אין זמן לא טוב לדבר בו על חירות, אבל הזמן בו נחגג חג הפסח, הוא זמן מתאים במיוחד. המושג הזה, חירות, הוא אחד מהמושגים המרכזיים ביותר בשיח ההגותי-מדיני במאות האחרונות, והוא שב ומופיע בשיח הציבורי באופן קבוע.

החירות נוכחת בהכרזת העצמאות האמריקאית ב-1776 עם המשפט האלמותי "כל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". היא תופסת מקום של כבוד גם בהצהרת זכויות האדם והאזרח, שנתקבלה 13 שנה לאחר ההכרזה האמריקאית, בצרפת שלאחר המהפכה - "בני האדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווי זכויות", וכמובן מהווה חלק במשולש המפורסם שמיוחס לאותה מהפכה, ושהפך למוטו הלאומי של צרפת ולדגל במקומות רבים אחרים: "חירות, שוויון, אחווה".

בימין הפוליטי, הליברלי או הליברטריאני, מובנת החירות במובנה הצר והבסיסי, כחירות מכפייה של המדינה. למדינה, לפי תפישה זו, אסור לפגוע בחירות, למעט מקרים של הגנה על חירות האדם, שמירה על ביטחונו הפיזי ועל זכויות הקניין שלו .”המדינה", כתב ג'ון לוק, "נראית לי כחברה של בני-אדם שנוסדה אך ורק לשימור ולקידום של נכסיהם האזרחיים בשם נכסים אזרחיים הריני מכנה את החיים, את החירות, את שלמות הגוף ואת היעדר הכאב מן הגוף, וכן גם את הבעלות על החפצים החיצוניים".

בשמאל הפוליטי, לעומת זאת, תופשים את החירות במובן רחב יותר, וטוענים שהחירות הצרה היא אמנם הכרחית, אבל אם נסתפק בה, ניתן לאדם חירות פורמלית בלבד. המגבלות החוקיות אולי יוסרו, אבל האדם יהיה עדיין כבול במגבלות אחרות כמו ההשכלה והאמצעים הכלכליים של הוריו, המקום בו נולד, מינו ועוד, ולכן לא יהיה חופשי באמת ולא יוכל להגשים את עצמו.

"כבר לא משועבדים או נכפים מכוח החוק, הם נותרו כאלה מכוח העוני; הם עודם מקובעים למקום, לעיסוק ולרצון המעסיק, ונדחים, בשל נסיבות לידתם, מההנאות ומהיתרונות הנפשיים והמוסריים שאחרים יורשים ללא מאמץ ובאופן עצמאי", כתב ג'ון סטיוארט מיל, מחברו של הספר "על החירות" ואחד מגדולי ההוגים הליברלים, שדווקא נטה לסוציאליזם.

בערך באותו זמן של מיל, לאחר לוק, כתב קרל מרקס כי "יחד עם כינון השיתופיות הסוציאלית מתבטל הניכור הפוליטי ומוגשמת החירות האישית במלואה. רק בשיתופיות עם אחרים יש לו לכל יחיד הנתונים לפיתוח כל-צדדי של כישרונותיו. רק בשיתופיות הסוציאלית תיתכן אפוא החירות האישית. בתחליפי שיתופיות שעד כה, כגון במדינה נמצאה חירות רק לאלה מן היחידים המתפתחים בתנאים של המעמד השליט ורק במידה שהיו נמנים עם אותו מעמד".

קרל מרקס. רגלו לא דרכה מעולם במפעל תעשייהצילום: חיים טרגן

לפי מרקס דרוש שינוי רדיקלי בחברה, כזה שמשנה לחלוטין את תפקידם של ההון והעבודה בחברה, כדי לאפשר חירות אישית אמיתית, כזו המאפשרת ליחיד לא להשתעבד לעבודה ולהון. רבים מהוגי ומדינאי השמאל, ממשיכיו של מרקס ואלה שיונקים דווקא מן הליברלים כמו מיל, לא תובעים מהפכה מוחלטת (לפחות לא בשלב הראשון), אלא דורשים מן המדינה להבטיח לכל הפחות חינוך ובריאות ציבוריים, מערכת רווחה מפותחת, תנאי עבודה וחופש הוגנים, דיור בר השגה ועוד, שישחררו את האדם להגשים את עצמו.

עוד כמעט 100 שנה קדימה, ואריך פרום, הפילוסוף-פסיכולוגי היהודי-גרמני, מגדיר את החירות הבסיסית אותה תיאר לוק כחירות שלילית, כלומר כזו המוגדרת על ידי הימנעות מכפייה (חירות מ-), ואת החירות הרחבה יותר כחירות חיוביות, כלומר כזו העוזרת לאדם להגשים את עצמו (חירות ל-). פרום מרחיב בחשיבות בחירות החיובית ותופס את תפקידו של האדם לשאוף אליה, ואת תפקידה של החברה לעזור לו בדרך לשם. כמה שנים מאוחר יותר והפילוסוף היהודי-בריטי ישעיה ברלין מרחיב בחיבורו המפורסם "שני מושגים של חירות" בהגדרת החירות השלילית וחיובית ומגדיר אותן בצורה שונה מעט מפרום. גם ברלין מאמין בשתי החירויות, אבל חושש הרבה יותר מדחיפת המדינה לכיוון החירות החיובית, בטענה שהיא עלולה להתדרדר לפשיזם ולפגיעה בחירויות הבסיסיות של היחיד.

בנאום מפורסם שנשא נשיאה ה-32 של ארה"ב ומכונן ה"ניו דיל", פרנקלין דלאנו רוזוולט, הוא הגדיר ארבע חירויות חיוניות, שליליות וחיוביות כאחד, שיהפכו את העולם לטוב ובטוח יותר: חירות הביטוי וההבעה, חירותו של כל אדם לעבוד את אלוהיו לפי דרכו, חירות ממחסור, וחירות מפחד (מנשק גרעיני).

הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, יוזם הניו דילצילום: Associated Press

בטקס חלוקת פרסי ישראל של 1973, נשא יגאל אלון, אז שר החינוך, התרבות והספורט, נאום בו הגדיר גרסה ישראלית לארבע החירויות של רוזוולט, הרלוונטית גם היום: "כדי לבנות כאן חברת מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. כדי להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון נייטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב החברתי בחברה הישראלית… הדמוקרטיה אמיתית רק כאשר היא תלת מימדית: פוליטית, חברתית ותרבותית בעת ובעונה אחת. הלא דבר ברור הוא, כי דמוקרטיה פוליטית-פרלמנטרית, המפקירה את שני הממדים האחרים לידי המשחק החופשי היא חלקית בלבד, ושתי הצלעות החסרות בה – החברתית והתרבותית – מחלישות אפילו את זו שעליה היא נשענת.

"כן ברור, כי דמוקרטיה חברתית, השוללת מאזרחיה את החירות הפוליטית, הרוחנית והתרבותית, לא זו בלבד שהיא נושאת את שם הדמוקרטיה לשווא, אלא שגם יעדיה החברתיים מושמים בה לאל. ואין די בדמוקרטיה שהיא גם פוליטית וגם חברתית. רק כאשר מתוסף עליהן הממד התרבותי, כלומר: חירות הרוח, המדע והאמנויות; חינוך והשכלה לכל ושירותי תרבות מפותחים במחיר השווה לכל נפש – או אז ניתן לאוכלוסייה, גם באזורים המרוחקים ביותר, ליהנות מתרבות הראויה לשמה, מאמנות של טעם, מהשכלה של אמת, ומאפשרויות בלתי נדלות למימוש עצמי כאדם".

אביעד הומינר-רוזנבלום

אביעד הומינר-רוזנבלום | הסוציאל

מנהל מדיניות וחוקר בקרן ברל כצנלסון. עבדתי בתור יועץ מדיניות ותוכן של שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, רפרנט בתחומי ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה ובמספר יוזמות בעולם החברתי ובעולם העסקי-חברתי. אני מתעניין ביחסים שבין חברה לכלכלה, במדיניות הכלכלית של המדינה ובניסיונות והאתגרים של הסוציאל-דמוקרטיה בארץ ובעולם. התכנים בבלוג משקפים את דעותיי בלבד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker