עצת הזהב שוורן באפט נותן למשקיעים פעם ב-75 שנה - דורון צור - הבלוג של דורון צור - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עצת הזהב שוורן באפט נותן למשקיעים פעם ב-75 שנה

וורן באפט השקיע 10,000 דולר בקרן שמחקה את מדד המניות האמריקאי ב-1942 ■ 76 שנה לאחר מכן אותה השקעה נהפכה ל-51 מיליון דולר ■ האג"ח כיום אולי קצת זולות יותר מאשר ב–1942, אך המניות יקרות כמעט פי שלושה ■ מה הן הציפיות הסבירות למשקיע שרץ למרחקים ארוכים?

66תגובות
 וורן באפט וביל גייטס
AP

המדור הזה ציטט או הסתמך על עקרונותיו של וורן באפט יותר מפעם אחת. כמו רבים אחרים, גם אני מעריך ומשתדל ללמוד מיכולותיו המקצועיות, מחוש ההומור, מהיכולת שלו להסביר דברים מסובכים במלים פשוטות, ודוגמאות המבוססות על היגיון בריא, וממערכת הערכים שהמשקיע הוותיק מייצג.

עם זאת, הפער בין חסיד לשוטה הוא צר מאוד לעתים. ולכן, גם כשמעריכים מאוד מישהו, יש להקשיב לדבריו בעניין, מבלי להרגיש שחייבים להסכים אתו או לתמוך בדעתו רק מפני שהוא אמר זאת. אפילו אם מישהו מכונה בכלי התקשורת — שמאוהבת בהדבקת סופרלטיבים — "האורקל מאומהה", זה עדיין לא אומר שכל מילה או מעשה שלו הם דברי אלוהים חיים.

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

כעם כל הערכתי אליו, אנסה לתקוף תזה שאותה הציג באפט בכנס השנתי של בעלי המניות של ברקשייר האתאוויי, שנערך החודש, ואראה מדוע, עם כל הכבוד הראוי, יש בה לא מעט עיוותים והצגה חד־צדדית, שלא לומר דמגוגיה פיננסית.

באפט דיבר בכנס על הפעם הראשונה שבה קנה מניות בראשית 1942, בהיותו בן 12. כמה חודשים לפני כן, בדצמבר 1941, ארה"ב נכנסה על כורחה למלחמת העולם השנייה, אחרי המתקפה היפנית על פרל הארבור. הוא הציג את שער העיתון מאותו יום, שהיה רצוף בשורות איוב על קרבות קשים באירופה, בצפון אפריקה ובאוקיאנוס השקט, ומיעוט הצלחות לבעלות הברית. באותם ימים, נדמה היה שידם של הגרמנים והיפנים תהיה על העליונה, והמורל, כצפוי, היה נמוך.

מדד S&P 500, בנקודות

אם הייתם משקיעים באותו זמן 10,000 דולר, אמר באפט, בקרן שמחקה את מדד המניות האמריקאי (קרנות כאלה לא היו עדיין בנמצא באותה תקופה), היו לכם היום לא פחות מ–51 מיליון דולר.

סיפור כזה תמיד תופס כותרות. יש בו את כל מה שהתקשורת אוהבת: אקשן היסטורי, רווחים פנטסטיים, סכומים שמלהיבים את הדמיון ומוסר השכל. כחובב של ניתוח מספרים מצד אחד, והיסטוריה מצד שני, הסיפור משך את תשומת לבי, והחלטתי להתעמק בו. העובדות שהוצגו נכונות. השקעה כזאת באמת היתה הופכת 10,000 דולר ל–51 מיליון דולר. ובכל זאת, הפעם אקלקל קצת את הסיפור הנפלא הזה ואשאל שתי שאלות קנטרניות ומציקות. הראשונה היא: אז מה? למי ולמה זה בכלל רלוונטי?, והשנייה: האם התשואות האלה אומרות בכלל משהו על העתיד?.

יש חיסכון, אבל אין חיים

אתחיל בראשונה. גם אני חסיד של הסתכלות לטווח ארוך, אבל 76 שנה הן טווח השקעה לא רלוונטי, למעט עבור מספר אפסי של אנשים. בדיקה קצרה העלתה ש–10,000 דולר היו סכום נכבד מאוד ב–1942. זה היה המחיר של דירה יפה במנהטן. כלומר, כדי ליהנות מהעושר המופלג הזה שאותו מציע באפט בתמורה לסבלנות, היה צריך להחזיק כבר אז סכום פנוי בשווי של דירה באזור הכי מבוקש בארה"ב. אם לא די בכך, כדי להגיע לסכום האסטרונומי שבו נקב באפט, היה צריך להימנע מלהשתמש בהשקעה או בפירותיה במשך 76 שנה, ולהשקיע מחדש את כל הרווחים שהניבה, שכן כל מימוש חלקי או משיכת דיווידנד היו פוגעים מייד בשווי התיק, שלא לדבר על תשלומי מס, שהיו לוקחים גם הם משהו.

מי בדיוק עונה על פרופיל כזה? צריך להיות עשיר מאוד או סגפן מאוד, ולהגיע לאריכות ימים כדי להשקיע בצורה כזאת, ואז, ממה בדיוק נהנים? למרבית בני האדם יש הוצאות, הם צריכים לעזור לילדים בדיור או בחינוך, לרכוש לעצמם דברים, וכך הלאה. כיום מקובל לדבר על איזון בין עבודה לפנאי. מישהו שחוסך בצורה כזאת ראוי שיעבור סדנא של איזון בין חיסכון לחיים, כי חיסכון אולי יש לו, אבל חיים אין.

ואולם, אנשים כאלה קיימים במציאות. באחרונה נתקלתי לגמרי במקרה בסיפור על אישה מבוגרת, שנפטרה בגיל 96, ולהפתעת כולם הותירה אחריה תיק השקעות של מיליוני דולרים, שאותם החליטה לתרום. כל חייה היא עבדה בשכר לא גבוה כמזכירה במשרד עורכי דין, חיה בצניעות, ופשוט קנתה בכל פעם את אותן מניות שקנו השותפים. כמו בדוגמה של באפט, אותה אישה נהנתה מאפקט של תשואה מצטברת לאורך שנים רבות. אבל ההנאה שלה תיראה מוזרה מאוד לרובנו. היא שייכת לקבוצת אנשים שנהנית מצפייה בכספם הולך ונצבר, בעוד רוב האנשים נהנים משימוש בכספם. אני לא מנסה להטיף כאן חלילה לבזבזנות ואורח חיים מעל ליכולות הכלכליות, אבל איך אמרנו? קצת איזון.

ספינה של הצי האמריקאי במתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941. הספינה טבעה עם 80% מ-1,500 אנשי הצוות שלה
AP

אם רבים היו נוקטים בגישתו של באפט או של אותה מזכירה הם לא היו יכולים ליהנות מהרווחים שהניבו מניותיהם. אם כולם היו עושים זאת הכלכלה היתה נמצאת במיתון כה עמוק, שחברות ועסקים לא היו מרוויחים את מה שהם מרוויחים, ומניות לא היו משיאות תשואות כאלה, אבל זה כבר עניין אחר.

בקיצור, למעט עבור קבוצה קטנה מאוד של אנשים אמידים, חסכנים אובססיביים ומאריכי ימים, הסיפור של באפט אולי נחמד, אבל לא רלוונטי, ומוסר השכל בוודאי שאין בו.

שוק המניות היה במחיר מציאה

מכאן לשאלה השנייה, שהיא כבר יותר מספרית וכלכלית, ופסיכולוגית פחות. האם התשואות האלה אומרות משהו על העתיד? במקרה הזה אני מוכרח לציין שקצת התאכזבתי מבאפט, שכן הוא אשף מספרים, והוא מבין היטב את הקשר שבין מחיר ההשקעה לתשואה החזויה ממנה.

בדקתי מה היו תנאי הבסיס למשקיע שלנו ב–1942. הבדיקה צריכה להביא בחשבון נסיבות כלכליות והיסטוריות, ומחירים. התנאים בזמנו היו חריגים לטובתם של בעלי מניות אמריקאים משום שארה"ב היתה במלחמה — ולא על אף שהיא היתה במלחמה. אם נלך מעט אחורה, לעשור הקודם, שנות ה–30 עם השפל הגדול והמיתון הנורא ששרר בהן, הרי שהעשור ההוא מחק למעשה את שוק המניות האמריקאי. המדדים נפלו מסוף שנות ה–20 ועד לסוף ה–30 בכ–80%, היות וחברות רבות פשוט נמחקו ונעלמו מהמפה.

כמו בָטבע, עם הדרוויניזם שלו, החברות ששרדו את הקטסטרופה הכלכלית היו החזקות ביותר והבריאות ביותר. לא רק שהן שרדו, המלחמה, שבה ארה"ב סבלה הרבה פחות מיתר המדינות שהשתתפו בה, גרמה לכך שאותן חברות הן השחקניות העיקריות בעולם שבו התחרות השמידה את עצמה לדעת. גרמניה,יפן, בריטניה ויתר מדינות מערב אירופה היו על הקרשים.

מכפיל הרווח במדד S&P 500

בריה"מ היתה אחרי שני עשורים של טראומות, פנימיות וחיצוניות, וכך גם מזרח אירופה. סין היתה מדינה חקלאית מוכה וחבולה, אחרי כיבוש אכזרי ובעיצומה של מלחמת אזרחים, וגם קוריאה. בקיצור, ארה"ב היתה המדינה המתועשת והמודרנית היחידה שנותרה על הרגליים אחרי המלחמה. המנצחת הגדולה, והמגזר העסקי היה הנהנה העיקרי מכך.

באותם ימים ג'נרל מוטורס לא נאלצה להתמודד מול טויוטה או פולקסוואגן. בואינג לא התמודדה מול איירבוס וג'נרל אלקטריק לא נאלצה להתחרות בסימנס, פיליפס או חברות יפניות וקוריאניות מקבילות. החברות האמריקאיות היו כמעט לבדן בשוק או בתחרות מול חברות אמריקאיות בעלות נתוני פתיחה דומים. מי שרצה אז חומרי גלם, החל ממזון וכלה בנפט או מוצרים מוגמרים, ומי לא נזקק לזה באותם ימים, יכול היה לקבל אותם בעיקר במדינה אחת — ארה"ב. אז פלא שהיא פרחה?

אם לא די בכך, גם מחירי המניות היו נמוכים מאוד. אולי בגלל הפחד מהמלחמה, ואולי משום שאחרי ההפסדים האיומים בשפל הגדול אף אחד לא רצה לשמוע על מניות. גופים מוסדיים וקרנות פנסיה בוודאי לא החזיקו אז מניות בשיעור שבו הם מחזיקים כיום. כמה נמוכים? באפריל 1942 היה ערכו של מדד S&P 500 פחות ממחצית מערכו ב–1928. בהשוואה לערכו בספטמבר 1929, ערב המפולת והשפל הגדול, מדובר בשיעור של 28%, ובירידה של 72% ב–14 שנה.

רק כדי לסבר את האוזן, מכפיל הרווח של השוק ב–1942 היה 8.5. במונחי תשואה פנימית, הוא שווה ערך לתשואה שנתית של 11.8%. לכן, אם ניקח 10,000 דולר וניישם עליהם ריבית דריבית של 11.8% במשך 76 שנה, נקבל סכום אסטרונומי של 48 מליון דולר — די קרוב למה שהשוק נתן. למעשה, לאור צמיחת הרווחים והאינפלציה, הייתי מצפה ששוק המניות ייתן לאורך זמן אפילו יותר מתשואת הרווח של שנת הבסיס.

אלא שקורה פה משהו אחר, שנוטים להתעלם ממנו. רווחי החברות השורדות אכן צומחים, אבל לא פעם הצמיחה הזאת מגיעה על חשבון החברות הכושלות, אלו שנעלמו מהשוק. בהיעלמותן לתהום הנשייה, הן יוצרות הפסדים שנשכחים אולי מהלב, אך נותרים בתחשיב. איגרות החוב הממשלתיות ל–10 שנים נסחרו אז ב–2.5% — תשואה נמוכה שהושפעה עדיין מהדפלציה העמוקה של שנות ה–30. זהו פער עצום במחיר לטובת מניות, ששיקף פרמיית סיכון אדירה שיוחסה להן. מניות במכפיל 8.5, אג"ח במכפיל 40 — חתיכת פער. שוק המניות היה במחיר מציאה.

עד 2094 אולי תהיו מיליונרים

בואו נעבור לימינו. האג"ח אולי קצת זול יותר מאשר ב–1942, אבל הוא עדיין בתשואה נמוכה — של כ–3% — אבל בכל הנוגע למחירי המניות, הפער עצום לעומת 1942, שכן מכפיל שוק המניות נע כיום סביב 23, בעוד מכפיל האג"ח הוא 33. המניות כיום יקרות כמעט פי שלושה מאשר באותו יום שבו באפט ביצע את השקעתו הראשונה, והחברות ניצבות בפני סביבה גלובלית תחרותית הרבה יותר.

בגלל הרכיב האנושי, הכלכלי וההיסטורי, הדוגמה של באפט אמנם מספרת סיפור נחמד, אבל יוצרת מצג שווא. מי שירצה לשחזר את ביצועי ההשקעה שאותה הוא מתאר יצטרך לנקוט בצעדים הבאים: לצבור סכום כסף גדול, כמה מליוני דולרים, בסדר גודל של דירה במנהטן, שהוא יכול להרשות לעצמו שלא לנגוע בו כמעט לנצח. לאחר מכן הוא צריך ליצור שפל כלכלי שירסק את שוק המניות בעשרות אחוזים, ויביא את החברות שכן נותרו בו למכפיל של 8.5, ורק אז להשקיע.

מפעל מטוסים בדטרויט, ב-1942. ארה"ב היתה המדינה המתועשת והמודרנית היחידה שנותרה על הרגליים אחרי המלחמה
AP

ולסיום, יש לו מטלה קטנה נוספת: להתחיל במלחמת עולם שתרסק את כלכלתן של יתר המדינות, פרט למדינה שבה הוא מושקע. אחרי שהוא יעשה את כל זה בהצלחה, הוא יוכל להיות מיליארדר כמו באפט ב–2094.

אז מה הן אם כן הן ציפיות סבירות למשקיע שרואה כיום מול עיניו טווח השקעה של עשר שנים? במכפילים הנוכחיים וברמת האינפלציה הנוכחית, תשואה סבירה שניתן לצפות לה היא 6%–7% בשנה. לפיכך, 100 אלף דולר שיושקעו כיום, תוך השקעה מחדש של הרווחים, יהיו שווים בעוד כעשור בין 180 ל–200 אלף דולר. לא מתעשרים מזה, אבל ביחס לאג"ח, זה נראה עדיף.

מה שכן, מי שירצה להשיג את התשואה הזאת צריך להיות מוכן לעבור גם תקופות של ירידות מחירים משמעותיות. במיוחד אחרי רצף של שנות גאות. זה חלק בלתי נפרד מהדיל. ומי ששואל מה יעשה השוק בשנה הבאה? כאן אני עם באפט. חבל בכלל להשקיע אנרגיה בניסיון לענות על השאלה הזאת.

הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי. אין לראות בכתוב המלצה להשקעה כלשהי או לפעולה בניירות ערך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

גילי גולנדר

המיזם שהחל כקטלוג אופנה והפך לעורך תמונות במובייל

גילי גולנדר שילבה את אהבתה לאופנה ולמחשבים - ובנתה, יחד עם שותפיה בבזארט, כלי לעריכת תמונות במובייל ■ הצמיחה המהירה של המיזם, היא הסיבה שגילי גולנדר, אחת משתי המראיינות ב"סטארטאפיסטיות", עוזבת לטובת הפרק הבא בסיפור ההצלחה של המיזם שלה

כתבות שאולי פיספסתם

*#