יכול להיות שטראמפ מציל את הכלכלה האמריקאית - הוא רק לא הסביר זאת נכון - דורון צור - הבלוג של דורון צור - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יכול להיות שטראמפ מציל את הכלכלה האמריקאית - הוא רק לא הסביר זאת נכון

הכלכלנים והפרשנים סבורים כי הטלת מכסי המגן על חלק מהסחורות היתה החלטה רגעית ולא מחשבה מחושבת וארוכת טווח ■ אבל גירעון הסחר של ארה"ב מול העולם הוא בעיה כלכלית עולמית גדולה - והמהלך להחזרת הייצור לאמריקה יכול למנוע משבר עתידי חמור

54תגובות
דונלד טראמפ בבית הלבן, בפברואר
Manuel Balce Ceneta/אי־פי

בתחילת החודש החליט נשיא ארה"ב להטיל מכסי מגן על מספר מצומצם של סחורות, בעיקר פלדה ואלומיניום. הצעד הזה נתקל כצפוי בהתנגדות גורפת מצד שותפות הסחר של ארה"ב, וגם מאופוזיציה גדולה מבית. אפילו יועצו הכלכלי של הנשיא, גארי קוהן, התפטר, ככל הנראה על רקע אי־הסכמתו למהלך, אף שהוא לא הצהיר כך במפורש.

מצד הכלכלנים והפרשנים השונים, המהלך נתקל בביקורת כמעט גורפת. סחר חופשי והיעדר מכסי מגן הם מאבני היסוד של האמונה הכלכלית המודרנית, וקשה למצוא כלכלנים שלא יגנו עליהם.

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

כמעט כולם יצטטו את התיאוריה הכלכלית הרווחת בדבר התמחות של מדינות שונות בענפים ותחומים שונים, והאופן שבו ההתמחות הזאת מביאה, באמצעות היתרון היחסי שהיא מעניקה לכל מדינה, לתועלת רבה יותר לכל מדינה. כל פגיעה ביתרון היחסי הזה — על ידי הטלת מכסים בידי צד אחד, שילוו, כך סביר להניח, בצעדי עונשין מהצד השני — נתפשת מיד ככזו שתגרום להאטה או מיתון, ולפגיעה ברווחה הכלכלית של כלל המדינות.

לכן, האמירה של טראמפ ש"מלחמות סחר אינן בעיה, וקל לנצח בהן", נתקלה בהבעת גיחוך כמעט גורפת מצדם של כלכלנים ופרשנים, שכן לאמונתם, ולפי התיאוריה הכלכלית שאותה שיננו, במלחמות סחר אין מנצחים. כולם מפסידים.

איני בא להגן כאן על הנשיא טראמפ וצעדיו הפרוטקציוניסטיים או על אופן קבלת ההחלטות בממשל שלו, שנע על הגבול שבין כאוס לפארסה. ללא קשר לשאלה אם אתה תומך או מתנגד להחלטה, האופן שבו התקבלה, והאופן שבו הוצגה ותוקשרה על ידי הנשיא, כמו אחרות לפניה, נראה הזוי. החלטה על הטלת מכסים וסיכוי ליציאה למלחמת סחר היא החלטה משמעותית, מה גם שאין בה צורך של דחיפות מיידית. לכן, היא ראויה לתהליך מסודר יותר של קבלת החלטות, אבל זה עניין של צורה יותר מאשר של עניין מהות.

מנגד, ההתייצבות הכמעט אוטומטית של כל הפרשנים נגד ההחלטה של טראמפ גרמה לרפלקס האנטי־קונצנזוסי שלי להתעורר. העובדה שכל המומחים והפרשנים מתנגדים למהלך מסוים, מטעמים של אמונה שהוטבעה בהם בלידתם המקצועית עדיין לא הופך אותו לשגוי.

הם מתנשאים

אחד מדברי הביקורת ששמעתי בטלוויזיה, שלווה במידה רבה של התנשאות מצד המגישים, היה שטראמפ חושב על הכלכלה ושוק העבודה במונחים של שנות ה–70; שעבורו כלכלה פורחת נמדדת במשרות ייצור וארובות של מפעלי תעשייה כבדה; שהוא אמנם מודע למספר הגדול של משרות ייצור שאבדו, אך מתעלם לחלוטין מהמספר האדיר של משרות שנוצרו בתחום השירותים; ושההתעקשות שלו לעזור לאותם ענפים שבהם אבדו משרות הייצור כמו ענף הפלדה או הפחם, על אף משקלם הקטן בכלכלה העכשווית, נובעת מסיבות פוליטיות קטנוניות, שכן שם שוכן גרעין התומכים שלו, ולא מונעת משיקולים כלכליים רחבים, שרואים את טובת כלל האזרחים. הראייה שלו, כך טענו המבקרים, שטחית וחד־ממדית, ומתעלמת ממכלול הנושאים הכלכליים.

מפעל פלדה בארצות הברית
MICHAEL MATHES/אי־אף־פי

אני מוכרח לציין שמהאופן שבו טראמפ קיבל את ההחלטה, ומהאופן שבו היא תיקשר אותה, קל לקבל את הרושם הזה. אולי הוא אפילו נכון. אבל כששמעתי את אותם פרשנים באולפן, לא יכולתי שלא למצוא אירוניה בכך שהם מבקרים את טראמפ על כך שהוא חד־ממדי ושבוי בקונספציה העצמית שלו, בעוד דבריהם שלהם עצמם נראו נגועים באותו פגם עצמו.

אין ויכוח לגבי הנתונים. מאז שנות ה–70 של המאה הקודמת ארה"ב שינתה את פניה. היא איבדה מיליוני משרות ייצור מצד אחד, אבל היא יצרה מיליוני משרות שירותים מצד שני. לא פעם, משרות השירותים האלה עדיפות על משרות הייצור הישנות. בצד של העובדות, הפרשנים צדקו.

אלא שחצי אמת גרועה לעתים משקר. המעבר הזה מייצור עצמי של מוצרים ליבוא שלהם, בשם אותה התמחות קדושה אכן אירע, אבל במקביל אירע משהו נוסף. ארה"ב, שעד לראשית שנות ה–70 נהנתה תמיד מעודפים במאזן המסחרי שלה, והיו לה עודף נכסים בחו"ל על פני השקעות של זרים אצלה, נהפכה ליבואנית ענק של מוצרים; וממעמד של מלווה לעולם, עברה למעמד של לווה מהעולם. מאז ועד היום היא נמצאת בגירעונות כרוניים במאזן התשלומים, לעתים גבוהים יותר, ולעתים פחות. ברור לחלוטין מאיפה זה נובע. בעוד במוצרים קל מאד לסחור בזירה הגלובלית, שירותים הם עניין מקומי.

דוגמת חדר הכושר

הנה דוגמה פשטנית. ניתן לגייס עובדים ועובדות שיעבדו תמורת דולרים בודדים לשעה וייצרו חולצה בסין או טלוויזיה בקוריאה, להשיט אותן לחוף המערבי, ולמכור אותן בארה"ב לזוג מאמני כושר שעובד בלוס אנג'לס. אגב, הוריהם של אותם מאמני כושר עבדו פעם במפעל ייצור, שוודאי נסגר.

למאמני הכושר שלנו, המועסקים במשרת שירותים נוחה, אין משהו לתת לעובדים הסינים או הקוריאנים בתמורה. הם הרי לא יגיעו למכון הכושר הטרנדי לאימון אישי תמורת 30 דולר לשעה. את השירות הזה ניתן לתת רק בארה"ב. זה השינוי שקרה בכלכלת ארה"ב. מספר המועסקים בייצור מוצרים כמו חולצות או טלוויזיות ירד דרמטית, והעלייה במספר המועסקים בענפי השירותים פיצתה על כך, אבל יש לכך מחיר.

הבעיה היא שהמחיר הזה לא מורגש ביום־יום. מאמני הכושר מרוצים. הם מועסקים בשכר גבוה בתחום התמחותם, וההתמחות של פועלי סין או דרום קוריאה בייצור חולצות ומוצרי אלקטרוניקה מאפשרת להם לקנות אותם במחיר נמוך. איפה הבעיה? הבעיה היא שמכיוון שאין להם מה לתת לעובדים במזרח בתמורה לעבודתם, הם מתחייבים, מבלי דעת, לשלם להם באופן כלשהו בעתיד. מכיוון שאלו שמייצרים מוכנים לוותר על הצריכה בהווה, הם רוצים עוד משהו. הם רוצים שבעתיד הם יקבלו אפילו יותר.

ברור שיש דברים שהעולם כן קונה מארה"ב. יש מגזרים כמו טכנולוגיה, תעופה, או חלק ממוצרי התעשייה, שבהם יש לארה"ב יתרון יחסי ומה להציע.

אבל בשורה התחתונה, באופן מצרפי, העולם מוכר לה הרבה יותר ממה שהוא קונה ממנה. אזרחי ארה"ב קונים מהעולם הרבה יותר סחורות ומוצרים ממה שהם מוכרים לו, ומממנים את הפער באמצעות התחייבות להחזיר לספקים שלהם, אזרחי המדינות הזרות, יותר בעתיד. חלק מהתשלום העתידי הזה הוא באמצעות נטילת חוב, וחלק באמצעות מכירת בעלות על אמצעי ייצור, בעיקר מניות או נדל"ן.

הנה שתי דוגמאות לתהליך הזה: קרן העושר של נורווגיה מחזיקה סכומי עתק בחוב אמריקאי ובמניות אמריקאיות. לנורווגיה יש עודפים גדולים מיצוא הנפט שלה, והיא חוסכת אותם באמצעות קניית בעלות על תזרימים עתידיים, שאמורים לייצר עבורה, הן כבעלת הון והן כבעלת חוב, אזרחים וחברות אמריקאיים.

סין, שלה יש עודף אדיר בסחר עם ארה"ב, מחזיקה היקף עצום של חוב ממשלתי אמריקאי. גם היא, בתמורה לשעות העבודה שפועליה משקיעים בייצור עבור אזרחי ארה"ב, מקבלת ניירות שנקראים דולר ומצפה לראות מתישהו את הפיצוי על עבודתם של אזרחיה. ילדיהם של אזרחי ארה"ב יצטרכו לשלם בעתיד לסינים ריבית עבור המוצרים שהוריהם קונים כיום.

למרות שזה נמשך כבר זמן רב, המחשבה שהמדינות שלהן יש עודף מסחרי מול ארה"ב יהיו מוכנות לדחות סיפוקים לנצח, להגדיל עוד ועוד את קו האשראי לארה"ב כדי שאזרחיה יוכלו ליהנות מרמת חיים גבוהה בהרבה מזו של אזרחיהן, תוך עבודה במשרות שירותים נוחות, נראית לי מסוכנת.

למדינות העולם אין ברירה, כך נטען, אלא להמשיך לספק לארה"ב ולאזרחיה מוצרים או סחורות אמיתיים, שבייצורם הושקעו משאבים ומאמצים רבים, תמורת ניירות שנקראים דולרים, שבהם הן ייקנו אג"ח או מניות אמריקאיות, כי אחרת הן ייכנסו למיתון.

קשה לי להשתכנע מהטיעון הזה, מה גם שהוא נראה לי מסוכן מאין כמותו. בעולם העסקים רואים לעתים מצב שבו ספק ממשיך לספק סחורה ללקוח בעייתי, למרות החשש ממנו, כי הוא לא רוצה לצמצם אצלו את הייצור או לפטר עובדים. גם בנקים לעתים ממשיכים לממן לקוח מתנדנד, מתוך חשש שלא להפיל אותו. זה קורה לעתים, למשך פרק זמן מסוים, אבל לא נתקלתי מעולם במצב שבו זה נמשך לנצח.

דוגמת החווה החקלאית

וורן באפט, במאמר שפירסם לפני שנים, השווה את ארה"ב לבעל חווה חקלאית רחבת ידיים ומוצלחת מאד. תפוקת החווה אמנם יכולה לספק לו חיים נוחים, אך הוא רוצה לחיות אפילו יותר טוב — ובמהרה. לכן הוא צורך יותר מכפי שהיא מפיקה בעבורו.

את הפער הוא מממן באמצעות נטילת הלוואות, וכנגד מכירת שטחים מהחווה. אין ספק שגישה כזו יכולה להימשך זמן רב, במידה שהחווה גדולה מספיק, אבל לא לנצח. במוקדם או במאוחר יהיה יותר ויותר קשה למצוא מלווים, וגם היקף השטחים שאותם ניתן למכור או לשעבד יילך ויצטמצם.

איני יודע אם צעדיו של טראמפ הם אכן מהלך טקטי פופוליסטי שנועד לריצוי בוחריו, או שמא הם חלק מאסטרטגיה כוללת שמטרתה להחזיר את הייצור לארה"ב, ולהקטין את חוסר האיזון באופן עקבי כדי למנוע משבר עתידי. מהלך אסטרטגי כזה דורש מנהיגות ונכונות לשלם מחיר פוליטי כבד, שכן משמעותו הכמעט ודאית היא האטה כלכלית משמעותית היום, כדי למנוע משבר מחר. זו אינה התנהגות אופיינית לאף פוליטיקאי, קל וחומר לנשיא טראמפ.

מהאופן שבו הוא מתבטא ומתנהל, זה נראה יותר כמו צעד טקטי מקומי שמבוסס על החלטה רגעית ולא על משנה סדורה, ארוכת טווח, המוכנה לשלם מחיר היום מתוך ראיית הנולד. אלא שהביקורת עליו, בטענה שהוא ייצור האטה לוקה גם היא בחוסר רצינות. נכון, הטענה שהטלת מכסים הדדית תפגע בכלכלה ותביא להאטה נשמעת הגיונית, אבל אולי לנוכח הסיטואציה הכוללת, הפגיעה הזו היום עדיפה על פני מצב של משבר עתידי?

חוסר האיזון של הסחר בין ארה"ב לשאר העולם הוא בעיה כלכלית עולמית גדולה. הבעיה נובעת מכך שארה"ב חיה מעל ליכולותיה כבר זמן רב. זהו הפיל שבחדר עליו חוששים לדבר, מתוך תקווה שהוא לא יתחיל פתאום להשתולל ולגרום נזק. זו תקווה לא ריאלית. אז ייתכן אולי שמניעיו של טראמפ וההחלטות שאותן קיבל אינן מונעות באמת מרצון לפתור את בעיית חוסר האיזון הזה, אבל התעלמותם של המבקרים והכלכלנים הטהרנים מהבעייתיות של המצב הקיים, וההנחה שניתן להמשיך בו לנצח, מסוכנים 
לא פחות.

הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי. אין לראות בכתוב המלצה להשקעה כלשהי או לפעולה בניירות ערך. לכותב עשויה להיות פוזיציה במטבעות או בניירות הערך המוזכרים בכתבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

כתבות שאולי פיספסתם

*#