אך יוצאים מזה? הגרפים של אסטרטגיות היציאה השונות

מדינות שונות ברחבי העולם נוקטות באמצעים שונים כדי להשתלט על המגפה ולהגיע בצורה בטוחה ליום שאחרי. דרור פייטלסון מפרט את האסטרטגיות השונות, ומהם היתרונות והחסרונות של כל אסטרטגיה

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

כמעט חודשיים אחרי אבחון מקרה הקורונה הראשון, חודש אחרי מקרה המוות הראשון, וגם אחרי החגים – השאלה איך יוצאים מצעדי הסגר וההגבלות על הציבור ועל הפעילות הכלכלית נמצאת במוקד הדיונים. מומחים מנתחים את הנתונים, וצוותים יושבים על המדוכה ומפרסמים המלצות. אבל מה השיקולים שאפשר וצריך להפעיל? ומה ההנחות והסכנות של כל הצעה?

1. "עקומת הפעמון": זה ידעך מעצמו

יצחק בן ישראל (אלוף במיל', בעברו ראש ענף חקר ביצועים בחיל האוויר וראש מחלקת מחקר במטכ"ל) פירסם ב-8 באפריל מסמך שמנתח את נתוני מחלת הקורונה, ומגיע למסקנה שהיא תדעך בתוך שבועיים בערך. מסקנה זו מסתמכת על הטענה שבכל המדינות – ובאופן מודגש, גם כאלה שלא נקטו באמצעי סגר חמורים – מספר החולים החדשים כל יום עולה בהתחלה באופן אקספוננציאלי, אבל אז הוא מגיע לשיא ומתחיל לרדת (ובכך מתווה צורה של "פעמון"). השיא הוא כ-6 שבועות לאחר פרוץ המחלה, ובשבוע ה-8 יש כבר ירידה תלולה.

כדי לבדוק עד כמה זה משכנע, הנה גרף של מספר החולים החדשים כל יום בכמה מדינות נבחרות. כדי לאפשר השוואה, הימים נספרים יחסית ליום שבו עברו לראשונה את הסף של 20 חולים חדשים. הנתונים רועשים למדי – מספר החולים החדשים שמאובחנים יכול להשתנות באופן ניכר מים ליום. אבל קל לראות שבכל המדינות האלה אין ממש צורת "פעמון", ומספר המקרים לא יורד באופן ניכר גם אחרי שבועות ארוכים.

אבחון מקרים חדשים

הגרף הזה לא לגמרי מייצג – יש מדינות שבהן מספר המקרים החדשים כן ירד. אבל גם אז ברוב המכריע של המקרים הוא ירד לאט. בנוסף, הנתונים על מספר המקרים החדשים הם בעייתיים. בפרט בישראל ניתן לראות מתאם כמעט מושלם בין מספר הבדיקות שבוצעו לבין מספר המקרים החדשים שאובחנו. במילים אחרות, מספר המקרים המאובחנים משקף את פעילות הבדיקות של משרד הבריאות יותר מאשר את התקדמות המחלה. זה לא בסיס שימושי להחלטות על צעדי מניעה או הקלות.

אבחון מקרים חדשים

2. שימוש במודלים מתמטיים

הגישה הקודמת התבססה על אנלוגיה עם התנהגות המגפה במקום אחר, אבל מבלי לנסות להתחקות אחרי המכניזם שגורם להתנהגות הזו. האלטרנטיבה היא להשתמש במודלים מתמטיים של מגפות כדי לנסות להבין ולהעריך מה יקרה בפועל בהינתן תנאים מסוימים.

המודל הבסיסי והפשוט ביותר הוא מודל SIR, שפותח לפני כמעט 100 שנה. המודל הזה מחלק את האוכלוסייה באזור מסוים לשלוש קבוצות: אלה שחשופים להדבקה (S=susceptible), אלה שנדבקו וחולים כעת (I=infectious), ואלה שחלו וכבר החלימו (R=recovered, כשההנחה היא שהם לא ידבקו בשנית, ובעצם זה כולל גם את אלה שנפטרו).

בהינתן החלוקה הזו, כותבים משוואות שמתארות באופן מתמטי את המעבר מקבוצה לקבוצה. למשל המעבר מקבוצה S לקבוצה I משקף הידבקות במחלה. זה קורה בקצב שתלוי בכמה חולים כבר יש בקבוצה I (כי ככל שיש יותר חולים שמסתובבים מסביב יש יותר פוטנציאל להדבקה), וגם בכמה אנשים שעוד לא נדבקו יש בקבוצה S (כי ככל שיש יותר מהם, יש יותר מי שיכול להידבק, וגם זה מגדיל את הסיכוי להדבקה). אחר כך פותרים את המשוואות, ומקבלים תיאור מתמטי של התפתחות המגפה.

אפשר להדגים את המודל הזה על הנתונים מסין, שם המגפה נבלמה. מצד שמאל של התרשים רואים את העקום שמתאר את העלייה בהדבקות. בהתחלה זו עלייה אקספוננציאלית. אחר כך זה מתמתן. במודל הבסיסי כפי שתואר התמתנות כזו תקרה רק כשמספר האנשים שעוד לא נדבקו קטן, ולכן לאלה שכבר חולים קשה יותר "למצוא" אותם ולהדביק אותם. במציאות זה קרה יותר בגלל צעדי מניעה כמו סגר. צעדים כאלה אפשר לשקף במודל על ידי מקדם שמתאר את יעילות ההדבקה, ואז הטלה של סגר למשל תבוא לידי ביטוי בכך שהמקדם נהיה ממש קטן. במרכז התרשים רואים את תהליך ההבראה, שמעביר אנשים מקבוצת החולים לקבוצת אלה שהחלימו.

מודל SIR

כדי שמודל יהיה שימושי, הוא צריך לשקף את המציאות. המודל הבסיס שהוצג כאן הוא פשטני מדי. למשל, פגם מהותי במודל הוא ההנחה שכולם יכולים להיפגש עם כולם, וכך קורות הדבקות. במציאות תהליך ההדבקה מוגבל על ידי מבנה קהילתי וגאוגרפי (יש יותר מגע, ולכן גם יותר הדבקות, בתוך קהילות מאשר בין ערים). לכן מפתחים ומשתמשים במודלים מורכבים יותר, שמתארים את תהליך ההידבקות ביתר פירוט.

3. הולכים על בטוח: סגר מחמיר לאורך זמן

אחד השימושים העיקריים של מודלים מתמטיים הוא כדי להבין את חומרת המצב, ואת ההשפעה האפשרית של צעדי מנע שונים. בשלב הראשון, כשהמגפה רק מתחילה, מודלים יכולים לתת תחזיות על איך היא צפויה להתפתח בהמשך. התחזיות האלה מאפשרות להחליט עד כמה צריך להיות בהיסטריה, ועד כמה צריך לנקוט בצעדים קיצוניים כדי למנוע מהתחזיות להתממש. בשלב השני, כשמחליטים על צעדי מנע ספציפיים, אפשר לשלב אותם במודל ולראות אם התחזיות אכן נהיות נסבלות יותר.

דוגמה למודל כזה הוא תרחיש הייחוס מ-5 במארס ששימש את משרד הבריאות. המודל ניסה לתאר מה יקרה אם לא ינקטו בצעדי מנע. אבל היו הרבה גורמים שיכולים להשפיע על התפשטות המחלה, והערכים של הגורמים האלה לא היו ידועים. לכן הוגדר מודל שבו הגורמים האלה הם פרמטרים, ואפשר ליחס להם ערכים שונים. זה כלל למשל את הגורמים הבאים:

1. קצב ההדבקה: כמה אנשים נדבקים מכל חולה;

2. משך הזמן מהידבקות עד שהחולה מתחיל להדביק אחרים, וכמה זמן הוא נשאר מדביק;

3. איזה אחוז מהחולים יזדקק לאשפוז, ואיזה אחוז ימותו;

4. האם יש גם חולים שבאים מחו"ל, ואם כן, אז כמה.

לחלק מהגורמים בדקו מה יקרה עם כמה ערכים שונים. כתוצאה היו הרבה צירופים, וגם הרבה תשובות. הטווח היה שבתרחישים שונים (כלומר עם ערכי פרמטרים שונים, ובפרט עם קצב הדבקה שונה) צפויים עד 216 אלף חולים קשה ו-8,600–21,600 מתים. זו הסיבה שבמשרד הבריאות תמכו בניסיון להקטין את ההדבקה עד כמה שאפשר, באמצעות מגבלות תנועה וסגר.

הדגמה להצלחה של סגר ולבעיות הכרוכה בכך ניתן לקבל מהשוואת התפתחות המגפה בארצות שונות. סין היא הדוגמה המוצלחת היחידה של הטלת סגר מלא על אחוז גבוה מהאוכלוסייה – בשיא הסגר הוא הוטל על 780 מיליון תושבים, שהם יותר מחצי מהאוכלוסייה כולה. הסגר נאכף בקפדנות, ותוך חודש בערך המגפה רוסנה. התייחסות רצינית כזו למגפה אופיינית לארצות המזרח הרחוק, שסבלו ממגפת הסארס ב-2003.

ארצות מערביות מול סין

במדינות אירופה ובארה"ב תגובת הרשויות היתה פחות נחרצת. למרות ההתראה המוקדמת ממה שקרה בסין, לקח להן זמן להטיל מגבלות על נוסעים נכנסים. וכשהמגפה פרצה, לקח להן זמן להטיל סגר מלא. כתוצאה התחלואה בחלק מהמדינות גדלה מעבר למה שהיה בסין, ועד עכשיו הן לא הצליחו לרסן את המגפה באופן מלא.

דרום קוריאה מהווה דוגמה מסוג אחר. היא לקחה את המגפה ברצינות מההתחלה, אבל החליטה לא להטיל סגר מלא. במקום זאת השתמשו במערכת בדיקות נרחבת ובצעדים של ריחוק חברתי. כתוצאה היא הצליחה לרסן במידה רבה את קצב התפשטות המגפה יחסית לארצות האחרות. אבל היא לא הצליחה לעצור אותה לחלוטין. למרות שמספר החולים בה נמוך יחסית, הוא ממשיך לעלות באטיות.

צריך להדגיש: בניגוד למודל SIR, לא כל האוכלוסייה בסין חלתה והבריאה. בעיר ווהאן לבדה – המקום בו המגפה פרצה – יש 11 מיליון תושבים. בסין כולה יש 1.4 מיליארד. רק כ-82,000 חלו, רובם בווהאן. אפילו אם כולם היו בווהאן מדובר על פחות מ-1%.

כתוצאה מכך, השחרור של הסגר טומן בחובו סיכון. הרוב המכריע באוכלוסייה לא נדבק, והם נשארים בסיכון להדבקה. לכן הסרה מלאה של המגבלות תתאפשר רק אם המחלה תודבר לחלוטין (או אם יפותח חיסון אפקטיבי). כל עוד יש מקרים בודדים פה ושם, יש סכנה של התפרצות מחודשת של המגפה.

ההבחנה הזו עומדת בבסיס המלצות צוות המומחים של המל"ל, בראשות פרופ' אלי וקסמן. הצוות אמנם נקרא צוות רב תחומי, אבל הוא נשלט על ידי פיזיקאים, וככל הנראה אין בו אף רופא או אפידמיולוג אחד. דו"ח מס' 3 של הצוות, שפורסם ב-2 באפריל, קובע כי ניתן יהיה להקל בצורה מדורגת את מדיניות הבידוד החברתי רק כשמספר החולים החדשים ירד לכ-10 ביום. הקצב הממוצע בימים האחרונים הוא יותר מ-200 חולים חדשים ביום, כך שיש עוד כברת דרך לפני שנגיע לסף הזה.

למה 10? השיקולים של צוות המומחים מפורטים במסמך:

1. מניחים שיש 1,500 מכונות הנשמה לצורך טיפול בחולי קורונה. המטרה היא שמספר החולים הקשים לא יגדל מעבר למספר זה.

2. בהנחה שכל חולה צריך להיות מונשם במשך כ-15 יום, ניתן להתמודד עם עד 100 חולים קשים חדשים ביום. בהנחה שרק 10% מהחולים נהפכים לחולים קשים, מדובר בסף של 1,000 חולים חדשים ליום בסך הכל.

3. אם תהיה התפרצות מחודשת של תחלואה ונצטרך לחזור לסגר מלא, ייקח לזה 12-10 יום להשפיע. בימים האלה קצב הגידול של החולים עדיין יהיה גבוה, ומוערך ב-25% ליום. גידול של 25% במשך 10 ימים הוא במצטבר גידול של בערך פי 10. אז כדי שבסוף התקופה הזו יהיו רק 1,000 חולים חדשים ליום, צריך שבתחילתה יהיו רק 100 חולים חדשים ליום.

4. את ההתפרצות החדשה נגלה רק אחרי שהחולים יפתחו סימפטומים, וזה לוקח כ-5 ימים. גידול של 25% במשך 5 ימים הוא גידול פי 3. אז כדי שבסוף 5 הימים יהיו רק 100 חולים חדשים ביום, צריך שבהתחלה יהיו רק כ-30.

5. כדי להבחין בוודאות בכך ש-30 חולים חדשים הם חריגה מסוכנת, ולהחליט להפעיל את החזרה לסגר מלא, צריך שקצב הבסיס יהיה באופן משמעותי יותר נמוך. מכאן ההמלצה לחכות לכך שהקצב ירד לרק 10 מקרים חדשים ביום.

מכיוון שהסף שחושב לפי השיקולים האלה נמוך מאוד, ייקח זמן רב להגיע אליו. בנוסף, אם תקרה התפרצות נוספת ויפעילו את הסגר המלא שוב, יהיה צורך לחכות שוב לירידת מספר החולים החדשים אל מתחת לסף של 10 ביום. משמעות הדבר שמירה על סגר למשך זמן ארוך, עם כל ההשלכות החברתיות והכלכליות הנלוות לכך.

עם זאת, צריך לשים לב לכך שהחישוב לעיל מתבסס על מספר גדול של הנחות. כדי להבטיח שמערכת הבריאות לא תקרוס, הצוות נקט בהנחות מחמירות בכל שלב. כתוצאה מכך ייתכן שהסף שנקבע הרבה יותר נמוך ממה שבאמת צריך. חיזוק לכך מתקבל מהעובדה שבשלושת השבועות האחרונים מספר החולים החדשים כל יום הוא בטווח של 700-300, ובכל זאת מספר החולים קשה והמונשמים נשאר יציב.

בפרט, מספר המונשמים הוא פחות מ-150 באופן שוטף, רק עשירית מהקיבולת המערכתית של 1,500 שנמצאת בבסיס ההנחות של צוות המומחים. בנוסף, ככל שהנתונים על מספר המקרים המאומתים משקפים את מספר הבדיקות יותר מאשר את מספר החולים האמיתי, כל מדיניות שמתבססת על מספר החולים החדשים היומי היא מפוקפקת.

בכל מקרה, המדיניות הזו של המתנה לכך שמספר החולים החדשים ירד באופן ניכר לפני שנוקטים בצעדי הקלה נתמכת על ידי המל"ל, משרד הבריאות, ומכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה, שהוא מכון מחקר לאומי המייעץ למשרד הבריאות. המכון פירסם מסמך מפורט בנושא ב-10 באפריל.

4. מזעור נזקים: בידוד של חולים ומי שבא עמם במגע

התהליך של התפרצות מגפה הוא תהליך לא לינארי עם משוב חיובי – כל נדבק חדש מדביק בתורו עוד כמה נוספים, וכך מספר הנדבקים גדל באופן אקספוננציאלי. תהליך כזה עלול להביא למיליונים של נדבקים ולעשרות אלפי מתים. לכן יש צורך דחוף לרסן את התהליך, ואם הריסון לא מצליח, כרוכה בכך סכנה משמעותית. לכן אנשי משרד הבריאות (שבסופו שלדבר האחריות מוטלת עליהם) דוחפים לסגר מלא לאורך זמן ומתנגדים להקלות.

אבל מצד שני לסגר יש גם מחיר חברתי וכלכלי עצום. רבע מיליון אנשים בסכנה לאבד את עבודתם. אחרים רואים איך מפעל חייהם קורס. ההאטה הכלכלית גם מקטינה את הכנסות הממשלה, ואת האפשרות לממן את החינוך, הרווחה, התשתיות, ועוד.

לכן יש מי שמחפשים את שביל הביניים: לא סגר מלא, אבל נקיטת אמצעים למניעת הסכנה של עשרות אלפי מתים. יש שתי גישות אפשריות להשיג את זה, שמתבססות על רעיונות מנוגדים:

1. בידוד מחמיר רק של מי שחשוד בהדבקה, כדי להקטין את קצב ההדבקה ולרסן את המגפה;

2. בידוד מחמיר רק של מי שנמצא בסיכון, ובמקביל לאפשר לכל האחרים להידבק עד להשגה של חיסון עדר.

רבים מוצאים את השיטה הראשונה כטבעית יותר, והיא היתה השיטה המועדפת ברוב הארצות (כולל ישראל) בשלב הראשון של הכלת המגפה. זו גם השיטה המומלצת של צוות המומחים של המל"ל, של מכון גרטנר, ושל משרד הבריאות – אבל רק אחרי שמספר החולים החדשים ירד ותושג התייצבות. באופן מעשי, זה כולל את הפעולות הבאות:

1. הכנסת כל מי שיש לו סימפטומים חשודים לבידוד;

2. הכנסת כל מי שבא במגע עם חולה ידוע לבידוד;

3. הכנסת כל מי שבא מחו"ל לבידוד;

4. שמירת הבידוד למשך שבועיים כדי לוודא שאין התפתחות של המחלה;

5. הוצאה מבידוד על סמך בדיקה שלילית בלבד;

6. תחקיר אחרי כל חולה מאומת כדי לזהות את מי שבאו אתו במגע;

6. ביצוע מספר גדול של בדיקות כדי לוודא שאין חולים במקומות רגישים, למשל לאנשי הצוות בבתי אבות ובתי חולים.

הגישה הזו הופעלה בהצלחה יחסית בכמה מדינות במזרח אסיה. מייחסים את ההצלחה הזו לניסיון קודם עם מחלת הסארס ב-2003 (שגם היא נגרמת על ידי וירוס ממשפחת הקורונה). כתוצאה מההתמודדות ההיא עם המחלה, המודעות והמוכנות למגפה דומה היתה גבוהה יותר במזרח אסיה. ההצלחה המרשימה ביותר היא בטאיוון, שהצליחה במידה רבה למנוע התפרצות של המגפה. סינגפור הצליחה למנוע אותה ממש עד הימים האחרונים, ומנסה כעת לרסן אותה בחזרה, וגם יפן מתמודדת עם עלייה בתחלואה. בקוריאה הצליחו לרסן את המגפה אחרי שכבר פרצה והגיעה למספר חולים ניכר. סין מופיעה בגרף רק כדי לתת קנה מידה יחסי.

מדינות המזרח הרחוק

אבל בארצות המערב – שהן גם יותר דמוקרטיות, עם יותר רגישות לזכויות האזרח, וגם לא היה להן ניסיון עם מגפת הסארס לפני 17 שנים – זה פחות עבד. לקח זמן לבצע את הבדיקות, והיה קשה לבצע תחקיר מלא של כל מי שבא במגע עם חולים. דוגמה לכך מוצגת בגרף הבא, שמראה את פילוח הבדיקות החיוביות לפי אינדיקציה לבדיקה. בשבועיים האחרונים בערך חצי מהאבחונים הם בלי אינדיקציה – כלומר הם לא אנשים שבאו מחו"ל או שהיו במגע עם חולה ידוע. זה מצביע על כך שחלק ניכר מהתפשטות המחלה קורית באופן בלתי מוכר למי שאחראי על ניטור המגפה.

אבחונים לפי מקורות הדבקה

בסופו של דבר בכל המקומות שבהם היתה התפרצות של המגפה, עברו להטלת סגר כולל על האוכלוסייה, למרות המחיר הכלכלי והחברתי. ככלות הכל, הבריאות קודמת לכל.

על פי המסמך של מכון גרטנר, שנתמך גם על ידי המלצות צוות המומחים של המל"ל, תנאי קריטי לשימוש בגישה הזו הוא שיפור דרמטי ביכולת הבדיקות והתחקיר של שרשרות הדבקה. לא מדובר רק על מספר הבדיקות, אלא בעיקר על מהירות מתן התוצאות. כיום הזמן הממוצע מבדיקה ועד שניתן לפעול לפי התוצאות הוא כשבוע. בזמן זה הנבדק עלול להדביק עוד רבים (מעגל שני), וגם הם יכולים כבר להתחיל הדביק אנשים נוספים (מעגל שלישי). כדי למנוע זאת צריך לקבל את התשובה מהר, ויתרה מכך, צריך לאתר ולבודד את כל מי שבא במגע עם הנבדק. גם התהליך הזה לוקח כיום כמה ימים, בהנחה שהוא מצליח. יש צורך שייקח לא יותר מיום.

על אף שמערכות משרד הבריאות עדיין לא קרובות לעמוד בדרישה הזו לייעול מהירות ביצוע הבדיקות ויכולת המעקב אחרי שרשרות הדבקה, ההקלות שהממשלה החליטה עליהן מסתמכות על הגישה הזו של בידוד חולים.

5. חיסון עדר: שחרור מי שאינם בסיכון קודם

האלטרנטיבה לבידוד מי שכבר נדבק היא לבודד את מי שיהיה בסכנה אם יידבק, ובינתיים לשאוף לחיסון עדר.

חיסון עדר הוא המצב שבו רוב האוכלוסייה כבר נדבקה בנגיף והבריאה. ההנחה היא שמי שנדבק נשאר מחוסן. במצב כזה לא יכולה להתרחש התפרצות נוספת, כי שיעור החשופים להידבקות באוכלוסייה נמוך. אפילו אם מישהו נדבק בקורונה, הסיכוי שידביק מישהו אחר ויעביר את המחלה הלאה נמוך, פשוט כי אין עוד הרבה אנשים שאפשר להדביק אותם. במונחים של מודל SIR, קבוצה S קטנה ורוב האוכלוסייה נמצאת בקבוצה R.

השאלה היא איך מגיעים מהמצב הנוכחי – שבו רק חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה כבר נדבק – למצב הרצוי, שבו הרוב כבר החלימו. אם ניתן למחלה להשתולל זה יקרה, אבל בדרך יהיה שלב שבו יש מאות אלפי חולים בו זמנית, ומערכת הבריאות תקרוס. צריך למצוא דרך לתת לרוב האוכלוסייה להידבק ולחלות, אבל בלי שזה יגרום לעומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות.

הפתרון המוצע נעוץ בעובדה שהקורונה לא משפיעה על כל האוכלוסייה במידה שווה. יש קבוצות סיכון מוגדרות. הבחנה ברורה אחת היא שהרוב המכריע של המתים הם קשישים. נתונים מקוריאה, למשל, מראים ששיעור המתים מתוך הנדבקים מתחת לגיל 60 הוא מזערי. בנוסף, גם למחלות רקע יש תפקיד. רוב המתים, בכל הגילים, הם אנשים שהיו להם מחלות שונות עוד לפני שחלו בקורונה: למשל מחלות לב, סוכרת, מחלות כרוניות של מערכת הנשימה, או סרטן.

שיעור תמותה בקוריאה

הפתרון אם כן הוא לשחרר מהסגר בשלב הראשון רק את האוכלוסייה שנמצאת בסיכון נמוך. באופן כללי מדובר בצעירים ומבוגרים עד גיל 60 בערך, בתנאי שהם בריאים ואין להם מחלות רקע משמעותיות. זה הרוב הגדול של האוכלוסייה. במקביל, אוכלוסיית הסיכון – זקנים ומי שיש להם מחלות רקע – תישאר בסגר קפדני. כך מקווים שמי שידבקו הם רק אלה שבסיכון נמוך, כלומר למרות שהם נדבקים כמעט כולם חולים רק באופן קל, ומספר החולים קשה והמתים יהיה קטן ביותר.

כשרובם יחלו ויחלימו יתקבל אפקט של חיסון עדר. במצב כזה ניתן יהיה לשחרר גם את האוכלוסייה שבסיכון, כי שיעור החולים באוכלוסייה הכללית כבר יהיה נמוך, וסכנת ההדבקה תהיה נמוכה. וגם אם תהייה הדבקה במקרים מסוימים, זה לא יגרום להתפרצות חדשה של המגפה.

גם אם מקבלים את הרעיון הזה, צריך להודות שיש בו סיכון. אנחנו מתכוונים לשחרר את האוכלוסייה בסיכון נמוך מהסגר, מתוך הנחה שרובם יחלו באופן קל, ולכן לא ייווצר עומס רב מדי על מערכת הבריאות. אבל צריך לוודא את זה. במלים אחרות, צריך לחשב, לפי הנתונים הידועים, מה צפוי להיות מספר המקרים הקשים אם נשחרר מהסגר רק את האוכלוסייה בסיכון נמוך.

זה בדיוק החשבון שביצעו פרופ' אמנון שעשוע (מייסד ומנכ"ל מובילאיי) ופרופ' שי שלו-שוורץ. באופן בסיסי הם פשוט השוו בין מספר מכונות ההנשמה המצויות לבין מספר החולים קשה הצפויים, בהנחה שכל האוכלוסייה בסיכון נמוך חולה באותו הזמן. כיוון שבעצם הם לא יחלו כולם בבת אחת, החישוב שלהם מבטיח שגם במקרה הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת, מערכת הבריאות לא תקרוס.

חישוב מדויק ניתן לעשות רק אם יודעים מה שיעור ההדבקה באוכלוסייה בסיכון נמוך. ככל ששיעור ההדבקה הנוכחי נמוך יותר, יש יותר סכנה להדבקה נוספת. שעשוע מניח ששיעור ההדבקה כבר מספיק גבוה כדי להבטיח שמערכת הבריאות לא תקרוס אם האוכלוסייה בסיכון נמוך תשוחרר מהסגר. כדי לוודא זאת יש צורך בבדיקה של מדגם אקראי של כ-5,000 איש. אם יסתבר שאכן שיעור הנדבקים כבר גבוה מספיק לא יהיה צורך לבצע בדיקות אקראיות נוספות כאלה.

הרעיון של שחרור האוכלוסייה בסיכון נמוך אינו מוצא חן בעיני רבים, משתי סיבות: סיבה מוסרית וסיבה מעשית.

הסיבה המוסרית היא שכשמשחררים את האוכלוסייה בסיכון נמוך, חלק מהם יחלו, וחלק מהחולים ימותו. התהליך עד השגת חסינות עדר מחייב הדבקה של לפחות מחצית האוכלוסייה, ואפילו אם שיעור המתים מתוכם פחות מ-0.1% עדיין זה יכול להגיע לכמה אלפים. לכאורה, אנחנו מקריבים אותם כדי להשיג חיסון עדר.

התשובה של שעשוע היא שזו ראייה לא נכונה של המצב והאלטרנטיבות. בפרט, אם נבצע יציאה הדרגתית מהסגר בלי להפריד בין אוכלוסייה בסיכון גבוה מאוכלוסייה בסיכון נמוך, מספר החולים והמתים הכולל יהיה גבוה יותר. ואם לא נשיג חיסון עדר, המתים ימשיכו להצטבר עוד זמן רב. לעומת זאת, אלפים בודדים שימותו אולי לצורך השגת חיסון עדר בעצם לא ישנו באופן משמעותי את מספר המתים הרגיל כל שנה במדינה.

הסיבה המעשית היא ספק אם ניתן בכלל להפריד את האוכלוסייה בסיכון גבוה מהאוכלוסייה בסיכון נמוך. הפרדה מוחלטת נחוצה כדי למנוע מצב שבו אנשי הסיכון הנמוך שנדבקים מדביקים גם אנשי סיכון גבוה, מספר החולים הקשים נוסק, ומערכת הבריאות מתמוטטת. אבל רבים מהזקנים שנמצאים בסיכון גבוה גרים ביחד עם משפחותיהם. זה לא מעשי להניח שניתן יהיה לבודד אותם באופן מוחלט.

למרות ההסתייגויות האלה, הגישה של שחרור מבוקר לפי רמת סיכון היא היחידה כרגע שמתיימרת להציע מתווה להתנעה מחדש של הכלכלה תוך בקרה על התפשטות המחלה. בשל כך היא זוכה לתמיכה של משרד האוצר. לעומת זאת, מסמך אסטרטגיית היציאה של מכון גרטנר טוען שקשישים אינם חלק משמעותי מתהליך ההדבקה במחלה, ולכן מגבלות עליהם בלבד לא יאפשרו הקלות בסגר.

אשה עם מסכה הולכת ליד חלון ראווה בפריז, צרפת
אשה עם מסכה הולכת ליד חלון ראווה בפריז, צרפתצילום: AFP

6. ביורוקרטיה וניהול

באופן גס ניתן לחלק את מדינות העולם המתמודדות עם הקורונה לשלוש קבוצות:

1. מדינות שהצליחו למנוע או לפחות לרסן את המגפה, כמו טאיוואן, קוריאה, וסין;

2. מדינות שבהן מערכת הבריאות קורסת ויש עשרות אלפי מתים, כמו ארה"ב, איטליה, וספרד;

3. מדינות שבינתיים מצליחות להתמודד עם המשבר, וביניהן ישראל.

המצב שלנו ושל מדינות רבות אחרות הוא שמגפת הקורונה התפשטה במדינה, והוטל סגר כדי לרסן אותה. הסגר הזה פוגע מטבע הדברים באופן קשה באזרחים ובכלכלה, ולכן יש שאיפה להקל. בסעיפים הקודמים סקרנו את הגישות לעשות זאת, מה ההנחות שמנחות אותן, ומה הסיכונים אם יאמצו אותן.

אבל יש בטיפול במגפת הקורונה גם הרבה היבטים שאינם בריאותיים אלא ניהוליים, חברתיים, ופוליטיים. והם משפיעים על ניהול המערכה נגד המחלה, ובכך גם על ההגבלות המוטלות על הציבור ועל ההקלות בהגבלות האלה.

אחד הנושאים הבולטים בהקשר זה הוא מערך הבדיקות. בשלבים המוקדמים של התפשטות המחלה בוצעו יחסית מעט בדיקות, ועד לאחרונה לא היו הוראות מחייבות לבצע בשגרה בדיקות לכל אנשי הצוות בבתי אבות ובבתי חולים. כמה בתי אבות נהפכו למוקדי התפרצות של המחלה, ומספר גדול של אנשי צוות רפואי נשלחו לבידוד או חלו בעצמם, מה שסיכן את החולים והגדיל את העומס על מי שנותר. דברים כאלה לא צריכים לקרות.

מעבר למספר הבדיקות, יש בעיה קשה עם הזמן הנחוץ לקבלת תשובה. כל נושא ניתוק שרשרת ההדבקות תלוי באבחון מהיר ובביצוע תחקירים מהירים בנוגע לכל מי שבא במגע עם חולים. במצב שבו המידע מתקבל אחרי שבוע ויותר, רוב הנזק כבר נעשה. דוגמה קונקרטית מכעיסה היא הסיפור של אי הפעלת מעבדה לבדיקות באוניברסיטת תל-אביב בגלל פלונטר משפטי בנוגע לתשלום וביטוח. ההצלחה של קוריאה בבלימת המגפה התבססה על מערך בדיקות מקיף ומהיר, מה שמראה כי ניתן לעשות זאת הרבה יותר טוב.

פסל שהונחה עליו מסיכה בקראקוב, פולין
פסל שהונחה עליו מסיכה בקראקוב, פוליןצילום: AGENCJA GAZETA/רויטרס

בנוסף, עד הימים האחרונים ניתן להבחין במתאם חזק ביותר בין מספר הבדיקות המבוצעות לבין מספר החולים החדשים המאובחנים. מצב זה מטיל צל כבד על אמינות הנתונים בנוגע לקצב ההדבקה ולמספר החולים. ובלי נתונים כאלה אי אפשר לנהל מדיניות מושכלת להכלת המגפה.

מעבר לנתוני מספר החולים, יש בעיה כללית באיכות הנתונים. משרד הבריאות מפרסם נתונים באופן בלתי סדיר, והנתונים שמתפרסמים חלקיים. למשל לא פורסמו נתונים מקיפים על התפלגות הגילים של החולים קשה ושל המתים, או על התפלגות התוצאות של המקרים הקשים והמונשמים – כמה מהם הבריאו וכמה נפטרו. נתונים כאלה נחוצים כדי להעריך בצורה מדויקת יותר את הסיכון הנובע מהקלות בסגר. יש לקוות שלפחות הנתונים נאספים ומשמשים באופן פנימי, אבל ראוי שגם יפורסמו בציבור.

הבעיות הניהוליות לא מתרכזות רק במשרד הבריאות. ניהול המצב נעשה כנראה באופן ריכוזי ממשרד ראש הממשלה, תוך שימוש מועדף בגופים הכפופים לו כמו המל"ל. אבל זה לא מבטיח ניהול יעיל. למשל, בעיה חוזרת היא הטיפול בחולים המגיעים מחו"ל. הממשלה הכריזה כמה פעמים כי כל הנוחתים מחו"ל יבדקו ויופנו לבידוד, אבל ההחלטה לא בוצעה במלואה. הנתונים מראים שבשבוע האחרון יש שוב עלייה של הדבקות שמקורן בחו"ל.

לבסוף, ניהול מצב משברי ברמה הלאומית כמו ההתמודדות עם מגפת הקורונה מחייב לכידות חברתית. ההצלחה תלויה במידה רבה בשיתוף הפעולה של הציבור, וזה תלוי באמון שהוא רוחש להנהגת המדינה. למרבה הצער האמון הזה נפגע קשות בחג הפסח עקב התנהגות ראש הממשלה נתניהו, שר הבריאות ליצמן והנשיא ריבלין שהפרו את ההוראות שפורסמו לגבי ההתנהגות בחג.

אמון הציבור נפגע גם כתוצאה מההתנהלות הפוליטית של ראש הממשלה, שעירבב למשל בין הקמת "ממשלת חירום לאומית" לצורך המאבק במחלה לבין הוועדה לבחירת שופטים – נושא שללא ספק אין לו שום קשר למצב החירום, ורק מדגיש את ניגוד העניינים שבו מצוי ראש ממשלה המואשם בפלילים. כך ישראל מנהלת את המאבק בקורונה לא רק עם מערכת בריאות שנמצאת בעומס יתר גם בשגרה, אלא גם תוך פגיעה בחוסן החברתי. זה לא צריך להיות כך.

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker