המקום הכי חסר מזל בישראל - וזה שלא מפסיקים להתרחש בו נסים

זה שהכנרת עוד איתנו זה לא תוצאה של מדיניות כמו של סדרה של נסים ■ בניגוד לכנרת, לים המלח לא דואגים כל כך והוא עמוק בבוץ ■ הקריסה של ים המלח היא משל למגוון דברים אחרים שמתרחשים בישראל בשנים האחרונות

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון
הכנרת, בשבוע שעבר. המפלס עלה ב-71 סנטימטרים רק בחודש שעבר
הכנרת. נהנית מסדרה של נסיםצילום: גיל אליהו
דרור פייטלסון
דרור פייטלסון

מתקופת ילדותי זכורה לי הבדיחה על מדינת ישראל שהיא כמו קפה – או שהיא בבוץ או שהיא נס. ואכן, כשמסתכלים על ממשלות ישראל, נראה לפעמים שהשקיעה בבוץ וההסתמכות על ניסים הם המדיניות הרשמית. אפשר להדגים את זה על ידי מפלסי הכנרת וים המלח.

זה שהכנרת עוד איתנו (ולו במצבה העגום בשנים האחרונות) זה לא תוצאה של מדיניות כמו של סדרה של ניסים. מפלס הכנרת עובר תנודות בשתי סקלות של זמן. בכל שנה המפלס עולה בחורף, בין דצמבר לאפריל, ויורד בשאר הזמן, ממאי עד לנובמבר. אבל יש גם רצפים של שנים שבהן יש מיעוט משקעים והמפלס יורד משנה לשנה, ולפעמים קורה גם ההיפך. הבעיה היא שאם המפלס עולה יותר מדי - הוא מציף את טבריה, ואם הוא יורד יותר מדי - איכות המים נפגעת. אז קבעו קו אדום עליון, שאם מתקרבים אליו פותחים את סכר דגניה, וקו אדום תחתון, שאם מתקרבים אליו מפסיקים לשאוב מים.

אבל זה רק העיקרון. הפרקטיקה שונה למדי.

הקו האדום בכנרת

הקו האדום התחתון נקבע במקור להיות ברום של מינוס 212 מטר, 3 מטר מתחת לקו האדום העליון. אבל בשנת 1979 היה חורף שחון במיוחד, והכנרת כמעט ולא התמלאה. במקביל היה צורך לשאוב הרבה, וב-1980 המפלס ירד בחדות. כתוצאה הייתה סכנה שבשנה הבאה הכנרת תגיע לקו האדום. הפתרון: להוריד את הקו האדום במטר נוסף, לרום של מינוס 213 מטר.

בדרך נס זה החזיק עד שנת 1999. השימוש במילה "נס" כאן הוא לא כדרך ביטוי אלא באופן מילולי: בשנים 1992-1991 ירד המפלס עד כדי 20 סנטימטרים מהקו האדום. אבל חורף 1992 היה מדהים, והכנרת עלתה בלא פחות מ-4 מטרים שלמים. הקו האדום נשאר הרחק מאחור, ואפשר היה להמשיך לשאוב.

החיים הטובים נגמרו בשנת 1999. מפלס הכנרת ירד וירד ושוב איים להגיע לקו האדום. רק ברגע האחרון הספיקו להוציא צו שמוריד את הקו האדום כדי להציל אותו מהסכנה. ואז עשו את זה שוב ושוב. ב-2001 החליטו שדי עם המשחקים, ופשוט הורידו את הקו האדום התחתון לרום של מינוס 215.5 מטרים. זה הגובה של פתח השאיבה של המוביל הארצי. מתחת לזה פשוט אי אפשר לשאוב יותר, מסיבות טכניות. במקביל, הכנרת הגיעה למפלס הנמוך ביותר אי פעם: מינוס 214.87 מטרים. לזה החליטו לקרוא הקו השחור, שממש ממש לא רוצים לעבור אותו, אבל ברצינות.

אבל זה שלא עברנו אותו זה בעצם שוב נס. חורף 2003 היה המדהים ביותר בדברי ימי רישום מפלס הכנרת: גשמי ברכה במקום ובזמן הנכון העלו את המפלס בלא פחות מ-4.7 מטרים. שנה אחר כך המפלס אפילו נשק לקו האדום העליון. אבל אז הוא התחיל לרדת שוב, וב-2008 ירד אל מתחת לקו האדום. הפעם אפילו לא טרחו יותר להעמיד פנים ולהוריד את הקו.

בעשור האחרון היה נראה שהבעיות של הכנרת סוף-סוף בדרך לפתרון ארוך טווח – הוקמו מתקני התפלה, וניתן היה להקטין את השאיבה מהכנרת. אבל מסתבר שזה לא הספיק. לא רק שהמפלס ירד אל מתחת לקו האדום, הוא הגיע לכדי 23 סנטימטרים מהקו השחור. היה ברור שאם לא עושים משהו דחוף בשנה הבאה - הכנרת תרד עוד. אבל כזכור, בדיוק למקרים כאלה יש ניסים. החורף האחרון היה השלישי בטיבו מבחינת רישום מפלס הכנרת, והיא עלתה בכמעט 3.5 מטרים. אז שוב יש לנו מרווח נשימה.

הניסים לא מגיעים לים המלח

בניגוד לכנרת, שהיא המאמי הלאומית ונהנית מניסים, לים המלח לא דואגים כל כך והוא עמוק בבוץ. בעצם, חלק משמעותי מניהול משק המים בישראל והצלת הכנרת מסתמך באופן ישיר על מניעת "בזבוז מים" שיזרמו דרך הירדן לים המלח. מה שזורם שם כיום הוא בערך אחוז אחד ממה שהיה בעבר. התוצאה היא שים המלח נמצא בקריסה כבר עשרות שנים. הניסים לא מגיעים אליו, ואין לו קווים אדומים או שחורים. קצב ירידת המפלס רק הולך וגובר, ועומד כיום על 1.3 מטרים בשנה. אין סיבה לחשוב שזה יפסיק בעתיד הנראה לעין.

ים המלח וסביבתו בקריסה

זה ההקשר שבו צריך להתייחס להצהרות הממשלתיות על השקעה של מאות מיליוני שקלים בתשתיות תיירות בים המלח. בגלל השיפוע המתון של הקרקע, הים מתרחק כמה מטרים על כל ירידה של מטר אחד במפלס. עד שיגמרו להשקיע הוא יתרחק בעשרות רבות של מטרים, ומי יודע כמה בולענים חדשים יצוצו.

ים המלח, מארס
ים המלח. קריסתו היא משל לתהליכים נוספים בישראלצילום: גיל כהן מגן

הקריסה של ים המלח היא משל למגוון דברים אחרים. מספר המיטות לאשפוז יחסית לגודל האוכלוסייה כיום הוא רק טיפה יותר מחצי מה שהיה בסוף שנות ה-70. מספר הדירות בדיור הציבורי הוא רק רבע ממה שהיה אז. בהשכלה הגבוהה, מספר חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות יחסית לגודל האוכלוסייה הוא פחות מחצי ממה שהיה. אחוז הגברים היהודים שלא מתגייסים לצבא הכפיל את עצמו. שיעור התלמידים שמתקשים במתמטיקה, מדעים ופתרון בעיות כפול מהממוצע במדינות ה-OECD. ואתם יודעים מה – גם ים המלח עצמו, שהירידה הנמשכת במפלס שלו גורמת לא רק לפגיעה בתיירות לחופיו ולתופעת הבולענים אלא גם לקשיים גדלים בהפקת מינרלים. קריסה בהילוך איטי לאורך שנים שלרוב לא שמים לב אליה בגלל קצב האירועים.

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | |אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker