סיפוח הגדה המערבית יהפוך את המפה הדמוגרפית בישראל

כמדי יום העצמאות הכותרות בעיתונים עוסקות בגידול באוכלוסיית המדינה, אך אם בוחנים את הנתונים ניתן לראות שבאקלים הפוליטי הנוכחי היסודות שעליהם עומד המפעל הציוני מתערערים

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
צילום לווין של מדינת ישראל

משום מה ביום העצמאות נהוג לדווח על אוכלוסיית המדינה, ועל כמה היא גדלה בהשוואה לשנה שעברה. לפעמים זה גם מלווה בניתוח מפורט של פלגים בתוך אוכלוסיית המדינה. אחד החיתוכים מעוררי המחלוקת ביותר הוא ההבחנה בין יהודים לערבים, או בניסוח אחר: שאלת הרוב היהודי. השנה זה רלוונטי מתמיד, בגלל שממשלת גנץ לא קמה כי שלושה חברי כנסת שנבחרו כדי להקים אותה החליטו שהם לא יכולים לסבול תמיכה מבחוץ של ערבים, וכן כי אנו עדים למגמה ברורה של מעבר מדיבורים על סיפוח הגדה המערבית למעשים בשטח.

אחת הסיבות הפחות חשובות למחלוקת שהנושא הזה מעורר היא הבעיות בנתונים. אבל כיוון שהבלוג הזה עוסק בנתונים, מזה נתחיל.

הבעיה הבסיסית היא שאנחנו לא מדינה נורמלית. למדינה נורמלית יש גבולות, והגבולות האלה תוחמים שטח מסוים, ומי שגר בתוך השטח הזה נחשב תושב המדינה ומי שלא לא. המורכבות היחידה היא שיש אזרחים שנמצאים מחוץ לארצם באופן זמני, אבל מספרם של אלה קטן יחסית.

אצלנו חוסר ההתאמה בין ספירת התושבים להגדרת השטח הוא כל כך מקובל עד שרבים לא שמים לב אליו בכלל. מבחינת שטח בארץ יש לפחות חמישה אזורים עם מעמד משתנה:

1. מדינת ישראל כפי שהייתה ב-5 ביוני 1967, לפני מלחמת ששת הימים – כלומר גבולות הקו הירוק או קווי 67'.

2. מזרח ירושלים, שסופחה מיד אחרי מלחמת ששת הימים והגדילה את העיר פי שלושה. העיר המזרחית הפכה לאזור הגידול של ירושלים, עם פסיפס של שכונות יהודיות חדשות ושכונות ערביות.

3. רמת הגולן, שסופחה בשנת 1981.

4. הגדה המערבית – או לחילופין, יהודה ושומרון – שבה מתמקד מפעל ההתנחלויות. עתיד השטח הזה הוא שנתון במחלוקת החריפה ביותר, בין מצדדי הסיפוח לתומכי פתרון שתי המדינות.

5. רצועת עזה, שהיתה באותו המעמד כמו הגדה עד ההתנתקות בשנת 2005, אבל מאז כנראה שאף אחד לא באמת רוצה לחזור אליה.

מבחינת האוכלוסייה, החלוקה המקובלת היא לשלוש קבוצות עיקריות, אם כי גם כאן ראוי בעצם להבחין בין חמש:

אזרחי המדינה היהודים: הקבוצה הזו מורכבת בעצם משני חלקים: אלה שגרים בתחומי המדינה, והמתנחלים, שבאופן פורמלי לפחות גרים מחוץ לגבולות המדינה. בזירה הבינלאומית ההבחנה בין שתי הקבוצות האלה מצויה אף היא במחלוקת: בארץ מקובל לחלוטין שתושבי שכונות מזרח ירושלים הם תושבי המדינה, ואילו ברוב העולם רואים בהם מתנחלים כי השכונות האלה נבנו על שטח שנכבש בשנת 1967.

ערביי ישראל: אזרחי המדינה מאז הקמתה. אליהם נוספו ב-1967 תושבי מזרח ירושלים, אלא שהם לא קיבלו אזרחות אלא נשארו במעמד תושבי קבע בלבד. אחת ההשלכות היא שהם לא רשאים להצביע לכנסת, למרות שמותר להם להצביע בבחירות העירוניות.

ערביי השטחים: כאן ראוי להבחין בין תושבי הגדה המערבית לבין תושבי רצועת עזה, בגלל המעמד השונה של שני האזורים האלה.

על שתי הקבוצות הראשונות יש נתונים סדורים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שנחשבים אמינים. הנתונים האלה כוללים כמעט את כל אזרחי ותושבי המדינה: את היהודים שגרים בתחומי המדינה, את היהודים שגרים בשטחים (המתנחלים), ואת הערבים שגרים בתחומי המדינה כולל ערביי מזרח ירושלים. הנתונים האלה לא כוללים את מבקשי המקלט והעובדים הזרים בתוך תחומי המדינה, וכמובן שגם לא את ערביי השטחים.

השאלה כמה ערבים חיים בשטחים היא שאלת מפתח. המקורות לנתונים על ערביי השטחים השתנו עם השנים. לפי הכיבוש ב-1967 ירדן ערכה מפקדי אוכלוסייה בגדה המערבית. אחרי המלחמה ב-1967 נערך מפקד ישראלי, והלמ"ס פרסמה הערכות אוכלוסייה שמתבססות עליו עד 1994. הרשות הפלסטינית בתורה ערכה שלושה מפקדי אוכלוסין בשנים 1997, 2007, ו-2017, והם משמשים בסיס לרוב ההערכות כיום. הגרף הבא מראה את כל המקורות האלה, וכולל הערכות של האו"ם, הבנק העולמי, המינהל האזרחי, והדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה.

הערכות

כפי שניתן לראות חוסר ההתאמה העיקרי הוא בין הערכות הלמ"ס בתחילת שנות ה-90 לבין המפקד של 1997. אך בשנים האחרונות רוב ההערכות מקבלות את נתוני המפקדים הפלסטינים. ההבדל בין הערכות שונות קשור כנראה בשאלה האם לכלול את ערביי מזרח ירושלים בנתונים. רוב המקורות לא כוללים אותם, כיוון שהם נספרים על ידי הלמ"ס במסגרת ערביי ישראל. כלומר אם הן ייספרו גם במסגרת ערביי השטחים הם ייספרו פעמיים.

בהינתן הערכות סבירות על מספר הערבים בשטחים, ניתן לשרטט את הרכב האוכלוסייה בחלקים השונים של ארץ ישראל כפי שהוגדרו לעיל. הגרף הבא מכיל חמש עמודות, המייצגות את חמשת האזורים. אבל זה לא גרף עמודות רגיל: בגרף הזה, הרוחב של כל עמודה משקף את גודל האוכלוסייה באזור האמור. הצבעים בכל עמודה משקפים את הרכב האוכלוסייה באזור הזה. בזכות הצרוף הזה של רוחב העמודות והחלוקה שלהן לצבעים, השטח הצבוע משקף את גודל הקבוצות השונות באוכלוסייה. כך סך השטח הכחול מייצג את סך היהודים בכל חלקי ארץ ישראל, וסך השטח הירוק את כל הערבים. הנתונים הם הערכות של דלה-פרגולה מ-1 בינואר 2019. הקטגוריה של "אחרים" הם מי שלא נכללו בקטגוריות האחרות. במידה רבה מדובר בעולים מגל העלייה של שנות ה-90 שאינם יהודים (או לא הוכרו כיהודים).

הרכב האוכלוסייה

הגרף ממחיש את ההשלכות של סיפוח אפשרי של השטחים. בגבולות מדינת ישראל (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן) יש רוב יהודי מוצק של 71.2%, אם כוללים גם את ה"אחרים" הנתון עולה ל-76.0%. וזה עוד בלי המתנחלים.

אבל אם מוסיפים את המתנחלים בלי להתחשב בפלסטינים שבקרבם הם חיים מקבלים תמונה מעוותת על המצב. אם מסכמים את כל תושבי ארץ ישראל, שיעור היהודים הוא רק 48.7%. אם מוסיפים גם את ה"אחרים" יש רוב דחוק של 51.8%. המספרים האלה משקפים את העובדה הפשוטה שבשטחים חיים כ-4.5 מיליון ערבים. סיפוח השטחים על כל תושביהם יביא למצב שבו במדינה יהיו פחות ערבים מיהודים. במילים אחרות, זה מעמיד את הרוב היהודי בסכנה.

אז נכון שכיום רק מעטים מדברים באופן מעשי על סיפוח כל השטחים. ואפילו בימין המתנחלי-משיחי רבים שכחו את התנגדותם לתכנית ההתנתקות ושמחים להוציא את ערביי עזה מהמשוואה. אבל כפי שמשבר הקורונה מדגים, למציאות יש נטייה לטרוף את הקלפים לפעמים. גם סיפוח קטן וחסר משמעות כשלעצמו יכול להיות טריגר לתהליך שיוביל למיטוט הרשות הפלסטינית ובסופו של דבר לסיפוח הגדה. כל עוד יש מי שמקדמים את חזון ארץ ישראל השלמה, אנחנו בסכנה כפולה: או שנמסד את ישראל כמדינת אפרטהייד, או שנביא את הקץ על המפעל הציוני.

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker