הרחבת בז"ן: הזיהום עלינו, הרווח שלהם

יותר ממחצית מהנפט שמיובא לישראל לא משמש את המשק הישראלי. כתוצאה מכך, חצי מהזיהום שאנחנו סובלים לא נוצר בגלל צרכי המשק, אלא בגלל טובתן של מדינות אחרות. המסקנה המתבקשת היא שאין צורך אמיתי בהגדלת הקיבולת של בז"ן

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
בתי הזיקוק במפרץ חיפה
בתי הזיקוק במפרץ חיפהצילום: ירון קמינסקי

המועצה הארצית לתכנון ובנייה מחליטה בימים אלה אם לאשר את תוכנית ההרחבה של בז"ן, בתי הזיקוק לנפט שהבריטים בנו במפרץ חיפה במלחמת העולם השנייה, וכיום הם בין המפעלים שאחראים לחלק ניכר מזיהום האוויר באזור. מה שמעלה את השאלה אם ראוי להרחיב אותם, ומה אנחנו מקבלים בתמורה לזיהום שאנחנו סופגים. התשובה לכאורה פשוטה: הם מזקקים נפט ומספקים חלק חשוב מצורכי האנרגיה של המשק.

מדובר רק בחצי תשובה. כדי לקבל תמונה מלאה ראוי לעיין בתרשים המאזן האנרגטי של ישראל. הצורה המקובלת להציג את השימוש בסוגי אנרגיה שונים הוא בדיאגרמות Sankey. הדיאגרמות האלה הומצאו בסוף המאה ה-19 כדי לתאר זרימת אנרגיה במנוע קיטור, אבל כיום מקובל להשתמש בהן כדי לתאר את זרימת האנרגיה במשק: מה מקורות האנרגיה, איך משתמשים באנרגיה ועד כמה ההליך יעיל.

הדיאגרמה מורכבת ממלבנים אנכיים וסרטים. כל מלבן מייצג משהו, למשל את הנפט הגולמי המיובא לארץ, כשהגובה של המלבן מייצג את הכמות.  הסרטים מייצגים מעבר אנרגיה. למשל, הסרט בין מלבן "מוצרי נפט" למלבן "תעשייה" מייצג את הדלקים שבהם התעשייה משתמשת, והרוחב של הסרט מייצג את כמות הדלקים.  מלבנים יכולים לייצג גם רעיונות שאין להם מקבילה ממשית.

כך למשל המלבנים בצד ימין של התרשים מייצגים את סך כל האנרגיה המיובאת לעומת סך כל האנרגיה ממקורות מקומיים, והמלבנים בצד שמאל מייצגים אנרגיה שנעשה בה שימוש יעיל לעומת אנרגיה מבוזבזת שהלכה לאיבוד. היחידות הן אלפי שעט"ן, שזה "שווה ערך לטון נפט", או 10 מיליון קילו-קלוריות. הזרימה היא מימין לשמאל.

נכון ל-2017 ישראל יבאה פי 2.5 יותר אנרגיה ממה שהיא הפיקה באופן מקומי, כאשר היבוא היה בערך 77% נפט ו-23% פחם. ההפקה המקומית היא בעיקר גז טבעי, שהשימוש בו בא על חשבון השימוש בפחם מיובא. ב-2017  עוד לא היה שימוש משמעותי בגז בתעשייה, והגז שימש לטיפה יותר משני שליש מיצור החשמל. המשמעות היא שניתן להרחיב את השימוש בגז.

זרם האנרגיה

מה שבולט הוא שבמשק הישראלי יש שני מסלולי אנרגיה נפרדים: זה של נפט וזה של חשמל. הנפט מזוקק, ומה שלא מיוצא בחזרה משמש בעיקר לתחבורה ותעשייה וטיפה למשקי הבית (בעיקר גז לבישול). חלק קטן מהנפט הופך לחומרי גלם (למשל פלסטיק וצבעים) - שלא קשורים לתכולה האנרגטית שלו.

חשמל לעומת זאת מייצרים מגז טבעי ומפחם, ומשתמשים בו בעיקר במגזר העסקי, בתים ותעשייה. הפקת חשמל היא תהליך בזבזני, ויותר מחצי האנרגיה הולכת לאיבוד ולא נהפכת לחשמל. גז הוא יותר יעיל מפחם, אז מעבר לגז גם מקטין את הזיהום וגם מעלה את היעילות. בתוך כך, אנרגית שמש מתחדשת היא חלק זניח במשק האנרגיה, ורובה מיוחסת לדודי שמש על גגות הבתים לחימום מים. 

ההנחה היא שבתחום התחבורה, 21% מסך השימוש באנרגיה מהווים שימוש יעיל ו-79% מסך האנרגיה הולכים לאיבוד בגלל חום. בבתים ועסקים 65% מסך השימוש באנרגיה מהווים שימוש יעיל ו-35% נאבדים. בתעשייה 50% מסך השימוש באנרגיה מהווים שימוש יעיל ו-50% נאבדים. כלומר, אנחנו מבזבזים 75% מסך האנרגיה שאנחנו משתמשים בה. כחצי מבזבוז זה מתרחש בייצור חשמל.

יותר ממחצית מהנפט שמיובא לישראל לא משמש את המשק הישראלי. הוא מיוצא בחזרה אחרי שהוא מזוקק. במלים אחרות, יותר מחצי מהפעילות בבתי הזיקוק קשורה בפעילות עסקית בשוק הבינלאומי. כתוצאה מכך, חצי מהזיהום שאנחנו סובלים לא נוצר בגלל צרכי המשק, אלא בגלל טובתן של מדינות אחרות. הן מקבלות את הדלקים ואנחנו את הזיהום. היצוא המסיבי הזה נמצא במגמת עלייה מתמשכת. בשנת 2000 טיפה יותר מחמישית מהיבוא יוצא בחזרה, וב-2010 בערך שליש מהיבוא יוצא.

אספקת וצריכת אנרגיה לנפש

אספקת האנרגיה בישראל היתה די קבועה בין 2007 ל-2017, בטווח של 23-22 מיליון שעט"ן. זאת למרות העלייה בגודל האוכלוסייה ורמת החיים. כתוצאה, אם מסתכלים על צריכת האנרגיה לנפש, רואים שיש מגמת ירידה. יתר על כן, מגמת הירידה בשימוש במוצרי נפט חריפה יותר, כיוון שיש עלייה מסוימת בשימוש בחשמל. בהתחשב בעלייה זו, ואם לוקחים בחשבון שחשמל מייצרים מגז טבעי ופחם, מגיעים למסקנה שאין צורך אמיתי בהגדלת הקיבולת של בז"ן.

בערך חצי מהפעילות של בז"ן אכן משרתת את המשק הישראלי. בז"ן מספקת דלקים ונוצרי נפט לתחבורה ותעשייה. אבל במקביל בז"ן גם מנצלת את התשתית שלה בישראל כדי לפעול כשחקן בשוק הנפט העולמי. אז לפני שמתירים לה להגדיל את התשתיות האלה, צריך להבין מה הסיבה לכך. השאלה שצריך לשאול היא מה המחיר שכולנו נצטרך לשלם?

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום