בעיית הפקקים לא תיפתר על ידי סלילת עוד כבישים - להפך

כיוון שמספר המכוניות גדל כל הזמן, ושטח הכבישים גדל הרבה פחות, מתקבל שהצפיפות של המכוניות על הכביש עולה – ולכאורה זה מקור הפקקים. אבל צפיפות ממוצעת היא לא מדד לשום דבר. יש שונות עצומה בשימוש בכבישים, הן בממד המרחב והן בממד הזמן

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
דרור פייטלסון

פקקים הם תוצאה של יותר מדי מכוניות על פחות מדי כביש. בטור קודם ראינו שמספר המכוניות לנפש גדל בהתמדה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. אבל מה עם הכבישים? בכל מקום שמסתכלים נראה שיש עבודות פיתוח לסלילת כבישים חדשים והרחבת כבישים קיימים. זה לא מספיק?

התשובה הקצרה היא שלא. אבל גם שזו בכלל לא השאלה הנכונה.

נתחיל בסלילת כבישים חדשים. הגרף הבא מראה כמה קילומטרים של כבישים חדשים נסללו בכל שנה כמעט מאז ראשית ימי המדינה. מסתבר שסלילת כבישים חדשים היא עניין לא עקבי באופן מפתיע. שתי תקופות בולטות בהשקעה נרחבת: מאמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 (בעיקר כשבן-גוריון היה ראש הממשלה), ותחילת שנות ה-90 (תקופת ממשלת רבין, אבל זה התחיל כבר בשלהי ממשלת שמיר). מצד שני ממשלת אשכול, ממשלת בגין, וממשלת נתניהו הראשונה בולטות בקיצוצים. לגבי שתי האחרונות זה מתאים לתפישה של ממשלה קטנה וקיצוץ בהוצאות ובשירותים, אבל לא ליומרות לעזור למשק.

סלילת כבישים חדשים

אבל הגרף הזה לא מראה את כל התמונה. מה שחסר הוא ההשקעה בתחזוקה (סלילה מחדש) ובהרחבה של כבישים קיימים. הגרף הבא מראה את החלוקה בין כבישים קיימים וכבישים חדשים בכל שנה. הוא גם משתמש במדד אחר: לא האורך של הכבישים, אלא השטח שלהם. זה סופר בצורה יותר נכונה את "כמות" הכביש החדש או המחודש שעומד לרשות המכוניות, כולל מקרים של כבישים עם מספר נתיבים.

לא מצאתי נתונים על השטח שנסלל ברוב התקופה של סלילת כבישים חדשים בימי בן-גוריון. אבל את משך הזמן מאמצע שנות ה-60 עד היום ניתן לחלק בבירור לשניים. עד תחילת שנות ה-90 טופלו כל שנה כ-2 מיליון מ"ר של שטח כביש, עם מגמת ירידה קלה משנות ה-60 לשנות ה-80. מאז תחילת שנות ה-90 זה עומד על כ-6 מיליון מ"ר בשנה, עם תנודות בין 5 ל-7 מיליון ואולי מגמת עלייה מסוימת. בנוסף ניתן לראות שהשטח של כבישים חדשים הולך וקטן, והשטח של התחזוקה הולך וגדל. באמצע שנות ה-90 כ-60% היה חדש, וכיום רק כ-25%.

שטח כבישים שנסללו

כיוון שמספר המכוניות גדל כל הזמן, ושטח הכבישים גדל הרבה פחות, מתקבל שהצפיפות של המכוניות על הכביש עולה – ולכאורה זה מקור הפקקים. אבל צפיפות ממוצעת (מה שמקבלים אם מחלקים את מספר המכוניות הכולל בשטח הכבישים הכולל) היא לא מדד לשום דבר. יש שונות עצומה בשימוש בכבישים, הן בממד המרחב והן בממד הזמן.

מבחינה מרחבית, יש כבישים ארוכים באזורים פריפריאליים וכבישים צדדיים בערים שנוסעים בהם מעט מאוד באופן יחסי, ורק חלק קטן יחסי של הכבישים הם עמוסים ונוצרים בהם פקקים. וגם בכבישים העמוסים, יש הבדלים בין שעות היום. הבעיות קורות בעיקר בשעות העומס, בגלל הדינמיקה שנוצרת כשיותר מדי מכוניות מנסות לעבור בכביש באותו הזמן. על הדינמיקה הזו בטור הבא בסדרה.

מעבר לכך, התפישה שניתן לפתור את בעיית הפקקים על ידי סלילת כבישים נוספים גם היא לא נכונה. בכל העולם, סלילת כבישים גורמת לעלייה בנסועה (אנשים קונים יותר מכוניות ונוסעים יותר), והפקקים חוזרים אחרי זמן קצר. מה שצריך הוא להבין שהמטרה האמיתית היא בכלל לא להיפטר מהפקקים אלא לאפשר לאנשים להגיע למחוז חפצם. ואז אפשר להפעיל מגוון פתרונות אלטרנטיביים שאינם תלויים ברכב פרטי, ובעיית הפקקים נהיית פחות רלוונטית. על כך בטורים עתידיים וגם בבלוג השכן תחבורה בגובה העיניים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ