מתרגשים מההישג של אפל? יש טריליון אחר שצריך לזעזע את העולם

הגירעון השנתי של ארה"ב צפוי לעלות בשנים הקרובות ולעבור את טריליון הדולר ומה שיותר מדאיג זו המגמה: הזינוק העצום בחוב הפדרלי שהגיע ב–2017 ל–71% מהתמ"ג, וצפוי לגדול ל–91% עד 2027 ■ האם הפחתות המסים של טראמפ יפצו על הירידה בהכנסות?

דורון צור
דורון צור
מימין: סטיב ווזניאק, ג'ון סקאלי וסטיב ג'ובס עם מחשב של אפל, 1984
מימין: סטיב ווזניאק, ג'ון סקאלי וסטיב ג'ובס עם מחשב של אפל, 1984צילום: Sal Veder/אי־פי
דורון צור
דורון צור

השבוע שעבר עמד בסימן חגיגות הטריליון דולר בייבי. אי־אפשר היה להימלט מהכותרות על הגעתה של אפל — החברה האמריקנית הראשונה אי פעם — לשווי העגול הזה.

על חיבתה חסרת ההיגיון של התקשורת למספרים עגולים וגדולים — אם זה שווי חברה, אם זה שיעור עלייה או ירידה של מניה, אם זה שיעור תשואה של אגרות חוב, ואם שער של מניה או מדד — כתבתי כאן לא פעם בעבר. אין הרבה מה להוסיף על זה, פרט אולי לסיכום קצר. ראשית, ההתמקדות במספרים עגולים טפשית וחסרת כל משמעות מעשית. שנית, אף שהיא טפשית, היא כנראה צפויה להימשך. שלישית, על המשקיעים להתעלם מהרעש הזה. אין בו שום תועלת עבורם.

אין שום הבדל מהותי בין שווי שוק של 990 מיליארד דולר לשווי של 1.01 טריליון דולר. אין שום חשיבות אם מדד הדאו ניצב בשער של 24950, או של 25050. זה לא מעיד כלום על כדאיות ההשקעה בו. אין שום הבדל מהותי אם תשואת האג"ח הממשלתי לעשר שנים בארה"ב היא 2.99 אחוז — או 3.01 אחוז. ובכל זאת, כל אחד מהאירועים האלו, של עלייה או ירידה ממספר עגול, יזכה להתייחסות תקשורתית כאילו הוא חשוב. הוא לא.

מצד שני, ראיתי בשבוע שעבר אזכור נוסף למספר טריליון דולר, שזכה לתשומת לב פחותה, והוא חשוב לדעתי הרבה יותר. על פי תחזיות משרד התקציב של הקונגרס (CBO), העוקב עבור חברי הקונגרס אחר מצבה התקציבי של ארה"ב ומצבת החוב שלה, גירעון התקציב הפדרלי של הממשל צפוי לעלות בשנים הבאות ולעבור את הקצב השנתי של טריליון דולר. במקביל, היו גם גיוסי חוב משמעותיים של הממשל, ועודף ההיצע שנוצר הביא לעליית תשואות בשוק האג"ח הממשלתיות.

בורסות וול סטריט
בורסות וול סטריטצילום: AP

אשתדל לא ליפול כאן בעצמי למלכודת המספר העגול, שמפניה התרעתי בתחילה. למספר עצמו — טריליון דולר של גירעון שנתי — אין שום משמעות מיוחדת בהיותו עגול וגדול. גם פה, אין שום הבדל מהותי בין 950 מיליארד ל–1.05 טריליון.

מה שכן משמעותי וחשוב הוא המגמה של הצטברות הגירעונות שנה אחר שנה, והעלייה ברמת החוב המצטברת. לאלה יכולה להיות משמעות כלכלית עצומה.

את המדיניות התקציבית הנוכחית של ארה"ב ניתן להגדיר בעדינות כלא־שמרנית, וכמו תמיד, יש חילוקי דעות ופרשנויות שונות לגבי הצפוי בעתיד בעקבות מדיניות זאת.

חילוקי הדיעות הללו באו לידי ביטוי באחרונה בוויכוח בין לארי קודלו, יועצו הכלכלי של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לבין CBO. שני הצדדים מסכימים על כך שקיצוצי המס שנעשו באחרונה יפגעו בצד ההכנסות, אך קודלו ייצג את גישתו של טראמפ, שלפיה הגידול בפעילות הכלכלית שינבע מקיצוצי המס יפצה על הירידה בשיעור המס, ולכן הגירעון אינו צפוי לגדול, בעוד CBO העריך כי הגידול בפעילות הכלכלית אמנם יפצה במידת מה על ירידת שיעור המס, אך השפעתו לא תהיה גדולה מספיק, ולכן הגירעון צפוי לגדול, הן במונחים כספיים, והן — וזה החלק החשוב יותר — במונחים של יחס חוב־תוצר.

החוב של ארה"ב גדל לממדי ענק

ההבדל בין שתי הגישות משמעותי. כלכלני CBO מייצגים גישה שמרנית יותר. הירידה בשיעורי המס היא עובדה ידועה ובת חישוב. לעומתה, העלייה הצפויה בפעילות היא נעלם. אין איש שיודע להגיד עד כמה קיצוצי המס יגדילו את הפעילות הכלכלית, ובאיזה אופן הגידול בפעילות יתורגם לגביית מסים. עם זאת, הממשל — כפי שמייצג אותו קודלו — אופטימי הרבה יותר, ומעריך שיהיה בסדר.

המתח הזה בין הדרגים המקצועיים והפקידותיים לבין הדרג הפוליטי בענייני תקציב, גירעון, מסים והשפעתם העתידית על הפעילות הכלכלית — מתקיים תמיד, ובכל מקום. הדרג הפוליטי לעולם ירצה להגדיל הוצאות, להקטין מיסוי ולייצר על ידי כך צמיחה כלכלית בטווח הקצר. הדרג המקצועי, שאינו עומד לבחירה מחדש בתדירות גבוהה, לעולם יחשוש מהשלכות ארוכות טווח של מדיניות כזו, ומכך שהיא אולי תייצר צמיחה גבוהה ושביעות רצון בטווח הקצר, אך תשאיר מוקשים רבים בהמשך הדרך.

חשיבותה של כלכלת ארה"ב והשפעתה על כלל העולם הן כה משמעותיות, שכל משקיע וכל מי שמתעניין בכלכלה ראוי לו שיעקוב ויכיר את המציאות בה. כשארה"ב נכנסת למיתון — והיא תיכנס מתי שהוא למיתון, שכן זו דרכו של עולם — אי־אפשר לחמוק מההשלכות. כל העולם מושפע מכך.

מ–8 טריליון ב–2008 ל–15 טריליון ב–2018

במדור הזה אני משתדל תמיד להביא פרספקטיבה רחבה וארוכת טווח על אירועים ותהליכים. יש מספיק ריצה אחרי כותרות הרגע במקומות אחרים.

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפצילום: JOSHUA ROBERTS/øåéèøñ

הנה כמה נתונים ארוכי טווח שמופיעים בפרסומי CBO, שראוי לקוראים להכיר אותם. CBO מתייחס בפרסומיו לחוב המוחזק בידי הציבור. זהו אינו כלל החוב הממשלתי, שכן חלק מהחוב הממשלתי מוחזק בידי גופים ממשלתיים, והוא למעשה מעין חוב שהממשלה חייבת לעצמה. הנתון על החוב נטו המוחזק בידי הציבור יכול אפוא לתת תמונה טובה יותר.

מאז 2008, בהיקף החוב הזה חל זינוק חסר תקדים. ב–2008 הוא עמד על כ–5 טריליון דולר. כיום הוא ניצב סביב 15 טריליון, אבל חשוב יותר לבחון אותו ביחס לתמ"ג. ב–2008, ערב המשבר, החוב היה בשיעור של כ–35% מהתמ"ג. כיום החוב בשיעור של 76% מהתמ"ג. על פי תחזית CBO, שיעור החוב צפוי לצמוח ל–91% מהתמ"ג עד 2027.

ההצדקה ב–2008 לגידול הניכר בחוב היתה הצורך להוציא את הכלכלה מהמשבר. היה בזה היגיון — קודם כל, בואו נוציא את המשק מהבור על ידי גידול בחוב, ואחרי שהמצב יתייצב נטפל בחזרה הדרגתית לשגרה ובהקטנת החוב. אלא שבפועל בוצע רק החצי הראשון. היציאה מהבור באמצעות הגדלת החוב נעשתה ועבדה. השלב השני — החזרה לתחום הנורמלי — לא רק שאינה מתבצעת, אלא רמת החוב אף הולכת ועולה. גם זה מאפיין שחוזר על עצמו במשברים. צעדי חירום בזמן משבר הם צורך השעה, והם מתבצעים מהר, בתמיכה פוליטית ומקצועית רחבה. צעדי צמצום לאחר מכן זוכים — בעיקר מהצד הפוליטי של מקבלי ההחלטות — להרבה פחות תמיכה.

לשם הבהרה, רבים ודאי מכירים את יחס החוב הכולל לתוצר. זה אינו היחס המוצג כאן. היחס הזה ניצב היום בארה"ב על 105%. לשם השוואה, אצלנו הוא סביב 60%.

אלה נתונים חסרי תקדים. היחס הממוצע ב–50 השנים האחרונות היה 41%. הפעם האחרונה והיחידה שבה יחס החוב בארה"ב היה כה גבוה היתה ב–1946, בתום מלחמת העולם השנייה, ומסיבות ברורות. אלא שאז העולם כולו היה הרוס, פרט לארה"ב, שנהנתה בעקבות המלחמה מצמיחה עצומה.

רבים מדברים בערגה על ימי רייגן, ועל כך שקיצוצי המס שלו הוכיחו עצמם בהאצת הפעילות הכלכלית. הם משתמשים בזה כראיה לכך שקיצוצי מס יכולים לשלם את עצמם. צריך להיזהר מהשוואות בין תקופות שונות. כשרייגן נכנס לבית הלבן היו אינפלציה, ריבית ואבטלה גבוהות, אבל יחס החוב־תוצר היה נמוך יחסית — סביב 35%. בתנאים כאלה אתה יכול להרשות לעצמך להגדיל מצבת חוב כדי להאיץ את הכלכלה — מצבת החוב הבסיסית אינה גבוהה, לכלכלה יש הרבה מקום לצמוח ולהשתפר, ולאינפלציה יש מקום לרדת. אין שום השוואה למצב הנוכחי, שבו האינפלציה אינה גבוהה, האבטלה אינה גבוהה, הריבית גם היא נמוכה, אבל מצד שני מצבת החוב גבוהה ביותר.

רייגן. קיצוצי המס שלו הוכיחו עצמם בהאצת הפעילות הכלכלית
רייגן. קיצוצי המס שלו הוכיחו עצמם בהאצת הפעילות הכלכליתצילום: AP

אסור לעצום עיניים

הדבר המטריד ביותר שעולה מפרסומי CBO, הוא מגמת ההתבדרות. יחס החוב המוחזק בידי הציבור לתמ"ג נע במשך שנים בתחום שבין 25% ל–50% מהתמ"ג, לעתים עלה קצת, ולעתים ירד קצת, אך חזר בעקביות לאזור הממוצע של 40%. מאז 2008, הוא נמצא בהתבדרות. שנה אחר שנה הוא עולה, ועל פי התחזית הוא צפוי להמשיך בכך.

אם יש דבר שצריך להטריד כל מי שעוקב אחרי כלכלה והשקעות, הוא גרף חוב במגמת התבדרות. זה נכון למדינה, לחברה או ליחיד. לאורך זמן, המרחק בין חוב מתבדר למצב של משבר הולך ומתקצר.

כמובן, אין איש שיודע לחזות מתי התבדרות כזו תגיע למצב משברי, אבל צריך לזכור דבר חשוב אחד: ככל שתהליך נמשך יותר זמן, אף אם הוא מסוכן מאוד, יש לנו כבני אדם נטייה להתעלם ממנו, כי פשוט התרגלנו אליו. הלא־נורמלי נראה לנו נורמלי. האינטואיציה האנושית הזו מטעה אותנו מאוד, שכן בדיוק ההיפך הוא הנכון. ככל שעיוות או אנומליה נבנים זמן רב יותר, הטווח עד לפקיעתם הולך ומתקצר, ועוצמתם הפוטנציאלית גדלה והולכת.

ניתן להמשיל זאת לרעידות אדמה — נושא שעלה לכותרות בזמן האחרון. אין אף אדם רציונלי שיאמר כי כבר תשעים שנה לא היתה רעידת אדמה חזקה בטבריה, ולכן אין טעם בחיזוק מבנים. הרי זאת תהיה שטות ממדרגה ראשונה. לכולם, גם למומחים וגם לציבור הרחב, ברור כי יש חשש אמיתי לאסון גדול, והעובדה שזמן רב לא קרה דבר אינה אומרת כלום, אולי אפילו להיפך. הבעיה בביצוע ובהתכוננות, כמו תמיד, היא כסף. במקרה הזה, אין שום ערך להישענות על נתונים היסטוריים, אפילו לא של עשרות שנים.

משום מה, כשמדובר בתהליכים כלכליים, הקומון סנס הזה נוטה ללכת לאיבוד.

דורון צור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker