"תרבות הרכב הפרטי" בישראל הרסנית - אז איך בכלל אפשר להמשיך לאהוב מכוניות?

הולכי הרגל בישראל הם החוליה החלשה בתנועה העירונית, והדרך ברובה מוקדשת לבעלי הבית האמיתיים - נהגי המכוניות ■ אז למה בכל זאת אני אוהב מכוניות?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פקקים בכביש 4. בניית תשתיות חדשות רק מגבירה את הביקוש - ומנציחה את המחסור קרדיט: הדס פרוש

הדרך מהבית שלנו לבית הספר של בתי הבכורה הוא קצר מאוד, 120 מטר בלבד. רק מעט יותר ממסלול ריצת מכשולים באתלטיקה, ולא פחות מסובך ממנו. בשכונה הוותיקה ברחובות מכוניות חונות כשחציין על המדרכה (זה מותר, בשל "מצוקת החניה"), והורים שממהרים להוריד את ילדיהם מהמכונית מתמרנים ממש ליד ילדים של אחרים. גם משמרות הזה"ב לא זוכות להתייחסות מיוחדת, ויש נהגים שאפילו מתעלמים מהם.

ההליכה הקצרה נהפכת לקשה במיוחד בימי גשם, אז המטרייה הרחבה שמסוככת על בתי ועליי מסבכת עוד יותר את המסלול המסובך ממילא. זאת ועוד, כשהגשם יורד משמרות הזה"ב לא פועלות, ואז גם מעבר החציה נהפך לחניה לגיטימית. אם אני רוצה לצרף למסע גם את בתי הקטנה, בעגלת התינוקות שלה, 120 המטרים האלה נהפכים לדרך בלתי נגישה עבורנו.

מכוניות חונות על המדרכה בשכונה שלי ברחובות. הדבר מותר, לאור מצוקת החניה באזורצילום: דניאל שמיל

לא מדובר בבעיה מקומית של השכונה החביבה שלי במרכז העיר רחובות. הרגשתי כך כהולך רגל גם במקומות רבים אחרים בישראל, בהם צומת השלום בתל אביב. הולכי הרגל בישראל הם החוליה החלשה בתנועה העירונית, והם צריכים להילחם על מקומם בין אופניים וקורקינטים על המדרכות הצרות, כשרוב הכביש מוקדש לבעלי הבית האמיתיים - נהגי המכוניות. הבעיה היא שגם בעלי הבית בצרה - המקום למכוניות נגמר, נוצרים פקקים - והגודש במקומות החניה עולה.

התרבות הזו, שמעדיפה מכוניות על פני כל אמצעי תחבורה אחר - מאוטובוסים ועד הליכה ברגל - מכונה "תרבות הרכב הפרטי", ואפשר כבר להבין שהיא הרסנית לערים שלנו ולחיים בכלל. מכונית היא דרך לא יעילה להסיע אדם או שניים, בשל השטחים העצומים שהיא דורשת לכבישים ולחניות. המכונית הפרטית, גם אם היא חשמלית, צריכה להיות אמצעי שהשימוש בו נעשה לעתים רחוקות, אחרת החיים שלנו ייהפכו לבלתי נסבלים, ככל שעוד מכוניות יציפו את הכבישים וייערמו בחניות.

מכוניות חונות במעבר לבית הספר. הדרך עבור הולכי הרגל נהפכה לבלתי אפשריתצילום: דניאל שמיל

באחרונה החליטו להוסיף מקומות חניה בשכונה שלי. זהו צעד מתבקש, כך נדמה, לנוכח המצב המתואר בפתיח של מאמר זה, אלא שהחניות שהתווספו נגסו בשטח של גן ציבורי ושל מדרכה. בטווח הקצר, החניות האלה אולי יאפשרו ליותר אנשים לחנות קרוב לבית, אבל די מהר המחסור בחניה קרובה יחזור. כאשר יש חניה קרובה, יותר אנשים מרשים לעצמם להחזיק עוד ועוד מכוניות (שתיים ואף שלוש למשפחה), וגם החניות החדשות יתמלאו תוך זמן קצר. התופעה הזו של בניית תשתיות חדשות רק מגבירה את הביקוש ולכן מנציחה את המחסור - ואף מעמיקה אותו. העניין נקרא "ביקוש מושרה".

אז למה בכל זאת אני אוהב מכוניות?

ועדיין, למרות כל החסרונות שלהן, אני אוהב מכוניות. השבוע שאל אותי מישהו באחת הרשתות החברתיות - "מה עם מבחני דרכים? אתה רוצה להתחרות בכתבי רכב, או להשתייך לקבוצת כתבי איכות הסביבה, עירוניות ותחבורה ציבורית?". השאלה הזו מדגישה את הסתירה הפנימית שאני נתון בה - אני מאמין בתחבורה מקיימת, וחושב שצריך לצמצם את המקום של מכוניות בחיים ובערים שלנו, אבל אני גם חובב רכב.

הדבר דומה, אולי, לחובב סיגרים שמודע לנזק שהם גורמים לגוף שלו, ובכל זאת מתעניין בהם - ואולי אף כותב עליהם. בעוד הנטייה לתחבורה מקיימת היא רציונלית מאוד, החיבה למכוניות היא אמוציונלית - תחביב שיש לי מאז שהייתי ילד. היום אני אוהב לנהוג, אבל מוצא עניין גם במכוניות שבהן שמעולם לא נהגתי.

מכונית היא טכנולוגיה שהאדם הפשוט יכול להבין - כלי מכני בקנה מידה אנושי, בניגוד לשבבים או לטכנולוגיות מחשבים אחרות - והרבה פעמים יש מאחוריה גם סיפור מרתק. לא כל מכונית מעוררת רגשות, אבל יש כמה מכוניות - בעיקר מכוניות ספורט קלאסיות, שהייתי שמח להחנות אותן בסלון הביתי שלי לו רק היה גדול מספיק. דגמים כמו פרארי 250 GTO או יגואר E-טייפ הם מעין יצירת אמנות קינטית, אם תרצו. גם כיום, כשהמכונית נהפכת ממכנית לדיגיטלית - ואת הרעם של המנועים הגדולים מחליפה המייה של מנוע חשמלי - השינויים הטכנולוגיים בענף מרתקים אותי. המכונית נהפכת למעין מחשב, שלא נועד להציג מידע על מסך, אלא לעזור לך לגלות את העולם דרך השמשה הקדמית.

מכונית הפנאי העתידית

ואולי הפתרון לפיצול האישיות שלי הוא שינוי השימוש במכונית. ביומיום, המכונית מזיקה, אבל אולי יהיה לה מקום כתחביב בסופי שבוע ובשעות הפנאי. כיום, רכב פנאי הוא כינוי למשפחתית עם גגון וכמה קישוטי פלסטיק שאמורים לגרום לה להיראות כמו רכב שטח קשוח. אבל אולי בעתיד, רכב פנאי יהיה המכונית שאתה נוהג בה כדי ליהנות מנהיגה, בעוד ביומיום נתנהל באוטובוסים, רכבות, אופניים וברגל. גם כעת, פקקים וחיפושי חניה אינם פעולה מהנה עבור הנהגים, ובמכוניות חדשות יש אפילו "בקרת שיוט בפקקים", שמאפשרת לנהגים להזדחל בפקק כשהם רק צריכים להחזיק את ההגה. אנחנו מכורים למכונית, אבל לא באמת נהנים מהנהיגה בהן רוב הזמן.

את מכוניות הפנאי העתידיות נוכל לקחת למסלול מירוצים, או לטיולים במקומות שאינם צפופים כל כך. אולי נוכל רק לשכור אותן, שהרי אין סיבה להיות בעלים של רכב המשמש לתחביב.

יעברו כמה שנים עד שתרחיש כזה יוכל להתקיים. בינתיים, המגמות בישראל דוחפות אותנו לכיוונים אחרים, עם יותר מכוניות ושימוש שרק עולה והולך, אבל לפחות המודעות מתחילה להשתנות. שרת התחבורה, מרב מיכאלי, כבר מצהירה שלא ייבנו עוד כבישים - ואפילו השכנים שלי ברחוב הבינו כי החניות החדשות הן בעיה, ולא פתרון.

בצרפת הוחלט באחרונה כי פרסומות של מכוניות חדשות יהיו חייבות לכלול מסר קצר בשולי המודעה, משהו בסגנון "העישון מזיק לבריאות", או "התמכרות להימורים היא מסוכנת". המסרים בפרסומות יהיו "למרחקים קצרים, העדיפו הליכה או אופניים", או "בחיי היומיום, השתמשו בתחבורה ציבורית". זוהי החלטה חשובה ומפתיעה, כי בצרפת פועלת תעשיית רכב גדולה - עם לובי חזק מול הממשלה.

אפשר לשער כי המסרים באותיות הקטנות לא ימנעו מאף אחד לקנות מכונית בצרפת, אבל הם מעידים על עליית המודעות לנזקים של עצם השימוש במכונית (כן, גם אם היא חשמלית). כך, בעתיד, אולי יהיה קל יותר להחליף נתיב למכוניות בנתיב תחבורה ציבורית, ולסלול מסלול אופניים על חשבון מקומות חניה. אולי אף נוכל להפוך ערים ל"חופשיות ממכוניות" (כמו שנעשה בפריז, למשל). מכוניות הן דבר מרתק, אבל הן צריכות להישאר מחוץ לערים שלנו.

דניאל שמיל | נשאר על הגלגל

כתב רכב ב-TheMarker. לפני חמש שנים עברתי לתחום החינוך (נושא לבלוג אחר), וכעת אני חוזר לאהבות ישנות - מכוניות וכתיבה.

האהבה למכוניות החלה אצלי מאז שאני זוכר את עצמי, אך עם השנים נהפך היחס אליהן לאמביוולנטי - אני עדיין מוקסם מחדשנות ומהתעוזה של חלק מהמכוניות, ונהנה לנהוג בהן, אך מודע היטב לנזק העצום שהן מסבות לחיים שלנו - בזיהום אוויר, בתאונות ובעיקר בצורך העצום בכבישים ובמקומות חניה שרומס את החיים בעיר ואת הטבע.

הבלוג יעסוק בסיפורים על העבר, העתיד ואולי גם ההווה של המכוניות.

גילוי נאות: זהו בלוג עיתונאי, ולא נועד לשרת שום גוף מסחרי, רגולטורי או פוליטי, אלא רק אתכם - הקוראים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker