שלושה מיתוסים על השכר במגזר הציבורי

הפרסומים על הפער הגדול בין השכר במגזר הציבורי לזה במגזר הפרטי מתעלמים מהרבה פרמטרים, בהם המאפיינים של העובדים והפערים בהיקף המשרות של העובדים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אחיות בבית החולים בלינסון. למצולמות אין קשר לנאמר בכתבה
אחיות בבית החולים בלינסון. למצולמות אין קשר לנאמר בכתבהצילום: דודו בכר

1. העובדים במגזר הציבורי מרוויחים יותר מהעובדים במגזר הפרטי

כותרות העיתונים ביום שלמחרת פרסום דו"ח הממונה על השכר באוצר דיווחו בקול תרועה רמה וביקורת עזה על פער של אלפי שקלים בין עובדים המגזר הציבורי לעובדי המגזר הפרטי. במגזר הפרטי השכר הממוצע ב-2018 היה 10,800 שקל ובמגזר הציבורי - 13,300 שקל.

מה ששכחו ברוב כלי התקשורת הוא שלהשוואה סתמית בין שכר העובדים במגזר הציבורי לשכר העובדים במגזר הפרטי אין כמעט שום משמעות. כדי לעשות השוואת שכר ראויה צריך להשוות גם את המאפיינים של העובדים.

ברור לנו, למשל, שעובדים עם תואר אקדמי יקבלו שכר גבוה יותר מעובדים ללא השכלה. במקרה של המגזר הציבורי, הנקודה הזו רלוונטית במיוחד. בשל כמה סיבות, בין השאר הפרטה מסיבית של ענפי האחזקה והשירותים (ניקיון למשל), העובדים במגזר הציבורי משכילים הרבה יותר מאלה שבמגזר הפרטי - 41% מהם בעלי תארים, לעומת 17% בלבד במגזר הפרטי.

למעשה, בבדיקה שנעשתה בבנק ישראל על שני העשורים שבין 2011-1991, נמצא שבהשוואת מאפיינים כמו השכלה וכישורים, שכר העובדים במגזר הציבורי נמוך יותר מזה שבמגזר הציבורי:

בעשור שחלף מאז, השכר במגזר הציבורי עלה בקצב מהיר יותר מזה שבמגזר הפרטי. כתוצאה מהתהליך, בסקירה שערך בנק ישראל לפני שנתיים נמצא שבהשוואת מאפייני העובדים השכר בין המגזרים פחות או יותר שווה כיום (גברים מרוויחים קצת פחות במגזר הציבורי, נשים קצת יותר).

2. במגזר הציבורי מרוויחים לפי ותק, במגזר הפרטי לפי כישורים

נתון נוסף מהדו"ח שמשך את עיניהם של כתבי הכלכלה, מראה את העלייה המתמשכת בשכר במגזר הציבורי, שתלויה בוותק, לעומת המגזר הפרטי, שבו החל בסוף שנות ה-40 לחיים יש, לכאורה, ירידה בשכר.

הטענה שנכתבה בדו"ח והושמעה בכמה כלי תקשורת היא שבמקומות שבהם העובדים מאוגדים, ובהם במגזר הציבורי, יש עלייה בשכר שנקבעת, בין השאר, על פי ותק. הטענה הזו נכונה. העניין הוא שהעלאת שכר שתלויה גם בוותק נהוגה לא רק במקומות שבהם יש איגוד עובדים, אלא גם במקומות עבודה רבים נוספים.

כך, למשל, בחברות רבות שמשתייכות לענף עם הפריון הגדול ביותר במשק הישראלי - ההיי-טק - נהוג לתת לעובדים העלאה שנתית בשכר. ההיגיון בכך ברור. הניסיון שצובר העובד שווה לא מעט, והעובדים גם מצפים לתמריץ שישאיר אותם במקום העבודה.

אז איך הגיעו באוצר לנתונים שמראים על ירידה בשכר בגיל המבוגר? הגרף שפורסם על ידי האוצר מטעה, מכיוון שהוא מראה את השכר החודשי הממוצע, ולא את השכר הממוצע לשעה. אם בודקים את השכר החודשי הממוצע לשעה, כפי שהוא נמדד על ידי הלמ"ס, רואים שהוא עולה גם בגילים מבוגרים ברוב הענפים.

ההבדל בין המגזר הפרטי לציבורי בגילים מבוגרים נוגע בעיקר ליציבות במקום העבודה ולחלקיות המשרה. במגזר הפרטי יורדת פעמים רבות חלקיות המשרה עם התקדמות השנים, ולכן השכר החודשי הופך לנמוך יותר.

לכן השאלה היא מדוע העובדים המגזר הפרטי עובדים פחות שעות עם העלייה בגיל, והאם מדובר בבחירה שלהם או באילוץ, ומה השינויים שיש לערוך בשוק התעסוקה כדי לעזור לעובדים מבוגרים, ופחות מדוע השכר במגזר הציבורי עולה עם הוותק.

3. שכרם של העובדים במגזר הציבורי לא קוצץ במשבר הקורונה

קיצוץ שכר הוא לא דבר אידיאלי, גם לא במגזר הציבורי. בוודאי שהוא אינו אידיאלי בזמן משבר כמו זה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שבו חלק משמעותי מעובדי המגזר הציבורי מתמודדים עם עומס גדול בעשרות ומאות אחוזים מהעומס הרגיל.

העובדה שהמשבר הכלכלי הנוכחי נהפך למשבר של ביקושים, כלומר של פחות מדי כסף שמסתובב ומיועד לקנייה, הופכת קיצוצי שכר למדיניות בעייתית עוד יותר, שרק מגדילה את המשבר - ולא להפך. בשל כל הסיבות האלה נמנעו מדינות OECD (למעט אחת) מלקצץ בשכרם של עובדי המגזר הציבורי, שלוש מהן אפילו העלו את שכרם, וכמה אחרות מתכוונות לגייס אליו עובדים נוספים.

בכל זאת, המדיניות שבה נקטה ממשלת ישראל ביחס למגזר הציבורי היתה קיצוץ בפועל בשכרם של רבים במגזר הציבורי, בצורה משמעותית אפילו יותר מזו של המגזר הפרטי. כשהוחלט להגביל את מספר העובדים במקום העבודה, החליטה המדינה לא לשלם לעובדים הלא חיוניים דמי אבטלה דרך הביטוח הלאומי, כמו לעובדי המגזר הפרטי, וגם לא לשלם להם חלופת דמי אבטלה על ידי המעסיק, אלא להוציא אותם לחופשה כפויה על חשבון ימי החופש שלהם.

ימי חופש שווים כסף, ואם לא מממשים אותם עד סוף ההעסקה, הם נפדים בכסף מלא. עובדי המגזר הפרטי שמרו על ימי החופשה שלהם וקיבלו פיצוי חלקי מהמדינה על שכרם, בעוד עובדי המגזר הציבורי נאלצו לבזבז את ימי החופשה שלהם בלי קבלת פיצוי נוסף.

כך זה נראה בדו"ח שהוציא הממונה על השכר באוצר לפני חצי שנה:

בנוסף, בשל מבנה השכר של עובדי המדינה, שפעמים רבות מורכב משכר בסיסי נמוך יחסית, ומכל מיני תוספות שמגדילות אותו (ושעל רובן לא מופרש כסף לפנסיה), הממונה על השכר באוצר מעריך שהשכר במגזר הציבורי ירד ב-30% בתקופת הקורונה.

הקיצוץ הזה לא היה נחלתם של חלק קטן מעובדי המדינה, אלא של חלקים גדולים ממנו, בהם יותר ממחצית מעובדי משרדי הממשלה ויותר מ-75% מעובדי הרשויות המקומיות.

להציג את המציאות כפי שהיא

לסיכום, חלק גדול מאותם "עובדי המגזר הציבורי" שקל להטיח בהם האשמות, הם צוותי הרפואה, ציבור המורים, עובדות ועובדים סוציאליים ומערכת הביטחון. חלק גדול מהם עושים עבודה טובה ומסורה, שמאפשרת לקיים כאן חיים תקינים וטובים.

כדי לשפר את הדברים שאכן ראויים לשיפור במגזר הציבורי, כמו הכשרת והדרכת העובדים, גמישות בין תפקידים, שיפור מנגנון תוספות השכר לפי ביצועים, חוסר בכוח אדם בחלק מהשירותים ועוד, יש צורך בהצגת המציאות כפי שהיא - ולא כפי שחלקים מאתנו מדמיינים אותה. רק בדרך הזו ניתן יהיה להביא לשיפור אמיתי.

אביעד הומינר-רוזנבלום

אביעד הומינר-רוזנבלום | הסוציאל

יועץ מדיניות ותוכן של שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. עבדתי בתור חוקר מנהל תוכן ודיגיטל בקרן ברל כצנלסון ורפרנט בתחומי ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה. למדתי כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה. אני מתעניין ביחסים שבין חברה וכלכלה, במדיניות הכלכלית של המדינה ובניסיונות והאתגרים של הסוציאל-דמוקרטיה בארץ ובעולם. התכנים בבלוג משקפים את דעותיי בלבד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker