מה הטעם בלעסוק במספרים: המורשת של בנימין נתניהו

בימים כתיקונם יומני הפגישות של שרי הממשלה שווים דיון, אבל בתקופת הקורונה אף אחד לא מתעניין במה עשתה מירי רגב לפני שנה. הבעיה היא שגם איכות הנתונים שמספק משרד הבריאות בנוגע לווירוס היא לא גבוהה

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ראש הממשלה, בנימין נתניהו
ראש הממשלה, בנימין נתניהוצילום: יואב דודקביץ

מטרת הבלוג היא להעלות את הרמה של השיח הציבורי על ידי הצגה של נתונים, שאמורים לאפשר דיון מושכל ומבוסס מידע. זה אף פעם לא היה מאוד פופולרי, אבל בזמן האחרון זה נהפך ללא רלוונטי. מבחינת נתונים, הנושא היחיד שמתעניינים בו כרגע הוא מגפת הקורונה. יש כמובן ערימות של נתונים חשובים אחרים, אבל אני מתקשה להביא את עצמי להסתכל עליהם.

אני יושב כבר זמן רב על יומני הפגישות של מספר שרים, וחושב על איך להציג את חלוקת הזמן שלהם. בימים כתיקונם זה שווה דיון, אבל את מי מעניין עכשיו מה עשתה מירי רגב לפני שנה או שנתיים. לגבי הקורונה, איכות הנתונים שמשרד הבריאות משחרר היא לא ברמה מספיק גבוהה. אין נתונים בסיסיים כמו חלוקת הבדיקות (לא נכון לערבב בין תוצאות של בדיקות של אנשים עם סימפטומים לבין תוצאות בדיקות של צוות בבתי אבות ותוצאות של בדיקות למטרתן לשחרר מבידוד).

אני מקווה שכל צוותי המומחים שמייעצים אחד לשני מקבלים נתונים יותר מלאים ועושים איתם משהו. גם אם כן, לא בטוח שזה מה שחשוב. ההחלטות מתקבלות ממילא בהתאם לסיבות פוליטיות ומאבקי כוחות.

רק לפני שבוע הממשלה החליטה על סגר בישיבה שתוכננה להיערך בלי גורמי המקצוע, וכל הדיווחים התייחסו לכך שהשיקול היחיד של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה לעצור את ההפגנות. מה שמביא אותנו למי שנמצא במוקד כל הסחרור הזה – נתניהו.

במערכות הבחירות האחרונות כתבתי מספר פעמים על מורשת נתניהו, תוך פרוט על תחומים שונים: משבר הדיור, מצב הביטחון, תקציב המדינה וגם מערכת הבריאות. כמה נאיבי. כיום ברור שכל זה לא ישפיע על מורשת נתניהו. גם השלום עם איחוד האמירויות לא. את מורשת נתניהו ניתן לסכם כך:

שחיתות גוררת ניגודי עניינים.

ניגוד עניינים גורר התנהלות מופקרת וחסרת אחריות.

התנהלות מופקרת גוררת התנגדות אזרחית.

התנגדות אזרחית משמשת תירוץ לדיכוי והרס מוסדות המדינה.

דיכוי והרס מובילים לקריסה חברתית וכלכלית.

את התהליך הזה ניתן היה לעצור בכל שלב. אולי עדיין אפשר, וחייבים להמשיך לנסות. אבל בין השתתפות בהפגנות לכתיבת טורים, אני פסימי. המומנטום כרגע הוא של קריסה מואצת. התהליך הזה חשף גם את חולשת השיטה הדמוקרטית. השיטה הדמוקרטית מתבססת על אמון, התנהלות עניינית וקיום ערכים משותפים. הרבה יותר קל להרוס אמון מלבנות אמון, וכשההתנהלות היא כל דבר חוץ מעניינית, והעם מפולג ומוסת, השיטה מתמוטטת.

על פניו המערכת הפוליטית היא הזירה שבה צריך להיאבק בשלטון מושחת, אבל אחרי הבגידה של בני גנץ ועמיר פרץ אין יותר אמון באף אחד שמבטיח להיאבק בנתניהו. מה שמשאיר את האופציה של נבצרות. עצם זה שמצפים מהמערכת המשפטית להציל את המדינה מידי ראש הממשלה מצביע על עומק התהום. לא היינו צריכים להגיע לכך.

האתגר שעומד לפתחם של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ובית המשפט העליון בראשות אסתר חיות, גדול עליהם - אבל לא הוגן להאשים אותם. בשורה התחתונה הם הערות שוליים במורשת ההרס של נתניהו.

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker