מורשת נתניהו: חוק הסדרים מנופח ומסורבל

חוק ההסדרים כולל הרבה נושאים שאין ביניהם קשר, חלקם חקיקה חדשה וחלקם תיקונים לחוקים קיימים. הסיבה לחוקק חוק כזה היא הרצון להגביל את הדיון בחלקים השונים ולמנוע אפשרות להתנגדויות נקודתיות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בנימין נתניהוצילום: DOUG MILLS / NYT

בנימין נתניהו אולי הגיע לסוף דרכו, ובכל מקרה זה זמן טוב לדון במורשת שלו. והמורשת שלו היא לא רק חקירות שוחד ואפשרות של העמדה לדין, למרות שזה הנושא שכולם מדברים עליו. נתניהו הוא שחקן מרכזי בזירה כבר הרבה מאוד זמן, והמורשת שלו קשורה לכל התקופה הזו. אחד ההיבטים במורשת נתניהו שזוכים לפחות הכרה ממה שראוי להם הוא פועלו רב השנים לקעקוע מעמדה של הכנסת כרשות שלטון עצמאית.

על פי סדרי השלטון הנהוגים בישראל הכנסת היא לכאורה הריבון. חברי הכנסת הם שנבחרים על ידי העם בבחירות. הכנסת צריכה לאשר את הקמת הממשלה, ויכולה להביע בה אי-אמון. הכנסת קובעת את החוקים ואת התקציב, והממשלה צריכה לפעול במסגרת הגבולות שנקבעו על ידי הכנסת. אבל בפועל, הקואליציה שולטת בכנסת והממשלה שולטת בקואליציה. אף חוק לא יעבור בלי אישור של ועדת שרים לחקיקה, אותו גוף עלום וחסר פרוטוקולים שבמקרים רבים פשוט משקף את החלטותיה של שרת המשפטים.

מה שנשאר הוא ריבים פנים-קואליציוניים. אבל אפילו בהקשר הזה חברי הכנסת מוגבלים יותר ויותר. הנתונים שמדגימים זאת מתייחסים לחוק ההסדרים.

חוק ההסדרים הוא "חוק אומניבוס" – חוק שכולל הרבה נושאים שאין ביניהם קשר, חלקם חקיקה חדשה וחלקם תיקונים לחוקים קיימים. הסיבה לחוקק חוק כזה היא הרצון להגביל את הדיון בחלקים השונים ולמנוע אפשרות להתנגדויות נקודתיות: כיוון שהכל כרוך ביחד, מי שרוצה להתנגד צריך להתנגד לחוק כולו, ולהסתכן בכך שכל החוק ייפול בגללו. וזה סיכון משמעותי, כי חוק ההסדרים כרוך כרגיל בחוק התקציב, ואם התקציב לא עובר הממשלה כולה נופלת.

חוק ההסדרים נחקק בפעם הראשונה ב-1985. הוא היה חלק מתוכנית הייצוב הכלכלית שהצילה את המשק מהסחרור האינפלציוני מבית מדרשם של בגין וארידור, שהגיע לשיא של 445% אינפלציה ב-1984. ראש הממשלה שהעביר את התוכנית הזו היה שמעון פרס, ושר האוצר היה יצחק מודעי. האורך של החוק היה בסך הכל 13 עמודים עם 35 סעיפים. הוא כלל תיקונים למגוון חוקים שעסקו בהסכמי עבודה, שכר ומסים, כדי להתאים אותם לתוכנית הייצוב. המשק היה במצב חירום, והחוק הזה היה נחוץ כדי להחזיר אותו לפסים.

מצב החירום עבר מזמן, אבל חוק ההסדרים חי וקיים. ולא רק זאת, הוא עולה כפורח ומשמש להעברת יותר ויותר חוקים ושינויים של חוקים, כולל עיכוב של חוקים שכבר התקבלו למשך שנים ארוכות כי משרד האוצר לא רוצה לממן אותם. וכפי שניתן לראות בגרף הבא, מי שאחראי לכל העליות המשמעותיות בשימוש בחוק ההסדרים הוא בנימין נתניהו.

זה התחיל כשנתניהו נבחר בראשונה לראשות הממשלה, בבחירות של 1996, אחרי רצח רבין. לפני זה חוק ההסדרים מעולם לא היה ארוך יותר מ-13 עמודים. נתניהו הקפיץ אותו ל-29 עמודים, יותר מכפול ממה שהיה קודם, ובשנה שלאחר מכן ל-46 עמודים. אלה נשארו אורכים אופייניים גם בשנים הבאות, כשנתניהו כבר לא היה ראש הממשלה. הוא חזר לזירה בתור שר האוצר בממשלת שרון, ב-2003, ויחד איתו החוק קפץ ללא פחות מ-111 עמודים, שוב יותר מכפול ממה שהיה קודם.

בשנים הבאות אורך החוק ירד, אבל עדיין נשאר ארוך במידה ניכרת ממה שהיה בשנים קודמות. הירידה המשמעותית קרתה אחרי שנתניהו עזב את משרד האוצר. ב-2006 היועצת המשפטית של הכנסת פרסמה הנחיות על כך שחוק ההסדרים יכול לשמש רק בהקשר לתקציב באותה שנה, ואין להשתמש בו להעברת רפורמות או שינויים אחרים. אורך החוק הצטמצם והלך, והחוק שעבר בדצמבר 2007 כלל 19 עמודים בלבד.

אבל אז נתניהו נבחר שוב לראשות הממשלה, וחוק ההסדרים התנפח לכדי 126 עמודים. זה נשאר השיא למשך כמה שנים (בתקופה זו התקציב היה דו-שנתי, אז היו פחות חוקים), עד שכחלון חבר לנתניהו ואייש את משרת שר האוצר. ביחד הם העבירו חוק של 210 עמודים ב-2015, ו-266 עמודים ב-2016 – שוב יותר מכפול ממה שמישהו עשה לפניהם.

תקצר היריעה מלתאר את כל מה שמועבר בכל העמודים האלה, אז נסתפק בתזכורת אחת. חוק הדיור הציבורי נחקק ב-1998 ביוזמת ח"כ רן כהן ממרצ. החוק נועד לאפשר את מכירת הדירות לדיירים בהנחה ניכרת, תוך שימוש בכספים שיתקבלו כדי לממן רכישת דירות חדשות. בשנים הבאות השתמשו בחוק ההסדרים שוב ושוב כדי לדחות את כניסת החוק לתוקף, והוא נכנס לתוקף לבסוף רק ב-2013. בינתיים דירות רבות כבר נמכרו לדיירים. וגם כשהחוק נכנס לתוקף, הכסף שהתקבל לא שימש לרכישת דירות חדשות. היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין הכשיר זאת בטיעון שעבר זמן כה רב מאז שהחוק נחקק.

נתניהו וחבריו לקואליציה מרבים לדבר על קשיי המשילות. לפחות בהקשר של הכנעת הכנסת לרצונם אין להם על מה להתלונן.

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker