איך נהפך 4.72 למספר ששינה את פני ההיסטוריה הישראלית?

להצבעת מחאה, הצבעה "אסטרטגית", או החלטה לא להצביע בכלל יכולה להיות השפעה דרמטית ועמוקה על התוצאות של הבחירות. לרוב לא בכיוון שהמוחים והאסטרטגים התכוונו אליו

דרור פייטלסון
דרור פייטלסון

אני אוסף נתונים ומצייר גרפים כתחביב מאז 2012. בשנים האלו ציירתי מאות גרפים והעתקתי עשרות אלפי מספרים. והמספר הדרמטי ביותר שנתקלתי בו הוא 4.72.

ההקשר הוא הצבעות מחאה. למרבה הצער, הכללים הנהוגים במדינת ישראל רואים בפתק לבן הצבעה פסולה, ולכן אין ספירה של הצבעות מחאה. אבל ניתן בעצם לקבל הערכה על סמך מספר ההצבעות הפסולות. בנוסף על פתקים לבנים, הצבעות פסולות כוללות מעטפות ריקות, מקרים של יותר משני פתקים זהים, או צרוף של פתקים שונים.

חלק מהמקרים האלה הם טעות אמיתית, וחלק גם הם סוג של הצבעת מחאה (למשל, קשה לראות איך ניתן לערבב פתקים שונים בטעות). אם נניח שההסתברות לטעות היא די קבועה, שינויים בשיעור ההצבעות הפסולות יכולים לשמש מדד לשינויים בשיעור הצבעות המחאה. התוצאות בגרף שלפניכם.

הצבעת מחאה בבחירות

יש כאן כמה תופעות מעניינות. באופן היסטורי, בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת היתה עלייה דרמטית בשיעור ההצבעות הפסולות. ייתכן שזה משקף חוסר שביעות רצון גדל והולך משלטון מפא"י, אך דווקא בבחירות שאחרי מלחמת יום כיפור היתה ירידה משמעותית בהצבעות המחאה. אולי החלטה שבמצב קיצוני הצבעת מחאה היא לוקסוס מסוכן. כך או כך, הרמות של שנות ה-60 לא חזרו אחרי המהפך.

השיעור הנמוך ביותר של הצבעות פסולות נרשם בשנות ה-80, ועמד על כ-0.9%. אלה השנים של המאבק האמיתי ביותר על השלטון בין הימין לשמאל. זה יכול לשמש הערכה מקסימלית לכמות ההצבעות הפסולות כתוצאה מטעויות.

בבחירות הישירות לראש הממשלה נרשמו הצבעות פסולות רבות במיוחד — כנראה שימוש בהפרדה מהבחירות לכנסת כדי להפגין חוסר שביעות רצון מהמועמדים. זה מרשים במיוחד בבחירות המיוחדות של 2001, שבהן 3% מהבוחרים טרחו לבוא במיוחד כדי לא להצביע (או לפחות 2% אם מניחים שעד 1% הם טעויות אמיתיות).

בבחירות 1996, אחרי רצח רבין, שיעור ההצבעות הפסולות לכנסת הוכפל פי 2.7: הוא עלה מ-0.80% ל-2.17%. אבל הסיפור האמיתי הוא שיעור ההצבעות הפסולות בבחירות הנפרדות לראשות הממשלה, שהיה 4.72% (מסומן בעיגול). זהו המספר הדרמטי האמור. למה זה דרמטי? כי הפער בתוצאות בין המתמודדים, שמעון פרס ובנימין נתניהו, היה רק 0.99% מהקולות – נתניהו ניצח בהפרש של פחות מאחוז אחד.

אם כל מי שהצביעו לכנסת היו מצביעים גם לראשות הממשלה יש סיכוי שפרס היה גובר על נתניהו וההיסטוריה היתה שונה. לא בהכרח יותר טובה, אבל שונה. קריאות לשים פתק לבן נשמעו מהשמאל הקיצוני, שטען שפרס לא עשה די למען הפלסטינים, וממנהיגים ערבים, שכעסו על אירוע כפר כנא במבצע "ענבי זעם". התוצאה היתה כאמור שנתניהו נהייה ראש הממשלה, מה שהזניק קריירה שנמשכת עד היום.

הצבעת מחאה, הצבעה "אסטרטגית", או החלטה לא להצביע בכלל – לדברים האלה יכולה להיות השפעה דרמטית ועמוקה על התוצאות. לרוב לא בכיוון שהמוחים והאסטרטגים התכוונו אליו. כיום למשל, לא להצביע למרצ בגלל הקשרים של תמר זנדברג עם משה קלוגהפט לא "יחנך" אותה. אבל יש סכנה ממשית שזה יגרום למרצ לא לעבור את אחוז החסימה וישאיר מחוץ לכנסת גם את המועמדים האחרים, וגם את האג'נדות שהם מנסים לקדם.

אותו דבר עם הצבעה אסטרטגית לכחול-לבן, שהשפעתה הוודאית היחידה היא העברה של קולות מהשמאל למרכז או אפילו לימין. הבחירה שלא לבחור (או בחירה שלא מתוך אמון במועמד) נעשית ברגע, אבל מישהו ייבחר בסופו של דבר, וישפיע על חיינו ארבע שנים ולפעמים אפילו יותר. הפסימיזם שלפיו כולם אותו דבר ואף אחד לא ראוי הוא נבואה המגשימה את עצמה. אבל גם החלטה לתמוך במי שהכי קרוב להשקפת עולמך יכולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. שווה לנסות.

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | |אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker