הסוף לקפה ומאפה בבוקר: לאיזו כלכלה אנחנו מתעוררים מהקורונה

כשאנחנו מנסים להבין ולנתח תופעות כלכליות, ובמיוחד כשמנסים להבין מה יכולות להיות המשמעויות העתידיות שלהם, אנו נוטים להעדיף להסתכל על כמויות גדולות של נתונים, עובדות ומספרים. אנו נוטים לבטל סיפורים ספציפים, דוגמאות מקומיות ומקרים בודדים כעניין אנקדוטלי. באופן הגיוני למדי, אנו מניחים שקשה עד בלתי אפשרי להשליך ממקרים בודדים על הכלל.

למרות ההיגיון לכאורה הזה, לעתים דווקא מסיפור בודד, אנקדוטלי ככל שיהיה, ניתן ללמוד על תופעות גדולות ומורכבות, ואף להעריך בצורה די טובה אם הן צופנות בחובן השלכות מערכתיות עתידיות.

אתן דוגמה מניסיוני האישי. כמה שנים לפני משבר הסאב־פריים בארה"ב, ראיתי סדרת כתבות באתר פיננסי מסוים, שתיארה את הצלחתם של משקיעי נדל"ן בארה"ב ואת הרווחים הקלים שהם עושים. אחד מהמשקיעים היה חובש בן 26 בשירות קבע בצבא ארה"ב, שהיה מוצב באותה עת באפגניסטן, וקנה באמצעות משכנתאות ואשראי את ביתו השלישי להשקעה - ואף ביצע את כל ההליך דרך האינטרנט. בעקבות הצלחתו וההון שצבר לכאורה, הוא הפך לגורו נדל"ן בקרב חבריו לשירות, והחל לתת להם ייעוץ בנושא השקעות נדל"ן.

זהו סיפור אנקדוטלי לכאורה, אך הוא עזר לי להבין ולכתוב כבר אז שמשהו רע מאוד קורה בשוק הנדל"ן האמריקאי. האנקדוטה והחשיפה התקשורתית של "סיפורי הצלחה" מסוג זה חשפה את "רוח הזמן", והראתה במה אנשים מאמינים ואיך הם פועלים.

אבל אמונה כזאת אינה מספיקה, לבדה, כדי ליצור עיוות קיצוני כמו זה שאירע במשבר הסאב־פריים. צריך משהו נוסף. העובדה שהמערכת הפיננסית והרגולטורית מאפשרת לחייל בן 26 לשבת באפגניסטן, ולקבל אשראי לרכישת עוד ועוד בתים בשלט רחוק - מעידה על כשל מערכתי. אין שום סיבה שמערכת הקצאת אשראי סבירה ורגולציה שפויה יאפשרו מצב כזה.

מתכון לפיצוץ

נוסיף לעדויות אנקדוטליות כאלה תמונת מקרו: בין 2002 ל-2007 שוק המשכנתאות האמריקאי גדל ב-15% מדי שנה, ולמעשה הכפיל עצמו כל חמש שנים. גידול כזה בפרק זמן כזה חורג, כמובן, מכל קנה מידה של גידול באוכלוסייה, בצמיחה הכלכלית או של האינפלציה. אלה היו יכולים להצדיק גידול של 3%-4% בשנה.

שילוב שני סוגי הניתוח הופך את התמונה לבהירה הרבה יותר. אנו רואים עדויות מהשטח שמעידות על טירוף חושים, ובמקביל בתמונה הגדולה הנתונים מראים שהעיוות התפישתי הזה מקבל ממדים של תופעה נרחבת - והרי זהו מתכון לפיצוץ.

הנעלם שנותר במשוואה הוא, כמובן, התזמון של הפיצוץ. שם יש אלמנט חזק מאוד של אקראיות.

מאות דולרים בחודש על קפה ומאפה

לפני כמה ימים יצא לי לקרוא פוסט שכתב צעיר אמריקאי בשנות ה-30 המוקדמות לחייו. הוא ובת זוגו חיים בעיר גדולה ומנהלים אורח חיים אורבני מודרני. שניהם עובדים בעבודות לא קבועות כפרילנסרים בתחומי השיווק והפרסום. אין להם מקום עבודה קבוע, הם גרים בשכירות ולא חושבים על חתונה וילדים.

משבר הקורונה והסגר שהוטל היכו בהם חזק. הם איבדו את מרבית הכנסתם - אבל עדיין נדרשים לשלם עבור שכר דירה, ביטוח רפואי, מזון וחשבונות. היו ברשותם כמה אלפי דולרים בודדים של חיסכון, שמספיקים אלי לחודש־חודשיים של מחיה, שאחריהם הם נותרים בלי כלום בחשבון הבנק ועם יתרות חוב בכרטיסי האשראי שלהם וחוב סטודנטים לא קטן. זהו סיפור אחד מני סיפורים רבים שמתרחשים כיום בכל מקום בעולם.

מה שתפס את תשומת לבי היה המסקנה שאליה הגיעו בני הזוג. לפי הכותב, השהות בבית, עם הלחץ הכלכלי שנלווה אליה, השאירה להם הרבה זמן לחשוב ולבדוק את התנהלותם הכספית. בני הזוג ישבו ועברו, בזמן הרב שהתפנה להם, על הוצאותיהם בשנים הקודמות. מה הם גילו?

הם גילו, למשל, שהם מוציאים מאות דולרים בחודש על קפה ומאפינס בבית הקפה מתחת לדירתם. זה לא כל כך קשה, מסביר כותב הפוסט: אם התרגלת לפתוח את היום עם קפה לאטה ומאפה לשניים - אתה מוציא בשקט 10 דולר ביום רק על זה. בחשבון חודשי ניתן להגיע ל-250 דולר בלי בעיה.

הרגלים קטנים נוספים, כמו קניית אוכל מוכן או הזמנת פיצה הביתה אחת לכמה ימים; או קנייה אקראית של שטויות לא הכרחיות באינטרנט - הצטברו להוצאה נוספת של מאות דולרים נוספים בכל חודש. על פני שנה, עלות הפינוקים הקטנים האלה הצטברה לכ-5,000 דולר. כלומר, 15 אלף דולר בשלוש שנים. "כמה הייתי שמח", הוא כותב, "אם היה לי עכשיו חצי מזה, 7,500 דולר, בחשבון העו"ש, שיאפשרו לי עוד כמה חודשים של אוויר פיננסי".

התובנה של הזוג אינה מפתיעה. כל יועץ לכלכלת משפחה, וכל מי שמבין קצת בהתנהגות אנושית, מכיר את המצב. כשאנחנו מוציאים סכום גדול יחסית בבת אחת, אנו מפעילים שיקול דעת ובוחנים את הצורך ברכישה. על הוצאות קטנות, במיוחד כאלה שמופנות לפינוקים ונותנות סיפוק מהיר, אנחנו כמעט לא נותנים את הדעת. מכיוון שהן נוטות להפוך להיות הרגל, אנשים מגלים לא פעם שמשמעותן המצטברת גדולה בהרבה מזאת של סעיפי הוצאות גדולים שלגביהם התלבטנו רבות.

ההארה של בני הזוג היתה פשוטה, ולא מאוד מפתיעה: אחרי שהבלגן הנוכחי יסתיים, בתקווה שיוכלו לחזור להתפרנס - הם חייבים לשנות הרגלי חיים. "אם אנחנו לא רוצים להיות שוב במצב שבו אין לנו מזומן לכמה חודשי מחיה, עם כל הלחץ הנפשי שזה גרם לנו, אנחנו חייבים לחסוך, בעיקר בדברים הקטנים", נכתב בפוסט. זה אומר פחות מאפינס, פחות קפה, פחות מוצרים לא חיוניים, והסטת העודפים שייווצרו לחיסכון.

זהו כמובן מקרה אנקדוטלי, אך הוא בהחלט מייצג את החוויות של רבים ואת רוח הזמן. אורח החיים הנפוץ בשנים האחרונות, עם ריבוי הפיתויים לפינוקים קטנים והצורך בסיפוק מיידי; חבר למדיניות כלכלית שמעודדת את הגדלת הצריכה ומענישה חיסכון. על פני זמן, שילוב זה מייצר את הרגלי החיים ותפישות העולם שתוארו כאן.

טראומה כלכלית ונפשית

מגפת הקורונה, הזינוק באבטלה ותחושת חוסר הביטחון - מתגבשים אצל רבים לכדי טראומה, כלכלית ונפשית. קשה להיפטר בקלות מהרגלים לא טובים שנבנו לאורך זמן. כולנו מכירים את זה, זה הטבע האנושי. לעתים, רק בעקבות טראומה מגיע שינוי. זה בדיוק מה שעולה מהדברים שכתב אותו צעיר. גם אם אנחנו בוחנים פה מקרה בודד, ניתן להניח שדברים דומים עוברים על רבים.

תמונת המקרו, אותם מספרים גדולים שמשקפים את התמונה הכוללת, תואמת במקרה הזה את התמונה הפרטנית. הצרכנים בארה"ב נכנסו למשבר הנוכחי כשרמות החיסכון שלהם בשפל ורמות החוב בשיא. זה נכון לגבי חובות למימון רכב, חובות כרטיסי אשראי, חובות בגין לימודים גבוהים ומשכנתאות (שחלקן אף דלף להגדלת הצריכה הפרטית).

זה לא מפליא. אחרי יותר מעשור של מדיניות שקנסה חיסכון, דרך הריבית האפסית, ועודדה נטילת אשראי באמצעות הענקת מקורות מימון עצומים בריבית מאוד נמוכה - מסתבר שזה עובד. כשמתגמלים לאורך זמן חוסר אחריות, ואף מענישים את מי שמגלה אחריות, אין להתפלא שרבים נוהגים בחוסר זהירות. זאת, גם אם זה נעשה לכאורה מתוך מטרה טובה, כמו עידוד הפעילות הכלכלית.

זה נכון עבור צרכנים, משקיעים, מנהלי חברות וכן עבור מושלי מדינות וראשי ערים, ואף עבור הממשלה כולה. כולם היו אחוזים במדיניות לא שמרנית של הגדלת חובות, נטילת סיכונים והעדפה חזקה מאוד של ההווה על פני שמירת מקדמי ביטחון גבוהים יותר לעתיד.

אנו נמצאים היום בעיצומן של ההשפעות הכלכליות הישירות של משבר הקורונה. תהליכים כלכליים לוקחים זמן. צריך שהאירועים ישקעו קצת לפני שניתן להבין את ההשפעה ארוכת הטווח שלהם. אם אכן צפויים לנו שינויים בתפישת העולם ובהרגלי החיים בעקבות הטראומה שרבים עוברים בימים אלה, הרי שעוד מוקדם לזהות אותם באופן מדויק. אבל למקרה מהסוג שתואר פה - אם נשכפל אותו מיליוני פעמים, ברחבי הגלובוס - יכולה להיות השפעה כלכלית מתמשכת.

אילו כוחות יגברו?

מרכיב הצריכה הפרטית הלא חיונית - החל מכוס קפה הפוך בכוס חד פעמית שנלקח "על הדרך" בלי משים; וכלה בהחלפה תכופה של מכשירים סלולריים, מוצרי חשמל ומכוניות; או קניית עוד ועוד בגדים - הפך להיות מרכיב כה מהותי בפעילות הכלכלית העולמית, שכל עלייה בנטייה של צרכנים לחסוך תיצור כמעט מיידית האטה ומיתון.

מה יגבר על מה? המשך והעצמת המדיניות הכלכלית המרחיבה, שמענישה חיסכון ומעודדת חוסר זהירות, כפי שהיה עד עתה, או התגובה האנושית ושינויי ההרגלים בעקבות הטראומה? מוקדם לדעת. אבל צריך להביא בחשבון גם את התגובה האנושית האפשרית.

פיתוי ורצון בסיפוק מיידי הם כוחות שמניעים אנשים לפעולה. ראינו את זה היטב בעשור האחרון בתחום הצריכה הפרטית. מצד שני, פחד וטראומה הם כוחות חזקים לא פחות. למעשה, הם חזקים הרבה יותר.