"הכי גדול, הכי מהיר, הכי יפה": הרעלת האשראי - והסכנה הגדולה - דורון צור - הבלוג של דורון צור - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הכי גדול, הכי מהיר, הכי יפה": הרעלת האשראי - והסכנה הגדולה

הפחתת הריבית בעולם לרמות אפסיות למשך זמן כה ארוך מאפשרת לאנשים לצבור חובות ולהגדיל צריכה שוטפת - אך ככל שהחובות תופחים, קשה יותר להחזיר אותם ■ נגידי הבנקים בעולם מודעים לבעיה - אבל מתקשים להחזיר את הגלגל לאחור

194תגובות
מסיבת סטודנטים. סך הלוואות הסטודנטים בארה"ב גדל פי 3 בעשור
Getty Images/iStockphoto

גם אני רוצה לחטוף, לאכול,לטרוף, לזלול, להקיא את הכל...

גם אני רוצה לשלוף מהשרוול, לצחוק בביטול ולהגיד בזלזול:

קניתי, מכרתי, פתחתי, סגרתי, כיוונתי, יריתי, פגעתי בול...

אני רוצה הכי גדול, הכי מהר,הכי יפה.

אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה.

אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי.

אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,

אני רוצה גם, אני רוצה גם...

המלים האלה לקוחות משיר של יהודה פוליקר, ונכתבו על ידיו ועל ידי יעקב גלעד. אילו יכולתי, הייתי משלב את השיר הזה בקורס המבוא לתואר הראשון בכלכלה.

יהודה פוליקר
אילן בשור

דורות של סטודנטים לכלכלה וכלכלנים למדו על הטיפוס הרציונלי, השקול, שמקבל החלטות כלכליות מתוך שיקולים קרים. יש אפילו כינוי לדמות הזאת — "הומו אקונומיקוס". הוא מונע, לפי התיאוריה, מהרצון למקסם את התועלת. בין אם זה הצרכן, מנהל הפירמה או מקבלי ההחלטות במשק, כולם תועלתנים, שמנסים להביא למקסימום את התועלת שלהם בטווח הארוך.

בשנים האחרונות חל שינוי מסוים בתפישה הזאת. אחרי שנים של הכחשה וחוסר הכרה במציאות, הכלכלנים למדו שלרגש יש תפקיד עצום בקבלת החלטות, והרכיב הפסיכולוגי, האישי והחברתי, בניתוח ההתנהגות הכלכלית מקבל משקל גובר והולך.

הדמות שעליה שר פוליקר היא במידה רבה ההפך המוחלט מאותו טיפוס כלכלי שעליו לומדים הסטודנטים החדשים. היא מונעת בעיקר מרגש, ובמיוחד מרגש אחד חזק — קנאה, זה שרוצה את מה שיש לאחר. התועלת העיקרית שאותה מחפש אדם כזה היא סיפוק יצר הקנאה. אלא שאת הקנאה, כפי שכולנו יודעים, כמעט ובלתי אפשרי לספק, שהרי תמיד נמצא מישהו שיש לו יותר.

בשבוע שעבר שמעתי במקרה דיון בין שני אנשים שמייצגים את שני הקטבים האלה. בהמתנה לפגישה בבית קפה, ישבו בשולחן לידי אב ובן ששוחחו בקול רם. איני נוהג להקשיב לשיחות של זרים, אבל לעתים אינך יכול להימנע מזה.

האב נראה לי כבן 60 והבן כבן 30, ונושא השיחה היה רצונו של הבן לקנות רכב. לא אלאה אתכם בצדדים הטכניים של הדיון, כמו סוג הרכב שעליו הם דיברו, כמה הוא אמין ומהי צריכת הדלק שלו. הצד המעניין יותר היה המפגש הבין דורי, בין האב, שדיבר כמו אותו הומו אקונומיקוס, לבין הבן, שבקולו ממש יכולתי לשמוע את ה"אני רוצה גם" משירו של יהודה פוליקר.

חיים היום על חשבון מחר סך האשראי של הבנקים למשקי בית בישראל, במיליארדי שקלים

140 אלף שקל לג'יפון

הבן נשוי, כך הסתבר, ויש לו תינוק, וגם חיסכון של כ–70 אלף שקל. הוא רוצה לקחת הלוואה בסכום דומה ולקנות ג'יפון מדגם פופולרי במיוחד, שעלותו כ–140 אלף שקל, או קצת יותר.

לדברי הבן, הוא יצטרך "להחזיר משהו כמו 1,500 שקל בחודש במשך חמש שנים, ואפשר גם פחות אם דוחים חלק מהתשלום לסוף, ואנחנו יכולים לעמוד בזה".

האב, כך היה נדמה לי, קצת התחלחל מהרעיון. "ברור שאתם צריכים רכב, אין ויכוח, אבל למה שלא תקנה רכב משומש משפחתי בן כמה שנים, בלי לקחת הלוואה? אולי אפילו תשאיר כמה אלפי שקלים בצד. למה זוג עם תינוק אחד צריך ג'יפון? דירה הרי אין לכם, ואתם גרים בשכירות", המשיך האב והפליג בתיאורים של כלי רכב משומשים מסוגים שונים, שיתנו לדעתו מענה טוב לצורכי המשפחה הצעירה.

לא אלאה אתכם בכל הדיון, אבל משפט אחד נחרט בזיכרוני. "אבא, היום זה לא כמו כשאני הייתי ילד, שלכולם היה סובארו משומשת 1,600". המשפט הזה כמובן גרר תגובה מצד האב, שתבע את עלבונה של אותה סובארו מיתולוגית. "מה רע בסובארו 1,600 משומשת? הרבה שנים היתה לי כזאת. כשהיית ילד נסענו אתה לכל מקום, לאילת ולכנרת. אף פעם לא היו לנו אתה בעיות, וגם אף פעם, אף פעם לא הייתי חייב עליה כסף". התברר שכשמדובר בהטחת עלבון במכונית אהובה שנושאת עמה זיכרונות נוסטלגיים, גם לאב יש רגש.

רובנו רוצים יותר. זה כנראה הטבע האנושי. ההבדל היחיד בין מבוגרים לילדים הוא שמבוגר מבין ויודע את המגבלות שמציבה לו המציאות. "נכון, אני רוצה גם, אבל אני לא יכול, או שיש לזה מחיר גבוה מדי וזה לא אחראי, ולכן אני לומד להסתדר עם מה שיש ולהתמודד עם התסכול", אנחנו אומרים לעצמנו. קוראים לזה דחיית סיפוקים.

מכוניות מתוצרת סובארו, המכוניות הנפוצות בישראל עד אמצע שנות ה–90
דניאל צ'צ'יק

מה שקרה בעולם הכלכלי בשנים האחרונות, בישראל ובעולם, זה שמעטפת המגבלות התרחבה. האשראי הזול והזמין מאפשר להימנע מאותה דחיית סיפוקים מתסכלת.

מאז 2008, המערכות הפיננסיות מוצפות בכסף זמין וזול. היה חשש אחרי המשבר שהפחד שהוא יצר יגרום לצרכנים להיכנס לבונקר ולהפסיק לצרוך, ולחברות להפסיק להשקיע — המתכון למיתון ארוך וממושך.

הורדות הריבית והזרמות הנזילות נועדו למנוע את זה. הבעיה היא שאנחנו כבר מזמן לא שם. במידה הנכונה, הזרמת אשראי זול מעודדת את הכלכלה. במידה מוגזמת, עודף האשראי הזול והריבית הנמוכה נהפכים לחומר רעיל. במקום לעודד פעילות כלכלית סבירה, ולעודד את הצרכנים שלא להתבצר, הוא גורם להם לקנות דברים שהם לא צריכים בכסף שאין להם. זה יוצר גאות כלכלית כיום על חשבון מחר.

אם אותו זוג צעיר ששמעתי בבית הקפה יקנה את הג'יפון הנחשק, הוא ייצור פעילות כלכלית וגביית מס משמעותית, אבל יצטרך להקטין את הצריכה החודשית בשנים הבאות ב–1,500 שקל בכל חודש. לא מדובר ביצירה של פעילות כלכלית פרמננטית. זאת רק צריכה היום על חשבון מחר.

כשמדובר בחברות, במקום לעודד אותן להשקיע בבניית פעילות, קלוּת יתר בקבלת אשראי מעודדת אותן לבצע ספקולציות והנדסה פיננסית. הרי גם מנהלי חברות ואנשי עסקים נתונים לאותו רגש עמוק של קנאה. הם רואים מנהלים אחרים מגדילים תפוקה בעסקות ממונפות שבהן הם רוכשים חברות אחרות במחירים גבוהים, או על ידי רכישה עצמית של מניות — ומתעשרים מעליית שווי האופציות שלהם, ורוצים גם.

בדיוק כמו הצעיר והג'יפון, הנסיבות הכלכליות הקיימות מאפשרות לפעול כך. אשראי זול הוא המאפשר הגדול; הוא מאפשר לבחור הצעיר לקנות ג'יפון ולענות על צורך רגשי, והוא מאפשר למנהלי חברות לקנות חברות אחרות או מניות של החברה עצמה, ולקבל הרגשה טובה של סיפוק האגו, וגם סיכוי להתעשרות נוספת. בשני המקרים, האשראי הזול מאפשר להגשים חלום, ובשני המקרים החלום עלול ליהפך לסיוט.

צעירים, יפים וממונפים
היקף ההלוואות לסטודנטים בארה"ב

אין גמילות קלות

זו תופעה עולמית, שהתחילה בארה"ב והתפשטה לכל העולם. הימשכות תקופת האשראי הזול ליותר זמן מכפי שמישהו תיאר לעצמו הכניסה אותנו עמוק לשלב השלילי. אנחנו נמצאים בעיצומה של הרעלת אשראי. יש קשר בין שוק הרכב והנדל"ן בישראל, הלוואות הסטודנטים בארה"ב, החלפה מסיבית של הון בחוב בחברות אמריקאיות, בנייה של ערי רפאים בסין או רכישות ממונפות של עסקים על ידי קרנות השקעה — כולם פירות מורעלים של אותו עץ — עץ האשראי הזול והזמין.

רק חלק קטן מהאשראי הזה, בין אם מדובר באשראי צרכני, אשראי לחברות או אשראי לממשלות, זורם לפרויקטים שיניבו צמיחה בת־קיימא. רובו זורם להקדמה של צריכה שוטפת מהעתיד להווה — דבר שיביא בהכרח להקטנת הצריכה בעתיד, או לביצוע עסקות פיננסיות בשווקים, שתרומתן לצמיחה עתידית היא אפסית.

המשברים הסתיימו והריבית עולה לאט
ריבית הבנק הפדרלי בארה"ב

מי שיצר את מחול האימים הזה — הבנק הפדרלי האמריקאי — הוא גם זה שמנסה לצמצם את התופעה בחודשים האחרונים, אם כי בצעדים אטיים ומהוססים. אני מעריך שעמוק בלבם הם מודעים לעוצמת הרעלת האשראי שהכלכלות לקו בה, ומנסים להתמודד אתה.

כנגד הרצון להקטין את עוצמת ההרעלה, מקנן הפחד מהמחיר שיהיה לכך. ניסיונות קודמים לרדת מהעץ, שנעשו לפני כמה שנים, גרמו לתחושה שהמשבר עוד רגע חוזר, וכך נעצרו הניסיונות לכמה שנים טובות, מה שכמובן החמיר את התלות של הכלכלה באשראי זול. האם הפעם הניסיון הזה יצליח יותר, ונוכל לראות חזרה הדרגתית לשפיות? אני בספק. אין גמילות קלות.

הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

דונלד טראמפ

האם 6 ביולי 2018 ייכנס לספרי ההיסטוריה?

כפי שזה נראה כעת, כנראה שכן: ממשל טראמפ החליט להפסיק עיוות ארוך שנים, שבו הציפה סין את העולם המערבי בשפע של מוצרים זולים, ופתח במלחמת סחר. הכלכלנים מתנגדים, המשקיעים חוששים, אך ייתכן שהמהלך יסייע לארה"ב לפתור את אחת הבעיות שפוגעת בשכבות החלשות

סניף של Bed Bath & Beyond, בוושינגטון הבירה

הרווחים של Bed Bath & Beyond התבזבזו על רכישה חוזרת של מניות

רשת הקמעונות האמריקאית היתה חביבת המשקיעים במשך שנים ארוכות — ואולם מי שהשקיע בה לפני 20 שנה הרוויח מאז 2.5% בלבד ■ הטעות של המשקיעים היתה רכישה במכפילים גבוהים מדי, והטעות של החברה היתה רכישה עצמית של מניות כשמחירן היה בשיא

כתבות שאולי פיספסתם

*#