איך אפשר להתחיל את החיים עם חוב של 40 אלף דולר? - דורון צור - הבלוג של דורון צור - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך אפשר להתחיל את החיים עם חוב של 40 אלף דולר?

ללא פחות מ–44 מיליון אמריקאים יש חוב בגין לימודיהם, שמגיע ל–1.5 טריליון דולר — עלייה של 150% מאז 2008 ■ בעוד שיעורי החוב בפיגור נמצאים במגמת עלייה, השכר השעתי הממוצע הריאלי נותר במקום מאז שנות ה–70 ■ כשהעיוות הזה ייסגר — לשווקים יהיה כואב

39תגובות
סטודנטים באוניברסיטת שיקגו
Charles Rex Arbogast / ASSOCIATE

קוראי המדור הוותיקים בוודאי שמו לב שיש תופעה המעסיקה את הכותב רבות. מדובר בתופעות כלכליות או מימוניות של תהליכים או עיוותים הנבנים בהדרגה על פני זמן. לעתים, הם נבנים על פני זמן כה ארוך, עד שמי שמאזכר אותם או מצביע עליהם ועל הנזק הפוטנציאלי מהם נתקל במשיכת כתף אדישה במקרה הטוב, או בתגובה מזלזלת במקרה הרע. התגובה לא פעם היא "נכון, יש עיוות, והוא נמשך כבר זמן רב. אז מה. כבר לפני זמן רב אמרו את זה והתריעו על כך, ועד עכשיו שום דבר לא קרה. אפשר להמשיך הלאה".

אלא שלקוסמוס יש דרכים משלו לתקן עיוותים וחוסר איזונים. וכשזה קורה, זה נוטה להגיע בעוצמה ובפתאומיות שמדהימה את כולם, אף שכל מי שעיניו בראשו, לא צריך להיות מופתע כלל.

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על התנפחות החוב הממשלתי וההאצה בגירעונות הממשל האמריקאי. זו דוגמה מצוינת לתבנית הזאת. כל עוד העולם והמלווים לארה"ב יהיו מוכנים לממן את גירעונותיה בקצב גדל והולך, אין שום בעיה. ברגע שהם יימלכו בדעתם, תתחיל מהומת אלוהים. נכון לעכשיו, זה עדיין לא קרה, אבל זה לא אומר כלום על העתיד.

השבוע נדון בעיוות אחר, בהיקף קטן הרבה יותר, אבל שמשקף לא פחות את רוח התקופה, ואת חוסר האחריות שמאפיין את ההתנהלות הכלכלית של ארה"ב מזה זמן — החובות של עשרות מיליוני אמריקנים עקב רכישת השכלה גבוהה.

התואר יקר - האשראי זול

כמו כל עיוות שנצבר על פני זמן, גם ראשיתה של תופעת ה–Student Loans ברעיון שבבסיסו הוא הגיוני וסביר, שיצא מכלל שליטה, ונהפך לגולם שקם על יוצרו. ההיגיון הוא פשוט. השכלה גבוהה אמורה להעניק לבעליה נקודת התחלה טובה יותר בשוק העבודה, ועל פני זמן — השכר הגבוה יותר שאותו ישיגו בעלי ההשכלה יאפשר להם לפרוע את ההלוואה בגין רכישתה בקלות.

רכישת השכלה, על פי הגישה הזו, היא השקעה בנכס שישרת אותך על פני זמן רב, וייצר לך הכנסה. מכאן, שאין בעיה ללוות כדי להשקיע בו. ההיגיון בגישה הזאת אינו שונה מההיגיון שבמימון רכישת בית במשכנתה. אז איפה הבעיה? בדיוק כמו במשכנתאות, הבעיה מתחילה בהפרזה. כשהיחס בין החוב הנלקח ליכולת ההחזר הולך ונשחק, או כאשר מחיר רכישת ההשכלה, אותו נכס שנרכש בחוב, גבוה מדי ביחס להכנסות שהנכס הזה יניב בעתיד.

הנתונים על היקף החוב למימון השכלה גבוהה בארה"ב פשוט מדהימים. אין לתופעה הזאת אח ורע. לא בנתוני עבר של ארה"ב, ובוודאי שלא בהשוואה לנעשה במדינות מפותחות אחרות.

ברנרד קולג' בניו יורק
REUTERS

ללא פחות מ–44 מיליון אמריקאים יש כיום חוב בגין לימודיהם. מדובר באחד מכל ארבעה בוגרים הנמצאים בשוק העבודה, אף שחלק ניכר מהעובדים אינם בעלי השכלה גבוהה, ומחלקם הגדול, זה המבוגר יותר, היינו מצפים שיחזירו כבר מזמן את החוב בגין לימודיהם. החוב הממוצע שעמו יוצאים כיום בוגרי אוניברסיטה לעולם העבודה הוא 37 אלף דולר, והוא עולה בעקביות שנה אחר שנה.

החוב הכולל בגין הלוואות סטודנטים מגיע ל–1.5 טריליון דולר. רובו מכסף ממשלתי, שכן רוב האשראי ניתן מקרנות ממשלתיות, באמצעות גופים חצי־ציבוריים וחצי־פרטיים, העוסקים בתיווך ותפעול האשראי הזה, במנגנון שמזכיר קצת את פאני מיי ופרדי מק הזכורות שלא לטוב מהמשכנתאות. זה עסק לא קטן, ויש לא מעט אנשים שמתפרנסים היטב מהעיסוק בו.

1.5 טריליון דולר של חוב שניים רק להיקף החוב במשכנתאות, שכנגדו יש נדל"ן לביטחון. הסכום הזה עבר את גובה החוב בגין מימון רכב, שגם הוא מגובה בביטחונות, שהיה 1.1 טריליון דולר בסוף 2017, ואת החוב בכרטיסי אשראי — 1 טריליון דולר.

הנטל נופל על ההורים

הנה כמה נתונים נוספים שמעידים על עוצמת התופעה: בעשור שחלף מאז המשבר של 2008 גדל היקף החוב ב–150%. מ–600 מיליארד דולר ל–1.5 טריליון דולר. זהו בדיוק המאפיין של עיוות שהולך ונבנה בהדרגה ומרדים את החושים. אם נתרגם את זה לקצב גידול שנתי — נראה שמדובר בעלייה של כ–10% בשנה בגודל החוב.

למי שלא סבור שהנתון הזה אמור להפעיל נורות אזהרה יש טעות. אם ניקח את קצב הגידול הטבעי באוכלוסייה בארה"ב — כאחוז — ונוסיף לו אינפלציה של 2% בשנה, האמורה לבוא לידי ביטוי בעליית שכר הלימוד ועלויות המחיה של סטודנטים, היינו מצפים לראות קצב עלייה שנתי של 3% בגודל החוב — ולא 10%. קצב טבעי כזה היה מביא את החוב הנוכחי ל–800 מיליארד דולר. אלא שבפועל הוא כמעט כפול. ברמה המקרו כלכלית, מדובר בכ–700 מיליארד דולר של חוב שנוספו ויצרו פעילות כלכלית וביקושים. כמו תמיד, זה מרגיש נפלא, עד שמגיע השלב שבו צריך להתחיל להחזיר.

לגידול כזה בחוב יש מחיר. שיעורי הפיגור על הלוואות סטודנטים נמצאים במגמת עלייה. חמור מזה, בניגוד לשיעורי הפיגור על חובות אחרים, שזינקו כצפוי בתקופת המשבר, אך חזרו מאז לרמות ההיסטוריות שלהם, בחוב הסטודנטים המגמה הפוכה. שיעור הפיגור כיום גבוה מזה של 2009.

חשוב לציין שלא כל פיגור הופך בהכרח לאי־עמידה בפירעון החוב, אך יש בו אינדיקציה מטרידה. כשלווים מתחילים לפגר בתשלומים, הדרך לאי־עמידה כללית בתשלום החוב נוטה להיות קצרה. מה שמעניין הוא שלא קיים קשר ישיר בין גובה החוב לאי־עמידה בפירעון. מתברר שדווקא בעלי החובות הגבוהים, שיכולים להגיע ל–100 אלף דולר, עומדים בתשלומים טוב יותר מאלה החייבים סכומים קטנים יותר.

אינפלציה בהשכלה

הסיבה היא שסטודנטים שלקחו חוב גבוה מאוד זכו להשכלה מקצועית במוסד בעל יוקרה רבה, לעומת אלה שלקחו חוב נמוך יותר. כך למשל, בוגרי ובוגרות מדעי המחשב או רפואה המועסקים בבית חולים נחשב או בחברת היי־טק מובילה, יכולים להתמודד עם חוב גבוה ביתר קלות ממי שרכש השכלה כללית באוניברסיטה ציבורית, וחייב לכן הרבה פחות, אך מועסק כמורה במגזר הציבורי או במשרת שיווק. אלא שמספרם של אלה מהקבוצה השנייה גבוה בהרבה.

מעבר לפסול הערכי והחברתי בכך שמדי שנה מיליוני בוגרות ובוגרים בני עשרים ומשהו מתחילים את חייהם המקצועיים עם משקולת של חוב משמעותי, יש לכך גם מחירים כלכליים וחברתיים אחרים. החוב הזה משפיע על גיל הנישואין והנטייה להוליד ילדים, ובמקרים רבים דוחה אותם בשנים לא מעטות. הוא מקשה על נטילת חוב נוסף לשם רכישת בית, מכונית או השקעה בהקמת עסק. הוא מקטין את יכולתם של צעירים להתחיל לחסוך לפנסיה מוקדם ככל הניתן, דבר קריטי בסביבת הריבית הנמוכה של היום. לא פעם, הנטל הזה נופל על הורי הסטודנטים, שלווים בעצמם כדי לשלם את שכר הלימוד של ילדיהם, ופוגעים בחיסכון שלהם בגיל מבוגר יותר.

הכתובת כבר על הקיר

ראוי לייחד כמה מלים למקור התופעה. לאורך השנים, עלות רכישת תואר עלתה הרבה מעבר לעלייה במחירי יתר המוצרים והשירותים. השכלה גבוהה היא מגזר שהיתה בו אינפלציה גבוהה. העלות הריאלית, כלומר מעבר לעליית המדד הכללי, לשנת לימוד אוניברסיטאית בארה"ב עלתה מאז שנות ה–70 ביותר מ–150% בממוצע, בעוד השכר הממוצע השעתי הריאלי נותר זהה. העובדה שהשכר הריאלי לא עלה בארה"ב שנים רבות גם היא מדהימה, אבל זה כבר נושא לטור אחר.

המשמעות היא — אם נתייחס לתואר כאל נכס כלכלי — היא שערכו ירד בחדות. מכיוון שעלותו התייקרה משמעותית, בעוד התמורה מהעבודה נותרה במקום, הרי שהתשואה הכלכלית ממנו ירדה. כמובן שאי־אפשר להתייחס לרכישת השכלה רק במונחים כספיים, יש ערכים חברתיים ואנושיים רבים מעבר לכך ברכישת השכלה, ואסור להתעלם מהם, אבל בהיבט הכספי גרידא, ערכה ירד, מבלי להביא בחשבון מתכנתים בגוגל או מנתחי מוח בבתי חולים. הם לא הדוגמה המייצגת. מספרם קטן ביחס לאוכלוסייה הכוללת, והתהליך המתואר כאן פסח עליהם, ואולי אפילו היטיב אתם.

מה גרם לאינפלציה הזו במחיר ההשכלה? בינה ובין הליברליות במתן אשראי מתקיים תהליך דו־צדדי. ככל שעלויות הלימוד גדלות, צריך לקחת יותר אשראי כדי לרכוש תואר. אך ככל שנותנים יותר אשראי, נוצר ביקוש, והמחיר שלו עולה. כך נוצרת אינפלציה במחירי נכסים, כפי שקרה גם בנדל"ן. התהליך מזין את עצמו.

אין איש שיכול לחזות את לוח הזמנים, אבל דבר אחד ברור, הגדלה מתמשכת של חוב, בקצב גבוה מהקצב הטבעי של צמיחת האוכלוסייה, הכלכלה ועליית המחירים יוצרת שגשוג וצמיחה בטווח הקצר — אבל לעיוותים יש נטייה להיסגר בהפתעה. הכתובת על הקיר.

הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

אשה כועסת מול לפטופ וסמארטפון

שעה ועשר דקות על הקו עם חברת האשראי לימדו אותי לקח צרכני חשוב

לאומי קארד שלחה לי הודעות שעלי להפעיל כרטיס שמעולם לא הגיע אלי ■ הניסיון ליצור איתם קשר טלפוני היה כרוך בעבודת בילוש, שאחריה הגיעה המתנה מורטת עצבים ■ אז הבנתי שהשירות כאן גרוע כל כך רק מכיוון שאנחנו ממשיכים לצרוך אותו ■ איך לוותר על שירות גרוע ולהישאר בחיים

כתבות שאולי פיספסתם

*#