כך הביאו מצביעי שמאל זועמים לקריירה המשגשגת של נתניהו

פעמיים בעבר בחרו מצביעי שמאל להימנע מהצבעה כמחאה נגד המועמדים שלהם לכנסת. בשתי הפעמים האלו מי שעלו לשלטון היו המועמדים של הימין. בסופו של דבר מישהו ייבחר, ועדיף שזה יהיה מישהו שקרוב אליכם, ולא מישהו שמקדם אג'נדה הפוכה בתכלית

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נתניהו בכנס בחירות ברמת גן
נתניהו בכנס בחירות ברמת גןצילום: תומר אפלבאום

הבחירות השלישיות בתוך שנה בפתח, ויש מי שכבר מדברים על בחירות רביעיות. הגורם שעומד במרכז מערכת הבחירות הזו, כמו גם בשתי הקודמות, הוא מעמדו ועתידו של בנימין נתניהו. פחות או יותר אף אחד לא מעלה טיעונים ענייניים ומבוססים. הליכוד אפילו לא פירסם מצע מאז 2009. מה שנותר הוא להלהיב את הבייס ולנסות להגדיל את שיעור ההצבעה. והאמת – הם צודקים. כבר פעמיים בעבר השמאל נתן לימין את השלטון בכך שבחר לא להצביע למועמדים שלו.

הפעם הראשונה היתה בבחירות 1996, שבהן נתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה. הבחירות האלה, בסך הכל חצי שנה אחרי רצח רבין, היו אמורות להיות בכיס של פרס. אבל סדרת פיגועי טרור קשים, בתוספת חוסר האטרקטיביות של פרס, איפשרו לנתניהו לנצח בפער מזערי של אחוז אחד מהקולות: 50.5% לנתניהו מול 49.5% לפרס בבחירות הישירות לראשות הממשלה. (בשנים 1996 ו-1999 ראש הממשלה נבחר בנפרד באופן ישיר, במקביל לבחירות לכנסת, וב-2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלי בחירות לכנסת).

מה שהופך את הסיפור לעוד יותר מעניין הוא ניתוח של הקולות הפסולים. בישראל אין ספירה של הצבעות מחאה כמו שימוש בפתק לבן, אבל יש נתונים על מספר המצביעים הכולל ועל מספר הקולות הפסולים. קולות פסולים כוללים פתקים לבנים, ערבוב של פתקים של מפלגות שונות, יותר משני פתקים לאותה מפלגה, וכו'. חלק מהמקרים יכול להיות תוצאה של טעות, אבל האחרים משקפים בעצם הצבעת מחאה. אז על ידי חישוב שיעור הקולות הפסולים ניתן להעריך את עצמת המחאה ואיך היא משתנה ממערכת בחירות אחת לשנייה. (לששת קוראי שבאמת מסתכלים על מספרים, יש כאן הרבה דברים מעניינים, אבל אני אתמקד בנקודה אחת).

תוצאות החישוב הזה עבור בחירות 1996 מאלפות. בבחירות הקודמות, ב-1992, נרשם השיעור הנמוך ביותר עד אז של קולות פסולים: רק 0.8% מהקולות. לעומת זאת, בבחירות 1996 שיעור הקולות הפסולים זינק ל-2.2% מהקולות – כמעט פי 3. בהנחה שמספר הטעויות לא משתנה כל כך, סביר שרוב הגידול משקף בוחרים שהחליטו לא לבחור. מעבר לכך, שיעור הקולות הפסולים בבחירות לראשות הממשלה הגיע ללא פחות מ-4.7%. כשזוכרים שההפרש בין נתניהו לפרס היה רק 1%, הנתון הזה דרמטי.

נטישת מצביעי שמאל

אם כל מי שהצביעו לכנסת היו מצביעים גם לראשות הממשלה יש סיכוי שפרס היה גובר על נתניהו וההיסטוריה היתה שונה. קריאות לשים פתק לבן נשמעו מהשמאל הקיצוני, שטען שפרס לא עשה די למען הפלסטינים, וממנהיגים ערבים, שכעסו על אירוע כפר כנא במבצע "ענבי זעם". התוצאה היתה כאמור שנתניהו נהייה ראש הממשלה, מה שהזניק קריירה שנמשכת עד היום והוביל לביטול דה-פקטו של הסכם אוסלו.

המקרה השני היה בבחירות המיוחדות לראש הממשלה ב-2001. עד הבחירות האלה שיעור ההצבעה בארץ היה די גבוה, באזור ה-80%. ב-2001 שיעור ההצבעה צנח בבת אחת ל-65%, מה ששקול לאובדן של כ-18 מנדטים. מאז, שיעור ההצבעה מדשדש בטווח של 72%-65%. הניתוח להלן מתבסס על השוואה עם הבחירות לכנסת ב-2003, כי בהן ניתן לראות פילוח של הצבעה למפלגות השונות.

נטישת מצביעי שמאל

השאלה הגדולה היא מי הם אלה שהפסיקו להצביע, ולמה. התשובה היא שזה קשור לשתי תופעות, ששתיהן קשורות לפריצת האינתיפאדה השנייה. ביחד הן מראות שהשמאל והערבים הם שהגשימו את נבואתו של אורי דן, "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל, קיבל אותו כשר ביטחון; מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה":

1. התופעה הראשונה היא ירידה בהצבעה של ערביי ישראל. בחירות 2001 נערכו כמה חודשים אחרי אירועי אוקטובר 2000. בחודש זה נערכו הפגנות הזדהות של ערביי ישראל עם הפלסטינים בשטחים. ההפגנות הידרדרו במהירות להתנגשויות אלימות בין המפגינים למשטרה שבמהלכן נהרגו 12 ערבים אזרחי המדינה. אבל ההסבר הזה מסביר חלק קטן בלבד מהירידה, כי המפלגות הערביות קיבלו 10מנדטים בבחירות 1999 ו-8 מנדטים ב-2003 – ירידה של 2 מנדטים בלבד.

2. התופעה השנייה היא שבר בגוש השמאל אחרי כישלון שיחות קמפ דיויד ופריצת האינתיפאדה. ההסבר הזה נתמך על ידי השוואת מספר הקולות שקיבלו גוש הימין וגוש השמאל בבחירות 1999 ו-2003. גוש הימין נשאר בערך באותו הגודל מבחינת שיעור התמיכה בו באוכלוסייה. העלייה הדרמטית בכוחו של הליכוד, מ-19 מנדטים ב-1999 ל-38 ב-2003, מוסברת כמעט לחלוטין על ידי מעבר מצביעים בין מפלגות בגוש ועל ידי גידול האוכלוסייה. מצד שני גוש השמאל-מרכז הצטמק בכ-24%. מצביעי המערך ומרצ החסרים עברו רק באופן חלקי ביותר למפלגות אחרות, ורובם המכריע ככל הנראה פשוט לא באו להצביע.

הצבעת מחאה, או הצבעה "אסטרטגית", או החלטה לא להצביע בכלל – לדברים האלה יכולה להיות השפעה דרמטית ועמוקה על התוצאות. לרוב לא בכיוון שהמוחים והאסטרטגים התכוונו אליו. הרי בסופו של דבר מישהו ייבחר, וישפיע על חיינו במשך ארבע שנים ולפעמים אפילו יותר, ועדיף שזה יהיה מישהו שקרוב אליכם – אפילו אם הוא לא ממש מושלם – ולא מישהו שמקדם אג'נדה הפוכה בתכלית.

הרצון "לחנך" את מנהיגי המפלגה עלול להשאיר מחוץ לכנסת דווקא מועמדים אחרים, וגם את האג'נדות שהם מנסים לקדם. הפסימיזם שלפיו כולם אותו דבר ואף אחד לא ראוי הוא נבואה המגשימה את עצמה. אבל גם החלטה לתמוך במי שהכי קרוב להשקפת עולמך ואולי יפתיע לטובה יכולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. שווה לפחות לנסות.

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | |אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker