סוף עידן הגז

מתווה הג, שנקבע ב-2015 לאחר מאבקים פוליטיים ארוכים, קבע כי התמלוגים של חברות הגז יעשירו את קופת המדינה ויסייעו לה לעבור לשימוש באנרגיה מזהמת פחות ■ בפועל, קרן העושר מהתמלוגים לא הוקמה ובקרוב לא יהיה למי למכור את הגז

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסדה להפקת גז טבעיצילום: מארק ישראל סלם
דרור פייטלסון

למיזמי אנרגיה יש אופק של עשרות שנים – לבנות את התשתית עולה הרבה כסף, וצריך להשתמש בה הרבה זמן כדי להצדיק את זה. עברו יותר מחמש שנים מאז החתימה על מתווה הגז בקיץ 2015 - לכאורה טווח קצר מדי מכדי לאפשר פרספקטיבה על הפרשה הזו, אבל עולם האנרגיה השתנה מאוד מאז.

נתחיל עם תזכורת היסטורית. מאגרי גז טבעי מסחריים התחילו להתגלות מול חופי ישראל ב-1999, ואספקת גז מהמאגרים האלה התחילה ב-2004. זה היה האירוע הכלכלי המשמעותי ביותר מזה עשרות שנים, עם פוטנציאל לעצמאות אנרגטית, הוזלה משמעותית של יוקר המחיה, והקטנה של זיהום האוויר.

בשנים שעברו מאז רוב ייצור החשמל בישראל עבר לגז, והגז הטבעי אחראי כבר לכשני שלישים מייצור החשמל של ישראל. זה טוב משתי סיבות. ראשית, זיהום האוויר כתוצאה משריפת גז קטן יותר מהזיהום שנוצר בשריפת פחם. שנית, שריפת הגז יעילה יותר, ופחות אנרגיה מתבזבזת בתהליך ייצור החשמל. לפי התוכניות, עד 2025 לא ישתמשו יותר בפחם בכלל כדי לייצר חשמל.

ההתנהלות של משק הגז בישראל נקבעה על ידי מתווה הגז של 2015. המתווה הזה, שהסדיר את היחסים בין הממשלה לחברות הגז, היה העניין הכלכלי היחיד שבו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התעסק אישית באופן אינטנסיבי ב-12 השנים מאז חזר לשלטון ב-2009.

המהות של המתווה היא למסד מונופול גז עם זכויות מופלגות למשך 10 שנים. הוא כולל גם הגדלה של התמלוגים שמשולמים למדינה, אבל רק אחרי שחברות הגז ירוויחו בערך פי 2 יותר ממה שהשקיעו. עד כה המדינה כמעט לא הרוויחה מזה. קרן העושר – שהיתה אמורה לצבור 14 מיליארד שקל עד 2022 – כלל לא הוקמה עדיין, ותחזיות עדכניות הן שהסכום שיצטבר בה נמוך בהרבה מהתחזיות ולא משמעותי בראייה כללית. בנוסף, מחיר הגז לייצור חשמל נותר גבוה יחסית למדינות מפיקות גז אחרות (אבל זה לא רק בגלל מתווה הגז).

במקביל, ניצול הגז התקדם בעצלתיים. הגז לא נועד רק להחליף את הפחם בייצור חשמל. הוא נועד גם בתור מקור אנרגיה זול יותר ונקי יותר לתעשייה ולתחבורה. אבל הדברים קורים לאט. ב-2015 הצהיר משרד האנרגיה על מטרה של חיבור 450 מפעלים לרשת הולכת הגז הטבעי עד 2020. ואולם לקראת סוף 2020, רק 115 מפעלים היו מחוברים בפועל, והיעד השתנה לחיבור 220 מפעלים עד 2025 – חצי מהמפעלים בפי 2 זמן.

ובינתיים העולם השתנה. בגרף המוצג כאן, בפינה הימנית העליונה, רואים את התחלת השימוש באנרגיה סולארית. כמו ניצול הגז בתעשייה, גם בנושא השימוש באנרגיה סולארית יש אצלנו יותר הצהרות וכוונות מאשר ביצוע בפועל. ישראל, שהיא מדינה יזמית, מתקדמת מבחינה טכנולוגית, ושטופת שמש, היתה צפויה להיות מובילה עולמית בשימוש באנרגיה סולארית. במקום זה אנחנו רק קצת מעל הממוצע העולמי. חלק ממדינות אירופה, שנהנות מהרבה פחות ימי שמש בשנה, מייצרות אחוז הרבה יותר גדול מהחשמל שלהן מאנרגיה סולארית.

גם היעדים של ישראל לגבי מעבר לאנרגיה מתחדשת נמוכות יחסית למדינות אחרות. בכל העולם המערבי כבר מדברים לא רק על סיום השימוש בפחם, אלא על סיום השימוש בכל הדלקים הפוסיליים - נפט, פחם, וגם גז. תאריכי היעד הם בטווח 2050-2030. אפילו סין הכריזה על הגעה לאפס פליטות נטו עד 2060.

האירופים כבר מתנתקים מהגז

אבל האופק של תשתיות אנרגיה הוא ארוך. אז כדי לעמוד ביעדים האלה, הם מפסיקים להשקיע בתשתיות מבוססות דלקים כבר עכשיו. ממש כך. כל תחנת כוח שתצא משימוש, תוחלף על ידי תשתית שמבוססת על אנרגיה מתחדשת: שמש, רוח, או מפעלים הידרו-אלקטריים.

מי שהודיע על כך בצורה הברורה ביותר הוא ד"ר וורנר הוייר, נשיא בנק ההשקעות האירופי. בנק ההשקעות האירופי הוא גוף מרכזי של האיחוד האירופי, וגם אחד המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים הגדולים בעולם. המוסד הזה חרת על דגלו את המימון האקלימי. מה שד"ר הוייר אמר ב-20 בינואר הוא "Gas is over". חד וחלק. החל מעכשיו, הם לא משקיעים יותר בתשתיות גז. ו-50% מההשקעות שלהם יכוונו לקיימות סביבתית ואקלימית, מה שצפוי להסתכם בהשקעות של כטריליון יורו עד 2030.

המסקנה מזה חייבת להיות שאין עתיד לבניית צינורות ליצוא גז לאירופה. עד שיתכננו את הצינורות, יפרסמו מכרז לבנות אותם, ויניחו אותם בפועל - כבר לא יהיה מי שיקנה את הגז. השקעה בתשתיות כבדות ליצוא היא השקעה שתימחק מהספרים בתור הפסד תוך זמן קצר, ובוודאי לפני שתצדיק את עצמה - כישלון ידוע מראש.

לסיכום, מפרספקטיבה של חמש שנים על מתווה הגז, אפשר לומר שהוא טעות עוד יותר גדולה ממה שחשבנו, בגלל ההיבט המונופוליסטי שלו. העמדה הבסיסית היתה שהגז הוא העתיד וצריך לתכנן איך לנצל אותו לאורך עשרות שנים. אף אחד לא צפה עד כמה עידן הגז בעולם יהיה קצר. בפרט, חברות הגז טעו בכך ששיחקו על זמן תוך כדי ניסיונות לקבל עוד ועוד הטבות.

בדיעבד, נראה שעכשיו כבר מאוחר מדי, ועד שיבנו את כל התשתיות שצריך לא יישאר מספיק זמן לנצל אותן. במקביל, המחירים כבר ירדו (בעיקר בגלל הכניסה של ארה"ב לשוק אספקת הגז), וימשיכו לרדת ככל שהביקוש יקטן (כשמתקני גז יתחילו לצאת משימוש). זה יגרום לחוסר כדאיות כלכלית. אם התחזית הזו נכונה, רוב הגז ישאר בסופו של דבר במקומו הטבעי - באדמה.

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker