כיסאות שבורים וצרכים בדלי: כך נראה יום עבודה של מנופאי - דן ורשבסקי - הבלוג של דן ורשבסקי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כיסאות שבורים וצרכים בדלי: כך נראה יום עבודה של מנופאי

באתר הבנייה אנחנו עובדים לפי שעה, מה שגורם להפעלת לחץ רב שנעבוד כמה שיותר מהר, בלי הפסקה ותוך התעלמות מכללי הבטיחות. מי שמנסה להקפיד על הכללים - מוחלף. ככה זה כשעבודה בטיחותית נראית למנהלים כמו בזבוז זמן

תמונה של מנוף
גד גניר

בטור הקודם סיפרתי איך מנופאים מקבלים רישיונות בדרך בעייתית מאוד, ועל בעיות נוספות שגרמו לנו להחליט להתארגן בהסתדרות ולקדם שינויים בענף. בטור הזה אני רוצה לספר איך נראים חיי המנופאים ביום-יום, ובמיוחד על סכנות הבטיחות ותנאי העבודה.

עד שהתארגנו וקיימנו מאבק על תנאי הבטיחות והעבודה שלנו, מאבק שזכה לסיקור בתקשורת, הייתי נתקל בהרבה אנשים שחשבו שמנופים מפעילים את עצמם ללא מגע ידי אדם. לצערי הרב, תופתעו לגלות שגם רבים מהמנהלים והפועלים בענף הבנייה חשבו כך.

מנופאים עובדים במשמרות באורך של 15-12 שעות כל יום בשבוע עבודה של שישה ימים. פעמים רבות יש רק הפסקה אחת במהלך המשמרת, ומשמעות הדבר היא שמנופאים עושים את צרכיהם בבקבוק או בדלי. הקבינה של מנופים רבים מאופיינת בתנאים היגייניים ירודים, כיסאות לא מותאמים לעבודה ממושכת ולעתים אף שבורים.

ענף הבנייה בארץ עבר שינוי גדול בשלושים השנים האחרונות. כך למשל, מאז שנות התשעים התחילו להביא לארץ פועלים זרים. מובן שפועלים זרים מגיעים לארץ לתקופת זמן מוגבלת, ורוצים לעבוד כמה שיותר כדי לחזור עם כמה שיותר כסף למדינות שלהם, מה גם שרוב הפועלים הזרים מגיעים ממדינות עם כלכלה מפותחת פחות מישראל. מצב זה גרם לעלייה גדולה בשעות העבודה הנהוגות, ממשמרת של 8 שעות למשמרת של 12 שעות לפחות, ובנוסף צורת ההעסקה בענף השתנתה מהעסקה ישירה להעסקה דרך חברות כוח אדם וקבלני משנה.

קבלני משנה עובדים בחוזים של הספק ולוחות זמנים, והם עצמם לוקחים קבלני משנה נוספים לביצוע חלק מהעבודות. בשיטה זאת האינטרס הוא לעבוד כמה שיותר מהר, בלי להתעכב יותר מדי על דברים קטנים כמו בטיחות. כך יוצא שאתרי בנייה מרגישים כמו ג'ונגל, מלאי לחץ ובלגן.

מבין הגורמים השונים, מנופאי באתר בנייה הוא בין היחידים שעובד לפי שעה. כך יוצא שהלחץ עליו גובר כדי שיעבוד יותר מהר, בלי הפסקה, ותוך התעלמות מכללי הבטיחות. מי שמנסה לשמור על הכללים ולא פשוט עושה את מה שאומרים לו מוחלף בקלות על ידי חברת כוח האדם, הרבה פעמים בתירוצים שאינם רלוונטיים. עבודה תוך הקפדה על בטיחות נראית כמו עיכוב בטווח הקצר לחלק מהמנהלים, בטווח הארוך תאונות "גוזלות" הרבה יותר זמן עבודה.

למי ניתן שיקול הדעת?

כדי להסביר את משמעות הדברים אני רוצה לחזור לסיפורה של המנופאית קטי. קטי היא מנופאית צעירה, אם יחידנית לשני ילדים, שמגיעה כל בוקר לאתר ועובדת על מנוף כדי לפרנס את משפחתה. ב-2015 היא עבדה באתר בנייה של "מכלוף בכור ובניו" באשקלון. באחת הפעמים שהיא עבדה באתר היו רוחות חזקות מאוד. בגלל הסכנה שבעבודה עם רוחות חזקות ולאחר התלבטות ממושכת, קטי החליטה לעצור את עבודת המנוף.

קטי קרקולוב, המנופאית שפוטרה כי סירבה לעלות למנוף במזג אוויר סוער
אילן אסייג

המנהל הפעיל עליה לחץ וביקש ממנה שתעלה לעבוד, כי הבטון היה מוכן ליציקה ועיכוב יגרום לו להתייבש. קטי החליטה לנסות לעלות ולהפעיל את המנוף, אך גם הפעם הרוחות לא אפשרו לה לעבוד בצורה בטוחה והיא שוב ירדה למטה. בפעם האחרונה שקטי לא הצליחה לעבוד בבטיחות בגלל הרוחות היא הפסיקה את העבודה, ירדה מהמנוף ולא הסכימה לחדש את העבודה בזמן הרוחות החזקות. באותו היום המנהל התקשר לחברת כוח האדם ששלחה את קטי ופשוט ביקש לקבל מנופאי אחר.

המסר הוא שמנופאי השומר על כללי הבטיחות הוא לא מנופאי טוב, ושלוחות הזמנים יותר חשובים מהבטיחות באתר. בלימודים הסבירו לכולנו שבזמן רוחות, שבגובה הן חזקות יותר מאשר על הקרקע, למנופאי יש שיקול דעת האם לעבוד או להפסיק את העבודה. יצרני מנופים מסוימים מורים להפסיק את העבודה לרוב ברוח במהירות 45 קמ"ש, וכללי הבטיחות מחייבים לסגור את המנוף ולרדת ממנו ברוחות של 70 קמ"ש ומעלה.

קטי, בעזרת התארגנות המנופאים וההסתדרות, תבעה את החברה על הפיטורים. המשפט היה ארוך וקשה ולאחר שלוש שנים ניתן פסק דין תקדימי שקיבע את שיקול דעתו של המנופאי כגורם בלעדי בהחלטה האם ומתי חייבים להפסיק את עבודת המנוף. בנוסף לחשיבות הגיבוי המשפטי פרשה זו חשפה הרבה ישראלים לבעיות הרבות שבענף וקידמה את המודעות לחשיבות הבטיחות בעבודת מנופאים.

בעקבות התאונות הקשות של הזמן האחרון ניכר שגורמים רבים בענף מבינים את הצורך הדחוף לערוך שינויים שיגבירו את הבטיחות. בטורים הבאים אפרט חלק מהתהליכים שאנו שותפים לקידומם.

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

אורחים בסוכה בתל אביב

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים: מה למדתי מהעובדים במיקרוסופט - ושאלת מיליון הדולר

ארגונים שהמצוינות חשובה להם חייבים לצאת החוצה וללמוד מארגונים אחרים. אבל כדי שאושפיזין בין-ארגוני לא יצטמצם למפעל תיירות של ביקורי גומלין - חשוב לנהל אותו כתהליך עבודה מובנה ושיטתי. כך תעשו זאת נכון

כתבות שאולי פיספסתם

*#