התלמידים רוצים להגיע לבית הספר, אבל לא מהסיבות שמשרד החינוך מתעקש עליהן

ההנחה המקובלת היא שאם תלמידים לא יקבלו ציון הם לא ילמדו. במיוחד רווחת המחשבה הזאת בקשר לבחינות הבגרות: אם לא תהיינה – התלמידים לא יבואו לבית הספר. אבל תקופת הקורונה מראה לנו בדיוק דברים הפוכים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תלמידי תיכון עירוני ד' בתל אביב בבחינת בגרות, ביוני
תלמידי תיכון עירוני ד' בתל אביב בבחינת בגרות, ביוני. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: מגד גוזני

חשבתי שיהיה טוב להדהד את דבריו של רוטחר ברחמן על הנעה. ברחמן, חוקר הולנדי, כתב ספר בשם "המין האנושי – היסטוריה של תקווה" (הוצאת ידיעות ספרים, ספטמבר 2020). הוא מיוחד בדיוק בנקודה הזאת: איננו רגילים לחשוב על עצמנו בצורה חיובית. נטייתנו הטבעית לוקחת אותנו אל המקומות הרעים.

אנחנו יודעים שהתקשורת על צורותיה השונות מחזיקה בתפישה של "כמה שיותר זוועות – עדיף". מחקריו של ברחמן הביאו אותו למסקנה הפוכה: האדם הוא טוב מנעוריו. מסיבות שונות, שהוא מפרט, הגענו לחשוב הפוך. ניקח לדוגמה את "בעל זבוב" של גולדינג, ספר אחד שנותן לנו את "הסיפור האנושי כולו". ברחמן מפריך באופן כישרוני ומרתק את הספר ואת התיאוריה שמאחוריו, ולקוראים מצפה עניין רב.

עטיפת ספרו של ברגמןצילום: Little, Brown and Company

במשך שנים ארוכות חייתה לה הנחה – גם בצד הקומוניסטי וגם בצד הקפיטליסטי של הגלובוס – שהעולם נע באמצעות גורמי מוטיבציה חיצוניים: שכר ועונש. הקפיטליזם דוחף את האדם באמצעות שכר, והקומוניזם באמצעות עונש. מזה מאה שנים חיזקה זאת התיאוריה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה. לעומת ההשקפות הטוענות שסיבותיה של התנהגות האדם נמצאות בנפשו, תודעתו, הרגשותיו, צרכיו ואישיותו, טענה התיאוריה הביהביוריסטית שהסיבות להתנהגות נמצאות בסביבה החיצונית. לכאורה אין פשוט ומובן מזה, אבל יש. 

כסף מוביל לאובדן מוטיבציה

ב-1969, מספר לנו ברחמן, היה אדוארד דיסי דוקטורנט צעיר לפסיכולוגיה, והיתה לו הרגשה "עיקשת" שהתיאוריה שלפיה בני אדם הם יצורים עצלים - שרק הבטחה לפרס או פחד מעונש מזיזים אותם - אינה עומדת במבחן. אנחנו עוסקים כל הזמן בפעילויות שלא מכניסות לנו כסף "וסתם מתישות אותנו".

דיסי נתקל בתופעה מרחיקת לכת אפילו יותר: כששילם לאנשים כסף כדי שיפתרו פאזל, הם איבדו עניין במשחק. כסף, מסתבר, יכול לגרום דווקא לאובדן מוטיבציה. מצד הביהביוריסטים, מחשבה כזאת היא כמובן פסולה ויש לדחותה על הסף.

ברחמן מביא דיווח על מגה-מחקר שביצעו חוקרים באוניברסיטת מסצ'וסטס, שבו בחנו השפעת תמריצים שונים במקום העבודה. החוקרים השתכנעו שבונוסים יכולים להקהות את המוטיבציה הפנימית, את המצפן המוסרי של העובדים, ולשחוק את היצירתיות.

התלמידים זקוקים לבית הספר

זה נראה שלב מתאים לעזוב את ברחמן, ולחזור אלינו. ההנחה המקובלת היא שאם תלמידים לא יקבלו ציון הם לא ילמדו. במיוחד רווחת המחשבה הזאת בקשר לבחינות הבגרות: אם לא תהיינה – התלמידים לא יבואו לבית הספר. אבל תקופת הקורונה מראה לנו בדיוק דברים הפוכים: התלמידים זקוקים לחברה. השיעורים בבית הספר יכולים לשעמם אותם, אבל היעדר חברה משגעת אותם.

המוטיבציה של הילדים ובני הנוער לחברה אינה מותנית בציון או במניע חיצוני אחר, והיא לא ניתנת להכחדה. התלמידים משתוקקים לחזור לבית הספר כדי לפגוש את חברותיהם וחבריהם. לעומת זאת, הם מוכנים לוותר על חלק ניכר ממקצועות הלימוד. מסתבר – פעם נוספת אחרי עוד ועוד ניסויים ומחקרים – שהביהביוריזם אינו עובד כראוי.

אבל מערכת החינוך שלנו לא שמעה על כך, והיא מחשיבה "הישגים" יותר מאשר סקרנות, ועל כך מגיבים התלמידים בחוסר עניין גובר. הבדיקות השנתיות ("התמונה החינוכית") של משרד החינוך עצמו מראות שמרבית התלמידים הבוגרים אינם מוצאים עניין ואינם רואים ערך במרבית לימודיהם הבית ספריים. 

את שיאה של הגישה המיושנת בדבר הנעה חיצונית אנחנו פוגשים ממש עתה. משרד החינוך, גם בשנת הקורונה הנוכחית, אינו מוכן לוותר על בחינות בגרות חיצוניות ואינו מוכן להסתפק בציונים בית ספריים.

בעוד אנו משתרכים מאחור, צמחו בעולם מדינות שתפישתן מבוססת על מוטיבציה של סקרנות ועניין התלמידים בחומר הנלמד. אצלנו לעומת זאת, "היסטוריה של תקווה" בתחום החינוך אין לנו. בעתיד? דרושה מהפכה.

אברהם פרנק

אברהם פרנק | אברהם פרנק

במרבית שנותיי הבוגרות עסקתי בחינוך - מהוראה ועד ניהול תיכון במהלך 16 שנה. עשיתי תואר שלישי במינהל ומדיניות החינוך, וכיום אני עוסק בעיקר בנושאים קיימות, חינוך (על היבטיו השונים) והיבטים פוליטיים של המציאות הישראלית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker