סין גוררת את כולנו לאינפלציה — ורק העלאת ריבית תעצור אותה

חלק לא קטן מהתייקרות הסחורות בחודשים האחרונים מוסבר בבולמוס ההצטיידות של סין ■ כל עוד הריבית הריאלית שלילית והדפסות הדולרים יימשכו, סין תמשיך לאגור ולתדלק את האינפלציה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ווהאן, בירת מחוז חוביי בסין, לפני שבוע
ווהאן, בירת מחוז חוביי בסין, לפני שבועצילום: TINGSHU WANG/רויטרס

חבר שלח אלי באחרונה המלצת השקעה של יועץ פיננסי אמריקאי. ההשקעה הסולידית הכי טובה שאתם יכולים לעשות, הוא מייעץ, היא לקנות מלאי גדול של מוצרים חיוניים ליומיום. כאלה שאינם מתכלים — נייר טואלט, אבקת כביסה, סבון, שמפו וכך הלאה.

בהתחשב בכך שמחיריהם צפוייים לעלות בשנים הבאות בכמה אחוזים טובים מדי שנה, כפי שקורה כבר עכשיו, הרי השקעה בהם עדיפה על קניית אג"ח ממשלתית בתשואה של 1.5%, ובוודאי עדיפה על פיקדון לטווח קצר, בריבית אפסית. לטווח של חמש שנים מעכשיו, הוא טוען, זו יכולה להיות השקעה מצוינת.

למי שלוקח את ההמלצה ברצינות, נאמר שזוהי המלצה הומוריסטית — שנועדה להמחיש נקודה, ולא להמליץ על פעולה. יש לנו כצרכנים מגבלה פשוטה של מקום, וברור שאף אחד לא ימלא את כל החדרים בבית במוצרי טואלטיקה בשווי עשרות אלפי דולרים רק כדי להשתמש בהם בעוד עשור.

אבל בה(מ)לצה הזו יש גרעין של אמת, שניתן לתמצת אותו כך: "בתנאים של אינפלציה וריבית ריאלית שלילית, השקעה במלאי נייר טואלט עדיפה על פני השקעה באג"ח ממשלתית".

בואו נשים רגע את ההמלצה הזו לצרכן הפרטי בצד. משעשעת ככל שתהיה, אין לה השלכות כלכליות אמיתיות. אבל כשמדובר על חברות וארגונים עסקיים, או על מדינות, הרי שלצבירת מלאי גדול של מוצרים או חומרי גלם — כהשקעה וכהתגוננות מפני שחיקת כוח הקנייה וירידה בערך המטבע שבו הם נקובים — יכולה להיות משמעות כלכלית גדולה.

בואו נראה מהם היתרונות והחסרונות של צבירת מלאים גדולים. בצד היתרונות, ניתן למנות שניים עיקריים. מי שמחזיק מלאי גדול מבטיח לעצמו שני דברים חשובים מאוד: כמות מובטחת ומחיר ידוע. גם אם מחר המחירים יעלו או שיהיה שיבוש באספקה, המוצר מובטח.

מנגד, יש לכך כמובן גם לא מעט חסרונות. מלאי עלול לאבד מערכו, לעתים יש לו חיי מדף מוגבלים, יש בו אובדנים טבעיים והאחסון שלו יקר. בנוסף, יש כמובן את מרכיב הריבית: אם המלאי נלקח כנגד חוב, הוא עולה בתשלום ריבית. אם הוא שולם במזומן, החזקתו כרוכה באובדן ריבית אלטרנטיבית.

את העלות הכוללת של החזקת מלאי ניתן לחלק לשלושה מרכיבים: פחת ואובדן, עלויות אחסון וריבית. האובדן והריבית הם נגזרת של שווי המלאי. ניתן לתמחר אותם כאחוזים משוויו בכל שנה.

מכלית פורקת נפט בסיןצילום: China Stringer Network/ REUTERS

עלות האחסון תלויה באופיו הפיזי של המלאי. כך למשל, מתקני אחסנה לנפט גולמי הם יקרים לבנייה ולתפעול. לעומתם, אחזקת עפרות ברזל או נחושת בשטחים פתוחים, זולה יחסית. עלות האחסון לא תלויה בהכרח בערך המלאי.

משתלם להחזיק מלאי

מה קורה כיום? הריבית נמוכה מאוד, ולפיכך, המרכיב הזה בעלות של החזקת המלאי אינו משמעותי. בנוסף, מחירי חומרי הגלם עולים בעקביות. זה אומר שגם המרכיב הקבוע בעלות — ההוצאה על אחסון — יורד והולך כאחוז משווי הסחורה.

זה משאיר אותנו עם המרכיב המשתנה של אובדן ופחת. כאן יש הבדלים גדולים בהחזקת המלאי בין סוגי הסחורות. במתכות או בנפט גולמי, למשל, הוא נמוך מאוד. ניתן להחזיק אותם זמן ארוך בלי שיאבדו מתכונותיהם או מנפחם. בסחורות חקלאיות, או כימיקלים מסוגים שונים, האובדן והפחת הם דווקא משמעותיים. כל מקרה לגופו.

התוצאה המצרפית היא ירידה בעלות הכוללת של החזקת מלאי. החיסרון שבהחזקתו פוחת והולך ככל שמחירו עולה, והיתרון בהחזקתו גדל. מי שמחזיק מלאי, רואה מה קורה למטבע שבו מחירו נקוב, כלומר דולר, ואיך מדללים את ערכו, וככל שהעלות של החזקת המלאי קטנה והולכת, כאחוזים משוויו — הרי הנטייה לצבור כמה שיותר מלאי כדי לשמור על כוח הקנייה ולהבטיח את המחיר העתידי, גדלה. מה שלא מתאים לצרכן הפרטי יכול בהחלט להתאים לחברה תעשייתית גדולה, או למדינה.

סין, למשל, עשתה זאת לאורך כל 2020, שנת הקורונה. היא הגדילה בעקביות את רמות המלאי שהיא מחזיקה. חלק לא קטן מעליות המחירים שהתרחשו בחודשים האחרונים, למרות ההאטה הכלכלית, מוסבר בכך שסין קונה עוד ועוד מלאים של חומרי גלם וסחורות.

כך למשל, על פי פרסומים, סין הגדילה את מלאי הנפט הגולמי שלה מ–90 ימי צריכה לפני שנה, ל–100 יום כיום, והיא בונה עוד מתקני אחסון כדי שתוכל להגדיל את המלאי ל–120 ימי צריכה. דבר דומה קורה בסחורות אחרות.

סין מזינה את הנבואה שמגשימה את עצמה

במקרה של סין — שהיא צרכנית אדירה של חומרי גלם וסחורות חקלאיות — יש בכך צירוף של שני שיקולים, ששניהם תומכים בהחזקת מלאי גדול לאורך זמן. בצד הכלכלי והכספי, לסין יש כמות עצומה של דולרים, פרי העודף העצום שלה במאזן התשלומים. את הדולרים האלה היא יכולה להשקיע, כמו שעשתה בעבר, בקניית אג"ח ממשלתיות אמריקאיות, ולקבל עליהן 1.5% בלבד בשנה.

אבל אם, למשל, מקבלי ההחלטות בסין חושבים, ובמידה רבה של צדק והיגיון, שהדולר, משום שהוא מודפס בכמויות, עשוי לאבד מכוח הקנייה שלו אל מול סל סחורות 10% בשנה — הרי גם אם עלות ההחזקה והאובדן יהיו 3%–4% נוספים בשנה, מה שמביא את העלות הכוללת ל–5%, עדיין עדיף לקנות מלאי סחורות ולשבת עליו, מאשר לדגור על אג"ח אמריקאיות.

נייר טואלט. מחיר הסחורות עולה והנבואה מגשימה את עצמהצילום: אוהד צויגנברג

למעשה, הסינים מאמצים את המלצתו של אותו יועץ פיננסי אמריקאי: קנו מוצרים וחומרים אמיתיים, שיהיה בהם צורך ודאי בעתיד ולהם חיי מדף ארוכים, ולא ניירות שמאבדים מערכם כמו דולרים או אג"ח ממשלתית נומינלית.

מדיניות כזו של קונה גדול כמו סין משפיעה על השוק, ונוטה ליצור נבואה שמגשימה את עצמה: כדאי לקנות חומרי גלם וסחורות — כי מחירם צפוי לעלות והחזקתם אינה יקרה — ולכן רבים קונים, המחיר עולה והנבואה מגשימה את עצמה. זה נכון למדינות, וכן למנהלי רכש בחברות וארגונים. זה גם נכון לספקולנטים בשוקי ההון, שמצטרפים אליהם בניסיון לגרוף רווח פיננסי — בלי שיש להם שמץ של נגיעה לחומרי גלם.

במקרה של סין, לתחשיב הכלכלי הפשוט שהוצג כאן יש פן נוסף. זה לא סוד שסין רואה את עצמה מעצמה עולמית. במונחי אוכלוסייה, אין ספק שהיא כזו. גם במונחי תשתית. על היותה המעצמה התעשייתית הגדולה בעולם, כבר מזמן אין ויכוח. ואולם נשארו לה שתי נקודות חולשה: האחת היא שאינה מובילה טכנולוגית ומדעית. בזה היא משקיעה מאמץ רב, והפערים אכן נסגרים בעקביות. העניין הזה נמצא בידיה.

נקודת החולשה השנייה, שפחות בידיים שלה, היא מחסור במשאבים לקיום האוכלוסייה והכלכלה. מעצמות העבר האירופיות פתרו את הבעיה באמצעות שליטה צבאית במושבות מעבר לים וניצול משאבי הטבע שלהן. ארה"ב, שהתחילה כאוסף מושבות, צמחה למעצמה עם יכולת ייצור ועושר טבעי.

לסין אין את העושר הטבעי הזה. אין לה שטחי חקלאות שיזינו את האוכלוסייה הענקית, משאבי אנרגיה או מתכות לכל צרכיה הגדולים — וזאת גם נקודת התורפה העיקרית שלה מול ארה"ב.

לכן, מבחינתה, החזקת מלאים גדולים כתחליף לחומרי גלם בבית היא צורך אסטרטגי. מלאי גדול מאפשר גם יותר גמישות בקבלת החלטות שייצרו עימות עם מדינות אחרות. קשה לעשות שרירים כשאין לך מאגר נפט גדול או יכולת ייצור עצמי גדולה של מזון. כשיש לך עתודות גדולות, קל יותר לקבל החלטות מתריסות. וכך, שיקול אסטרטגי וגיאו־פוליטי מורכב מתמזג עם שיקול כספי פשוט — וכלכלת העולם כולה מושפעת.

יש רק דרך אחת

אין דרך פשוטה לעצור תהליך כזה. כל עוד הריבית הריאלית תהיה שלילית והדפסות הדולרים האינסופיות יימשכו, המוטיבציה לשמור על כוח הקנייה באמצעות אגירת סחורות ומוצרים חיוניים תגדל — בניגוד לזו של החזקת ניירות כמו מזומן ואג"ח, שאין בהם צורך אמיתי וההיצע שלהם גדל מיום ליום . זה מה שקרה בשנות ה–70 של המאה הקודמת, עם האינפלציה שזה יצר.

הדרך היחידה לעצור מעגל אכזרי כזה היא לשנות את המשוואה ולגרום לכך שהחזקת המלאים הזו תהיה יקרה ולא משתלמת. זה אומר רק דבר אחד: ריבית גבוהה יותר. כך שברו את האינפלציה של חומרי הגלם בשנות ה–70, אבל צריך לזכור שיש לכך מחירים אחרים.

הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי. אין לראות בכתוב ייעוץ השקעות

דורון צור

דורון צור | דורון צור

עוסק בתחום ההשקעות למעלה מעשרים שנה. התחלתי את דרכי בשוק ההון הישראלי בראשית שנות התשעים העליזות, בעיצומה של גאות מניות חסרת מעצורים.

עסקתי במהלך השנים הללו במחקר על מניות בישראל ובחו"ל, ניהלתי השקעות במסגרות שונות, העברתי קורסים והרצאות בנושא השקעות וניירות ערך, וכתבתי על השקעות באמצעי תקשורת שונים.

ניתן לומר שנדבקתי בחיידק הזה ששמו שוק ההון, ועדיין לא החלמתי ממנו…

בשנים הללו ראיתי מחזורי גאות ושפל, משקיעים שנהנו מרווחים גדולים ולעיתים ספגו הפסדים גדולים. היו  תקופות בהן ההיגיון והשכל הישר שלטו בכיפה, ותקופות שבהן ההיגיון אבד לחלוטין, והשליטה בשווקים עברה לידי עולם הרגש, תקופות שבהן אופוריה או פאניקה קבעו את מהלך העניינים.

מטרת הבלוג היא להציג בפני הקורא זווית ראייה נוספת של עולם ההשקעות, בתקווה שהקוראים ימצאו עניין בזווית הזו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker