המהמרים של רדיט אינם מהפכנים, וול סטריט היא לא הבסטיליה

כשמשקיעים מכל העולם קונים נכסים אמריקאיים ביוקר ומחזיקים את הכלכלה בארה"ב בתחושת שגשוג זמנית - המשבר והמיתון קרובים מתמיד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סוחרים בבורסת ניו יורק
דורון צור
דורון צור

בשבועות האחרונים היה בלתי אפשרי לפתוח כלי תקשורת פיננסי מבלי להיתקל במלים גיימסטופ, רדיט או רובין הוד, ולקרוא על מאבק האיתנים המתרחש בין המון המשקיעים הקטנים אל מול וול סטריט והארכי־נבלים שלה — בראשם השורטיסיטים מקרנות הגידור. כותרות בומבסטיות כמו "מאבק בין־דורי" או "מלחמת מעמדות" ליוו את התיאורים הנרגשים על הזינוקים והנפילות במניה שולית, של חברה קטנה שנמצאת בבעיה עסקית.

לפחות על פי הכותרות, ניתן היה לרגע לדמיין כאילו מדובר בהמוני העם הרעב והמדוכא, המסתערים בזמן המהפכה הצרפתית על הבסטיליה, כדי לקעקע את שלטונם של המלך לואי השישה עשר והאצילים הנאמנים לו. לו רק היו מהמרי רדיט משלבים בקריאות הקרב שלהם את המלים "שוויון, חירות, אחווה", ומוסיפים אימוג'י מלא רגש של גליוטינה, רצוי מחייכת, הדימוי היה מושלם.

הכותרות הבומבסטיות האלה, כמו האירוע כולו, מגוחכים לחלוטין. לא מדובר פה במלחמת מעמדות ולא במחאה חברתית, אלא בתופעה בורסאית שמתרחשת מדי פעם, שבה הקרקס מגיע העירה. חבורת ספקולנטים אחת — המהמרים הפרטיים הקטנים שמקושרים באמצעות רשתות חברתיות — נפנתה להילחם בקבוצה מרוכזת יותר של ספקולנטים, שכל אחד מהם גדול מאוד — הלא הן מספר מצומצם של קרנות גידור.

בשלב ראשון, נראה שהם הצליחו, וערפו, לפחות פיננסית, את ראשיהם של בני "מעמד האצולה", וגרמו להם הפסדים כבדים. אלא שאז, באופן שמזכיר את המהפכה הצרפתית, גם הספקולנטים הקטנים, "המהפכנים" לכאורה, אחרי שסיימו לערוף את ראשי משטר האצולה, מתפנים לערוף זה את ראשו של זה. הם עושים זאת במכירה אגרסיבית, בניסיון לממש את רווחי הנייר שצברו בזמן "המהפכה". התוצאה המצרפית? הרבה דם פיננסי שנשפך, ומעט מאוד תועלת.

לקרוא לכל העניין הזה ולמשתתפים בו במונחים כמו השקעות או משקיעים, זה פשוט הגדרה לא נכונה של כל הסיטואציה. בינה לבין השקעות אין ולא כלום. זה שיגעון ספקולטיבי נטו. יש כמה נקודות בתוך כל הדרמה, שנראה שהתפספסו בתיאורים הנרגשים של הטרגי־קומדיה הזו.

מהמרים מסביב לעולם

פלטפורמות מסחר כמו פוטו הולדינגס (FUTU) הסינית או סטוקאל (STOCKAL) ההודית מוכרות פחות מאשר רובין הוד — אותה אפליקציית מסחר המונית וחינמית ששמה נודע כיום בכל העולם — אבל הן דומות לה מאוד.

במקביל לנהירה של משקיעים אמריקאים צעירים אחר שיגעון המסחר במניות כמו גיימסטופ, טסלה או AMC, אלפים רבים של משקיעים סינים, הודים ודרום קוריאנים נסחפו גם הם למגמה.

כך למשל, באפליקציית המסחר ההודית ריכזה מניית גיימסטופ, בשבוע אחד בינואר שבו נסקה במאות אחוזים, כ–15% מהמסחר. דבר דומה קרה גם בפוטו הסינית. כלומר, הקרקס הבורסאי הזה חורג בהרבה מעבר לגבולות ארה"ב. הוא כבר קרקס בעל משמעות גלובלית.

מה ההבדל? כל עוד השיגעון תחום להיקף מסויים, בשיעור לא גדול מהפעילות הכלכלית והפיננסית, אין בו בעיה גדולה. אבל כאשר הקרקס, על חיות הבר שלו וליצניו, מתנחל בכיכר המרכזית ומשפיע על קבלת ההחלטות בניהול ענייני העיר, כאן כבר יש בעיה.

זו הבעיה עם חגיגה ספקולטיבית. בהתחלה, היא מופע שוליים צדדי, שהשפעתו על הכלכלה הריאלית קטנה. ככל שהיא מתעצמת, היא נהפכת המופע המרכזי. היטיב לתאר זאת הכלכלן הנודע ג'ון מיינרד קיינס: אין בעיה כל עוד המערבולת הספקולטיבית נלווית כבדרך אגב לזרם הנהר הכלכלי היציב; הבעיה מתחילה כשהנהר הכלכלי היציב עצמו נהפך מערבולת ספקולטיבית.

חנות גיימסטופ. חוששת מתחרות חדשה מצד נטפליקסצילום: SPENCER PLATT - AFP

גירעון תמורת גירעון

ארה"ב מנהלת זה שנים מדיניות כלכלית המאופיינת בגירעון סחר גדול ובגירעון תקציבי גדול. נהוג לכנותם הגירעונות התאומים, שכן יש להם נטייה להופיע יחד. הקורונה הגדילה מאוד את שניהם.

איך ארה"ב, אזרחיה וממשלתה, ממשיכים לשמור על רמת ההוצאות שלהם, הן הציבורית והן הפרטית? בתחום הגירעון התקציבי, באמצעות נטילת עוד ועוד חוב, ובשנים האחרונות גם הדפסת כסף באמצעות המנגנון המורכב שבו הבנק הפדרלי קונה את איגרות החוב שהממשלה מנפיקה.

את הגירעון במאזן הסחר, ואת העובדה שארה"ב קונה מהעולם הרבה יותר ממה שהיא מוכרת לו, היא מאזנת באמצעות מכירת נכסים. הנכסים האלה כוללים איגרות חוב ממשלתיות וקונצרניות, מניות ונדל"ן. מדי שנה, שיעור ההחזקה של מניות אמריקאיות בידי זרים הולך ועולה; החזקה של זרים בחוב ממשלתי וקונצרני של אמריקאים עולה; והחזקה של נדל"ן בידי זרים עולה.

בפשטות, כדי לשמר את רמת ההוצאות הגבוהה, ארה"ב הגדולה נאלצת לקבל מדי שנה הלוואות מזרים ולמכור להם נכסים. לא משנה אם זה מקבץ דיור להשכרה שמוחזק בידי קרן פנסיה ישראלית, אג"ח ממשלתית שמוחזקת בידי בנק מרכזי יפני או מניות אפל שמוחזקות בידי קרן עושר נורווגית.

ככל שהגירעונות האלה גדלים, במיוחד באחרונה, קצב מכירת הנכסים ונטילת ההלוואות חייב לגדול.

הבורסה בדרום קוריאהצילום: Ahn Young-joon/אי־פי

כשבנק ישראל משקיע בטסלה

כאן נכנס עניין הקרקס הבורסאי לתמונה. אם משקיעים זרים — החל מספקולנטים קטנים וכלה במשקיעים מוסדיים גדולים — מוכנים להשתתף בחגיגה הבורסאית הזו ולקנות מניות אמריקאיות כמעט בכל מחיר, מה טוב. יש פה עסקה נהדרת. ארה"ב ואזרחיה יחיו מעבר ליכולתם, הבנק הפדרלי ידפיס דולרים כמו משוגע, ואז הדולרים האלה יחזרו לארה"ב ויקנו מניות ונכסים אחרים במחיר מופקע. דיל לא רע בכלל.

להמחשה, בנק ישראל צפוי לקנות השנה עשרות מיליוני דולרים של מניות טסלה, הנסחרות במחיר אסטרונומי — כנראה בלי שהוא בכלל מודע לזה. עקב שטף הדולרים העולמי ערכם יורד, והשקל מתחזק. בנק ישראל מתערב ומתחייב לקנות כ–30 מיליארד דולר. מכיוון שיש לו כבר יתרות מט"ח עצומות שאין לו מה לעשות איתן, הוא משקיע על פי מדיניותו כ–15% מהן במניות בעולם.

חלק ניכר מהרכישות יהיה בתעודות סל על מדד S&P 500 — רכישה בעקיפין של כמה עשרות מיליוני דולרים של מניות טסלה, לפי משקלן במדד. זו כמובן אנקדוטה, אבל זה קורה בהיקפים גדולים בכל העולם. גם ספקולנטים דרום קוריאנים, למשל, קונים מניות אמריקאיות במחירים גבוהים. מעין "מהמרי כל העולם, התאחדו!".

זו התממשות הסיכון בכך שהזרם הכלכלי היציב נהפך מערבולת ספקולטיבית. ההיגיון אובד, וכל תהליך קבלת ההחלטות משתבש.

יצואנית ני"ע עולמית

זו אינה פעם ראשונה שבה זה קורה. למעשה, בשנים האחרונות יצוא ניירות ערך הוא אחד מענפי היצוא האמריקאיים הגדולים ביותר. כך קרה גם לפני משבר 2008, כשארה"ב ואזרחיה מכרו לעולם חוב גרוע, מגובה בנדל"ן שנמכר במחיר מופקע לאנשים שלא יכלו להרשות אותו לעצמם.

הבעיה היא שזה אינו מצב יציב. יש גבול לכמות הנכסים שיהיו לאמריקאים למכור, ולכמה נכסים העולם יהיה מוכן לקנות מהם, ובעיקר באיזה מחיר. אז נחזה בתבנית המוכרת שכבר חוזרת על עצמה בפעם השלישית תוך חצי יובל: המשק האמריקאי, ובעקבותיו הכלכלה העולמית, יודעים להיות באחד משני מצבים: בנייה של בועה ספקולטיבית שיוצרת תחושת שגשוג זמנית; או משבר — שלאחריו מגיע מיתון.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

דורון צור

דורון צור | דורון צור

עוסק בתחום ההשקעות למעלה מעשרים שנה. התחלתי את דרכי בשוק ההון הישראלי בראשית שנות התשעים העליזות, בעיצומה של גאות מניות חסרת מעצורים.

עסקתי במהלך השנים הללו במחקר על מניות בישראל ובחו"ל, ניהלתי השקעות במסגרות שונות, העברתי קורסים והרצאות בנושא השקעות וניירות ערך, וכתבתי על השקעות באמצעי תקשורת שונים.

ניתן לומר שנדבקתי בחיידק הזה ששמו שוק ההון, ועדיין לא החלמתי ממנו…

בשנים הללו ראיתי מחזורי גאות ושפל, משקיעים שנהנו מרווחים גדולים ולעיתים ספגו הפסדים גדולים. היו  תקופות בהן ההיגיון והשכל הישר שלטו בכיפה, ותקופות שבהן ההיגיון אבד לחלוטין, והשליטה בשווקים עברה לידי עולם הרגש, תקופות שבהן אופוריה או פאניקה קבעו את מהלך העניינים.

מטרת הבלוג היא להציג בפני הקורא זווית ראייה נוספת של עולם ההשקעות, בתקווה שהקוראים ימצאו עניין בזווית הזו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker