מה יותר יעיל - להשקיע בתשתיות בריאות או ללבות היסטריה?

מערכת הבריאות שלנו נמצאת בעומס יתר גם בשגרה, כך שאין לה את מרווח הביטחון הנחוץ למקרי חירום. הפתרון היחיד הוא לעודד בהלה בתקווה שהציבור ישנה את התנהגותו, מקרי ההידבקות יהיו מעטים, ומערכת הבריאות תוכל לעמוד בעומס ולא תתמוטט

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

משבר הקורונה מחייב החלטות קשות בתנאים קיצוניים של חוסר ודאות. הכל תלוי בשאלה עד כמה הנגיף באמת מדבק ועד כמה הוא קטלני. בניגוד לרושם שעשוי להתקבל מההיסטריה העולמית, אנחנו לא באמת יודעים. נראה שהוא יותר מדבק משפעת רגילה, אבל לא ברור עד כמה. שיעור התמותה בתנאי טיפול טובים גם לא כל כך גבוה יחסית לשפעת עונתית, אז ייתכן שההיסטריה מוגזמת, והמחיר הכלכלי שיבוא בעקבותיה מיותר.

אבל בטור הזה בואו נניח שהכל מוצדק. אם יתברר שהקורונה באמת נוראית, הניתוח שנביא יהיה רלוונטי למציאות. אם לא, הוא יהיה רלוונטי בתור אזהרה למשבר עתידי שעלול לקרות מתישהו.

ראוי להתחיל מניתוח נתוני הקורונה מסין. לא רק כי שם זה התחיל, אלא בעיקר כי נראה ששם זה כבר הולך להסתיים. כמו כל מגפה, גם הקורונה התחילה בשלב של גידול אקספוננציאלי. זה מה שקורה כשכל חולה מדביק כמה אנשים נוספים. נניח שביום הראשון יש חולה אחד. הוא מדביק עוד 2, אז ביום השני יש כבר 3 חולים. שני החולים החדשים מדביקים 2 חולים נוספים כל אחד, אז ביום הבא יש כבר 7: החולה המקורי, השניים שהוא הדביק, וה-4 שהם הדביקו. ביום הבא יהיו 15, ואז 31, 63, 127, וכך הלאה – גידול אקספוננציאלי. במקרה של הקורונה זה לא סדרה מתמטית יפה כזו של בדיוק פי 2 כל יום, אבל העיקרון דומה.

הגרף הבא מראה את ההיסטוריה של התפתחות המגפה בסין. זה גרף מצטבר שמראה את הגידול במספר מקרי הקורונה הכולל לאורך הזמן. בכל רגע בזמן ניתן לחלק את מקרי הקורונה שהתגלו עד אותו רגע ל-3 קבוצות:

1. אלה שכבר הבריאו

2. אלה שנפטרו

3. אלה שעדיין חולים

הגרף מראה את שלושת הקבוצות האלה בצבעים שונים. ניקח את 25 בפברואר 2020 בתור דוגמה. עד ליום זה אובחנו בסין 78,064 מקרי קורונה. 29,749 מהם, שזה כ-38%, כבר הבריאו. 2,715 מתו. שאר ה-45,600 עדיין היו חולים באותו יום.

קורונה בסין

בהתחלה, מסוף ינואר לתחילת פברואר, היתה עלייה אקספוננציאלית בתחלואה (הקפיצה ב-12 בפברואר נובעת מהכרה בכ-13 אלף מקרים על סמך סימפטומים, למרות שלא בוצעה להם אבחנה מעבדתית) זה יכול היה להמשיך כך, אבל שלטונות סין התעשתו והציבו מגבלות חמורות על האוכלוסייה שמנעו הידבקות נוספת. כתוצאה מכך, מספר המקרים החדשים התמתן, והחל באמצע פברואר התקדמות המגפה די נבלמה. במקביל, בחצי השני של פברואר ובתחילת מארס, רבים מאלה שחלו התחילו להבריא. חלק קטן מתו.

כיום קצב ההבראה גבוה בהרבה מקצב ההדבקה, וניתן לצפות שבתוך שבועות ספורים יישארו בסין חולים בודדים בלבד. במצב כזה ניתן יהיה לסכם את שיעור התמותה במגיפה, כלומר השיעור של אלו שמתו מתוך כל הנדבקים (כרגע זה 4.0%, לא סופי). לחילופין, אם המגפה תתפרץ שוב במחוז אחר, יהיה גל נוסף באותה צורה.

גל כזה כבר קיים במדינות אחרות בעולם. בקוריאה הדרומית הוא התחיל בחצי השני של פברואר, וכעת הוא כבר מתחיל להתמתן. במקביל, חולים מתחילים להבריא. מספר המתים שם נמוך במיוחד (0.9% עד כה). באיטליה המגפה התחילה קצת יותר מאוחר, בתחילת מארס, ועכשיו היא בשיא הגדילה שלה. מספר המתים באיטליה גבוה יחסית למקומות אחרים (6.8%).

קורונה באיטליה ודרום קוריאה

מה שיקרה בהמשך תלוי ביכולת להכיל את המגפה בכל מקום. בסין, נכון להיום, הצליחו להשתלט על המגפה והיא לקראת סיום. בקוריאה גם מתקדמים בכיוון הזה, ועם מספר מקרי מוות נמוך יחסית. באיטליה, לעומת זאת, עוד לא קרובים להכלה, ומספר מקרי המוות גבוה. אצלנו אנחנו רק בהתחלה. אמנם יש עלייה אקספוננציאלית בנדבקים, אבל עדיין המספרים נמוכים (193 חולים), ונכון לזמן כתיבת שורות אלה אין עדיין מקרי מוות. אז יכול להיות שזה יעבור עלינו בקלות יחסית.

אבל במקביל, הממשלה פחות או יותר סגרה את המדינה, והקדימה את שאר מדינות העולם בהטלת מגבלות על טיסות ועל התכנסויות. למה ההיסטריה? עושה רושם שזה צירוף של שלושה גורמים, שכולם דוחפים ליצירת אווירת משבר קיצוני:

1. צורך ענייני לגרום לציבור לשנות את התנהגותו כדי לצמצם את ממדי המגפה;

2. צורך פוליטי להסתיר תוצאות לא רצויות של מדיניות ממשלתית;

3. אפשרות לנצל את המשבר כדי להציל את ראש הממשלה מהדחה.

בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים
בנימין נתניהו במסיבת עיתונאיםצילום: אוהד צויגנברג

נתחיל עם הצורך הענייני. הבעיה היא שאי אפשר באמת לדעת שהמגפה הזו תעבור אותנו בקלות. כדי שזה יקרה, צריך שני דברים:

1. שקצב ההידבקות יישאר נמוך ואפילו ירד.

2. שמי שנדבקו וחלו באופן קשה יקבלו טיפול טוב ויתגברו על המחלה.

הצורה היחידה להקטין את ההידבקות במגפה היא לשנות את אורחות החיים — ובפרט לצמצם ואפילו לבטל אינטראקציות בין אנשים. אבל זה בניגוד לאופי שלנו, אז צריך ללבות את ההיסטריה, ולהסביר לאנשים שהבריאות שלהם ושל היקרים להם תלויה בזה, ואז אולי הם אכן יתנהגו כראוי.

מעבר לכך, בישראל הצורך בשינוי התנהגות גבוה במיוחד. כפי שראינו לעיל, שיעור התמותה במקומות שונים אינו זהה: בדרום קוריאה הוא היה נמוך, ובאיטליה הוא גבוה. אחד ההבדלים החשובים הוא ביכולת לטפל באותם אנשים שכן נדבקים, ובפרט באלה שחולים באופן קשה. כיוון שמדובר בנגיף, אין בעצם תרופה שתרפא את המחלה. מה שנותר הוא לתת תמיכה, ובמקרים קשים זה מחייב אשפוז במחלקות לטיפול נמרץ.

אם יש מספיק מקומות אשפוז, מטפלים בחולים ובסופו של דבר הרוב המכריע מתגברים ומבריאים. זה כנראה מה שקרה בדרום קוריאה, אחת המדינות עם מספר המיטות לנפש מהגבוהים בעולם (12.3 מיטות לאלף נפש), ועם תפוסה ממוצעת נמוכה יחסית. לעומת זאת, אם אין מקום, הרופאים נאלצים לבחור במי לטפל ואת מי להפקיר. זה מה שקורה באיטליה, שבה מספר המיטות לנפש נמוך יחסית (3.2 מיטות לאלף נפש).

במובן הזה אנחנו כמו איטליה: מערכת הבריאות שלנו בעומס יתר גם בשגרה, כך שאין לה את מרווח הביטחון הנחוץ למקרי חירום. הפתרון היחיד הוא להפחיד, ובגדול, בתקווה שהציבור ישנה את התנהגותו, מקרי ההידבקות יהיו מעטים, ומערכת הבריאות תוכל לעמוד בעומס ולא תתמוטט.

אז מה שאנחנו רואים עכשיו הוא לא (רק) תוצאה של המגפה. הוא גם תוצאה של מדיניות מכוונת לאורך זמן. מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית היא יקרה יותר, מחייבת יותר מסים, אבל (כשהיא מנוהלת היטב) מתחזקת מערכת שירותים מקיפה ובעלת יכולת. הגישה הניאו-ליברלית שמקדשת יוזמה פרטית ותחרות חופשית לא יכולה ליצור שירותים ציבוריים בקנה מידה גדול, כי זה לא כלכלי בשוטף.

אוהל בידוד לחולי קורונה בשיבא
אוהל בידוד לחולי קורונה בשיבא. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: אייל טואג

ממשלה שנוקטת בגישה מצמצמת בעצם מהמרת על כך שהכל יהיה בסדר, ואם יגיע משבר זה יהיה בימי הממשלה הבאה. משברים גדולים הם נדירים, אז לרוב זה עובד. אבל ברגע שמשבר מגיע, יותר קשה להתמודד אתו. צורה טובה להסתיר את הכישלון המתמשך היא ללבות היסטריה ולטעון שאין ברירה.

מעבר לכל זה נמצא הרגע הפוליטי. השבוע אמור היה להתחיל משפטו של נתניהו, ובאותו היום ממש הנשיא אמור להחליט על מי להטיל את הרכבת הממשלה הבאה. במצב עניינים רגיל זה היה אמור להיות שבוע קשה לנתניהו. אבל כשיש משבר עולמי זה לא הזמן לעסוק בזוטות כאלה. ההוראה הממשלתית להימנע מכינוסים של יותר מ-10 אנשים ולשמור על מרחק של שני מטרים אחד מהשני מכשירה את הקרקע לדחיית המשפט. במקביל הכותרות כבר מבשרות על אפשרות לממשלת אחדות תוך ויתור על התנאי שנתניהו יפרוש.

מי שישלמו את המחיר זה כולנו. הכלכלה כיום היא ברובה כלכלת שירותים. אבל כשאנשים מסתגרים בבתים הם לא הולכים לבתי קפה, מופעים, ואירועי ספורט; כשעובדים מהבית לא משתמשים בשירותי הסעדה ונסיעות; תעשיית התיירות — טיסות, מלונות, מדריכים, וכל מי שתלויים בהם — סופגת מכה אנושה; ועוד ועוד. עובדים רבים צפויים להיות מפוטרים, פשוט כי למעסיקים אין עבודה לתת להם ואין כסף לשלם להם. עסקים רבים צפויים לפשוט את הרגל.

לממשלה יהיה קשה לפצות על זה גם אם היא תרצה, כי כשהכלכלה נעצרת גם הכנסות המדינה צונחות. אבל זה כבר באמת הבעיה של הממשלה הבאה.

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker