האם הסכמי אוסלו באמת הובילו לפיגועי טרור?

החתימה על הסכמי אוסלו היתה המהלך השנוי ביותר במחלוקת של ממשלת רבין. הנתונים אבל מראים שמהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
החתימה על הסכמי אוסלו. רבין לא הסכים להקמת מדינה פלסטיניתצילום: יעקב סער / לעמ

באופן לא מפתיע, הטור הקודם על מורשת רבין הניב כמה תגובות שהביעו אכזבה והאשימו אותי בכתיבה מתוך אג’נדה. באותה מידה, לא מפתיע שהם לא שמו לב שהם עצמם כותבים מתוך אג’נדה הרבה יותר מובהקת (ובלי תמיכה של נתונים). אבל גם אין להכחיש שהחתימה על הסכם אוסלו היתה המהלך השנוי ביותר במחלוקת של ממשלת רבין - ושווה להקדיש את הזמן לוויכוח עם הדעה שכל הפיגועים מאז הם תוצאה של אוסלו. לא כדי לשכנע את המתנגדים, כי אין לזה סיכוי, אלא לפחות כדי למנוע מהם להשתלט על השיח.

הסכמי אוסלו לא נעשו בחלל ריק ומהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים", כפי שטוענים גורמים בימין. מי שהתחיל את תהליך השלום ברצינות, והבטיח לפלסטינים אוטונומיה תוך חמש שנים, היה כמובן ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין בהסכם קמפ דיויד מספטמבר 1978. הסכם קמפ דיויד גם כלל את הקביעה כי רשות המינהל העצמי של הפלסטינים תכונן "כוח משטרה מקומי חזק", מה שהיה הבסיס ליצירת משטרה פלסטינית חמושה בהסכמי אוסלו.

מי שהיה הראשון לדבר איתם פנים אל פנים היה ראש הממשלה יצחק שמיר בוועידת מדריד, באוקטובר 1991. גם הוא וגם בגין הנהיגו ממשלות ימין מובהקות. הסיבות לוועידת מדריד כללו את האינתיפאדה הראשונה ואת מעמדה הלא מזהיר של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי שמנהיג אש"ף יאסר ערפאת הכריז על עצמאות בנובמבר 1988, מספר המדינות שהכירו בו היה שווה למספר המדינות שקיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל.  ועידת מדריד, ולאחריה הסכם אוסלו, שיפרו באופן משמעותי את מעמדה הבינלאומי של ישראל – שהצטיירה בעקבות כך כמדינה השואפת לשלום.

בגין בשעתו לא הסכים למדינה פלסטינית, וגם רבין לא. מי שהכריז קבל עם ועדה שהמטרה הסופית של התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית היה הנשיא בוש ב-2003 (היו כמובן עוד שאמרו זאת קודם, אבל הוא המשמעותי ביותר בשל מעמדה של ארה"ב כבת-ברית מובהקת של ישראל). ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון קיבל את מתווה בוש, ובכך הכיר גם הוא בשאיפה למדינה פלסטינית. שרון גם ביצע את תוכנית ההתנתקות שאיפשרה בהמשך את השתלטות תנועת החמאס על רצועת עזה, מבלי שקיבל על כך כל תמורה מדינית. בהסכם אוסלו, לשם השוואה, היתה הדדיות, ושני הצדדים עשו ויתורים כואבים מבחינתם. כך למשל ישראל הסכימה להכיר באש"ף, והסכימה לחזרת הנהגת אש"ף מתוניס לרמאללה, ואש"ף מצידו הסכים להכיר בישראל, והסכים להמשך האחריות הצבאית הישראלית בתקופת הביניים.

הטענה השגורה נגד הסכמי אוסלו היא שהם גרמו להתגברות הטרור. נתונים מפורטים על ההרוגים מטרור בכל חודש בתקופה שבין 1988 ל-2000 (מתחילת האינתיפאדה הראשונה עד תחילת האינתיפאדה השנייה) מוצגים בגרף הבא.  כפי שניתן לראות, אכן היתה עלייה מסוימת בהרוגים מטרור אחרי הסכם אוסלו.  אבל למרבה הצער היו לא מעט הרוגים מטרור גם לפני הסכם אוסלו ולפני שרבין נבחר לראשות הממשלה. השנה השקטה ביותר בתקופה הזאת היתה דווקא השנה של ממשלת ברק, שלפני פריצת האינתיפאדה השנייה, שש שנים אחרי הסכם אוסלו – תקופה שבה הרשות הפלסטינית התבססה והפעילה את כוחה (ואת הרובים שלה) כנגד ארגון החמאס.

בכל מקרה, ניתן לשאול מה גרם לעלייה בהתקפות הטרור אחרי חתימת הסכם אוסלו? כאן אפשר להציע שלוש הבחנות:

***הסכם אוסלו נחתם עם אש"ף, ואילו רוב הפיגועים בוצעו על ידי החמאס וארגונים ג'יהאדיסטים. די מוסכם שהמטרה שלהם היתה לסכל את האפשרות שאש"ף יגיע להסכם שלום סופי עם ישראל, ולחזק את המעמד שלהם בתור מובילי המאבק המזויין נגד הכיבוש. כלומר היה שם רכיב של מאבק כוחות פנים פלסטיני. בהינתן שזה המצב, ישראל יכלה לנסות לחזק את אלה שרוצים לעשות שלום על חשבון אלה שרוצים להרוג אותנו, או לחילופין אפשר לשחק לידיים של הרוצחים. העובדה שהימין הישראלי מייחס את הפיגועים להסכם ולא להתנגדות של החמאס היא אחת הדוגמאות הבולטות ליישור קו עם הקיצוניים והרצחניים ביותר, ולחוסר נכונות להיאבק למען השלום.

*** הגרף לעיל מטעה כי הוא מראה רק את ההרוגים מהצד הישראלי. הפלסטינים רואים את הדברים אחרת. הסכם אוסלו נחתם כשנתיים אחרי דעיכת האינתיפאדה הראשונה, שבה נהרגו קרוב ל-900 פלסטינים, רובם בשנים 1989-1988.  ב-1993, שנת חתימת ההסכם, נהרגו לפי נתוני בצלם 180 פלסטינים (לעומת 61 ישראלים). פעולת הטרור הגדולה ביותר שבוצעה בהתנגדות להסכם אוסלו היתה הטבח במערת המכפלה, שבו ברוך גולדשטיין הרג 29 מתפללים פלסטינים ופצע 125 נוספים (בעקבותיו תנועות כך וכהנא חי הוכרזו כארגוני טרור). הטבח הזה הניע פיגועי נקמה של החמאס, לפי דבריהם. כלומר הוא תרם ישירות להרחבה של מעגל האלימות. לא סביר לבודד את הסכם אוסלו מתוך כל הרקע הזה ולטעון שהוא אחראי לטרור.

*** בהקשר זה ראוי להתייחס לסדרת הפיגועים בפברואר ומארס 1996, מיד אחרי הריגתו של "מהנדס" החמאס יחיא עיאש.  עיאש היה מי שתכנן וחימש הרבה מהפיגועים שהתרחשו בשנים שקדמו לסדרת פיגועים זאת. השב"כ הצליח להעביר אליו טלפון סלולרי ממולכד, ופוצץ אותו כשקולו זוהה בזמן שהוא השתמש בטלפון. סדרת פיגועי הנקמה של החמאס היתה הרצחנית ביותר שהוא ביצע עד אז, ומהווה חלק משמעותי מגל הטרור של אחרי אוסלו.

ממרחק השנים ברור שהסכם אוסלו הוביל לדינמיקת טרור, קיצוניות, ורצחנות דו-צדדית. לא מופרך לשרטט קו ישר מהסכם אוסלו לטבח גודלשטיין, פיגועי החמאס, הריגת עיאש, פיגועי 96, וגם לרצח רבין, שיגאל עמיר, לפי עדותו, התחיל לתכנן אותו אחרי שהשתתף בלוויה של גולדשטיין - וקיבל ממנו השראה. באופן שטחי אפשר לראות בכך הוכחה לחוסר האפשרות להגיע לשלום. אבל במבט שני רואים שהסיבה שאי אפשר להתקדם לקראת שלום היא שאנחנו שבויים בידיהם של הקיצונים הרצחניים משני הצדדים.

כדאי גם להסתכל על תקופת אוסלו בהקשר רחב יותר של 100 השנים האחרונות.  בקנה המידה הזה, מספר ההרוגים בתקופת האינתיפאדה הראשונה ואוסלו לא ייחודי, לצערנו.  גל הטרור שהתחיל מיד אחרי מלחמת ששת הימים, למשל, שכיום כבר לא זוכרים אותו, גרם בערך לאותו מספר הרוגים כמו התקפות הטרור שקרו בתקופת האינתיפאדה הראשונה ואוסלו.

התקופה המדממת ביותר מאז ימי הפדאיון בשנות ה-50 היתה האינתיפאדה השנייה, שאותה ניתן ליחס לקיפאון המדיני ולתסכול ממיסמוס הסכמי אוסלו - לא פחות ובעצם אפילו יותר ממה שניתן ליחס אותה להסכמים עצמם. מספר ההרוגים הנמוך יחסית בשנים האחרונות הוא בין היתר גם תוצאה של פעולה שוטפת של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. אם חלילה הפוליטיקאים מימין שקוראים למוטט את הרשות יצליחו בכך, המצב יהיה הרבה יותר גרוע.

אז מה שרואים כיום בשטח זה לא "התוצאה של אוסלו".  זאת תוצאה של עשרות שנות מאבק בין אלה ששואפים לפשרה ולשלום לבין אלה שלא מוכנים להתפשר על סנטימטר, משני הצדדים. השאלה היא לא כמה הרוגים יש מטרור. הטרור כשלעצמו לא היה אף פעם איום משמעותי. נדיר שההרוגים מטרור הם יותר מאחוז אחד מהמתים מתאונות והתאבדויות, שהם אחוז קטן מסך המתים כל שנה. השאלה היא אם נותנים לטרוריסטים ולקיצוניים זכות וטו על השאיפה לשלום. לדעתי התשובה הברורה היא לא לתת להם זכות וטו. לא לקיצוניים בצד השני ולא לקיצוניים בצד שלנו.

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker