הציבור מממן את פיתוח החיסון - אבל הרווחים נשארים אצל חברות התרופות

כבר מתחילת העיסוק בחיסונים עלו קריאות להתנות מימון ציבורי בפרסום החיסונים שיפותחו ב"קוד פתוח". ואולם מימון ציבורי שכזה ניתן בנדיבות, אך ללא ההתניה. מודרנה, החברה שיותר מ-90% מעלות פיתוח החיסון שלה מומנה בכסף ציבורי, היא זו שמבקשת את הסכום הגבוה ביותר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חיסון לקורונה בבית החולים רמב"ם, חיפה, דצמבר 2020צילום: רמי שלוש

מפתחי החיסונים לפוליו, הפרופסורים היהודים-אמריקאים יונה סאלק ואלברט סבין, סירבו לרשום פטנט על החיסון ואישרו להפיץ אותו באופן חופשי. על פי הערכות שונות, הם הפסידו בכך מיליארדי דולרים שהיו יכולים להיכנס לכיסם, אבל הרוויחו מגפה איומה שכמעט ונעלמה מן העולם. כשנשאל סאלק "למי שייך הפטנט על החיסון?", ענה: "ובכן, הייתי אומר שלאנשים כולם. אין פטנט. האם אפשר לרשום פטנט על השמש?".

היום, כשאנחנו עוסקים בחיסונים לקורונה, כמעט קשה להעלות על הדעת מעשה אלטרואיסטי כמו זה שעשו סאלק וסבין. החברות שפיתחו את החיסונים רשומות כתאגיד למטרות רווח, והן מנסות למקסם את רווחיהן מהחיסון לקורונה ומשאר הפיתוחים שלהן. זה נובע, בין השאר, ממורכבות המחקר הרפואי בימינו והצורך להשקיע בו כסף ושעות אדם רבים יותר מאלה שנדרשו בעבר - אבל גם משינויי האתוס וההתנהלות החברתיים-כלכליים שעברו על העולם בעשורים שעברו.

כרגע מופצים החיסונים במדינות המערב במחירים נמוכים יחסית, ודאי ביחס לנזק הכלכלי שנגרם מהקורונה, ובכל זאת, ישנן בעיות. המדינות המפותחות הבטיחו לעצמן מספר חיסונים גדול משמעותית מזה הדרוש להן לחסן את כל האוכלוסייה, ואילו מדינות מתפתחות נותרו ללא חיסונים כמעט בכלל. סקירה שהתפרסמה ב"בלומברג" העלתה שהמדינות העשירות, ובהן 14% מאוכלוסיית העולם, רכשו כבר כמחצית מאספקת החיסונים הקיימת. כך, קנדה רכשה חיסונים ל-410% מתושביה, בריטניה ל-295% וישראל ל-138%, זאת בעוד רוב המדינות באפריקה רכשו חיסונים בכמות המספיקה ל-5% מתושביהן.

ביוזמת ארגון הבריאות העולמי התאגדו 156 מדינות (ישראל לא ביניהן), שהתחייבו להקצאת חיסונים שוויונית ולעזרה למדינות המתפתחות במשימת הרכישה. אל היוזמה הצטרפו גם חברת אסטרהזנקה ואוניברסיטת אוקספורד, שמפתחות יחד חיסון. הן התחייבו לספק את החיסון במחיר נמוך באופן כללי, ובעלות שתכסה את הייצור בלבד במדינות מתפתחות. שאר חברות התרופות לא הצטרפו ליוזמה.

חיסון קורונה בבית החולים איכילובצילום: תומר אפלבאום

להתקרחות ואקנה יש מימון, למחלות נדירות - אין

כבר מתחילת העיסוק בחיסונים עלו קריאות רבות להתנות מימון ציבורי בפרסום החיסונים שיפותחו ב"קוד פתוח" שיאפשר למדינות וחברות ברחבי העולם לייצר בעצמן את החיסון, בלי לשאת בעלויות הכבדות של פיתוח חיסון בעצמן או של תשלום המחיר המלא לחברה שמצאה את החיסון.

באופן מאכזב, אך לא מאוד מפתיע, מימון ציבורי שכזה ניתן בנדיבות, אך ללא ההתניה. למעשה, מודרנה, החברה שיותר מ-90% מעלות פיתוח החיסון שלה מומנה בכסף ציבורי, היא זו שמבקשת את הסכום הגבוה ביותר עד כה עבור חיסון יחיד. בכלל, מימון ציבורי ברמה כזו או אחרת ניתן כמעט לכל החברות שמפתחות את החיסונים. לרובן הוא ניתן כמענקים ישירים לפיתוח, ולחלק גדול מהן הוא ניתן גם בדמות רכש מקדים. כך לדוגמה, פייזר, שמימון ציבורי מהווה עד 15% מהסכום שהוציאה על הפיתוח, נהנתה מרכש מקדים בסך של כ-1.3 מיליארד דולר, שמהווים עוד 6% מהעלות הכוללת. 

באופן כללי, הנושא של מחירי תרופות וחיסונים וממילא גם של מימונם הוא נושא שזוכה לעיסוק משמעותי בשדה החברתי כלכלי. המחירים של תרופות רבות מאמירים ומדינות ואנשים פרטיים מתקשים לעמוד בהם. בנוסף, ישנם תחומים שבשל הערך הכלכלי המועט יחסית שיכול להיות מופק מהן, זוכים להתעלמות מצדן של חברות התרופות. בתוך התחום הזה אפשר למצוא, למשל, חיסונים, לצד תרופות למחלות נדירות. לעומת זאת, תופעות רפואיות קלות יחסית אך נפוצות מאוד, כמו התקרחות ואקנה, זוכות לממון רב מאוד שמושקע בהן.

בנוסף, רק חלק קטן יחסית של כ-15%-20% מהוצאות חברות התרופות באמת הולך למו"פ, וחברות התרופות נוקטות בכל מיני שיטות נכלוליות כדי להאריך מלאכותית את הפטנטים שלהם על ידי שינויים קוסמטיים חסרי חשיבות ועוד.

יש פתרונות - רק צריך לרצות לממש אותם

המודל העכשווי של זכויות יוצרים על תרופות, שקובע כי על תרופה חדשה ישנן זכויות יוצרים של 20 שנה, שרק לאחריהן ניתן להעתיקה וליצר תרופות גנריות דומות, נקבעו בהסכם TRIPS. ההסכם, שנחתם על ידי רוב מדינות העולם החברות בארגון הסחר העולמי (WTO) ב-1994, מסדיר את כלל ענייני זכויות היוצרים בין מדינות, על מנת להקל על הגלובליזציה והסחר הבינלאומי.

ב-2001 פורסמה על ידי ה-WTO הצהרת דוחא, שקבעה כי באופן עקרוני, הסכם TRIPS לא אמור לפגוע ביכולת של ממשלות לנקוט באמצעים להגנה על בריאות הציבור, במיוחד במקרים של חירום לאומי.

מתן חיסון לקורונהצילום: הדס פרוש

ההצהרה קובעת שמדינות רשאיות לקבוע במקרי חירום כי הן מנהיגות "רישיונות חובה". כלומר, הן יכולות להפר ביודעין זכויות יוצרים של חברות תרופות או מדינות אחרות, לייצר תרופות עבור האזרחים שלהן, ולשלם לבעלי הזכויות סכום שייקבע בדרך כלשהי (כמו למשל בוררות בינלאומית). עשרות מדינות ברחבי העולם מימשו את ההחרגה הזו, ובהן הודו ואינדונזיה.

כך שלמעשה, כבר בתוך החוקים הבינלאומיים הקיימים הנוגעים לזכויות פטנט על תרופות, מצוי פתרון חלקי שיכול לאפשר למדינות לייצר בעצמן את החיסון, ולמנוע את החוסר שאנחנו כבר מתחילים לראות. הבעיה בפתרון הזה היא המורכבות הגדולה יחסית של עולם התרופות הנוכחי, שמקשה על מדינות, ודאי מפותחות, אפילו לחקות תרופות וחיסונים כאלה. בעיה נוספת היא החשש של מדינות לנקוט בצעד הזה, מחשש לצעדי תגמול כלכליים או בריאותיים מצד חברות התרופות או מדינות אחרות.

הצעה נוספת לפתרון הבעיות הקיימות בשוק התרופות הנוכחי, היא הקריאה לדרוש מחברות התרופות את פרסומן בקוד פתוח, או את מכירתן במחיר מקסימום, בתמורה למימון הממשלתי המסיבי שממנו הן נהנות בכל שלבי הפיתוח והייצור, כולל המחקר האוניברסיטאי באקדמיה הציבורית (שגם במקרה של הקורונה מהווה את הבסיס לחלק מהחיסונים) המימון הישיר למו"פ והרכישה המוקדמת. ההערכה היא שכיום כ-40% מהמחקר בשוק התרופות ממומן על ידי ממשלות וגופים פילנתרופים, שיעור לא מבוטל. 

מודל אחר, שמציע שינוי משמעותי יותר של המערכת הנוכחית, הוא "תמריצי משיכה". בניגוד ל"תמריצי דחיפה", כמו מימון של מו"פ, "תמריצי המשיכה" יציעו פרסים ומענקים כספיים לחברות שיפתחו תרופות וחיסונים בתחומים שנבחרו מראש, ושרלוונטיים במיוחד למדינות מתפתחות. בתמורה לקבלת המענקים הכספיים יופצו התרופות בקוד פתוח או במחירי מקסימום. בדרך הזו ניתן לתמרץ כלכלית חברות לעסוק במחקר ופיתוח, בלי להגן על ההמצאות שלהן בפטנטים מגבילים.

הכנת מנות חיסון של פייזר למשלוח, במישיגןצילום: Morry Gash/אי־פי

הצעה נוספת, המנסה לפתור את הבעיה, בלי לשנות את השוק מהיסוד, היא  איגוד של כמה מדינות או ארגונים בינלאומיים שינהלו משא ומתן מול חברות התרופות, ירכשו מהן את זכויות הפטנט ויאפשרו למדינות לייצר את התרופות בעצמן. יוזמת הבריאות העולמית UNITAID, שהוקמה על ידי כמה מדינות, עושה בדיוק את זה - בעיקר בתרופות למחלות כמו איידס ומלריה, שאותן היא מפיצה במדינות יבשת אפריקה.

יוזמה רדיקלית יותר לתיקון נהגתה לפני כעשור על ידי קבוצת עבודה של ארגון הבריאות העולמי, שהציעו את "ההסכם הגלובלי לפיתוח ומחקר". על פי ההצעה שלהם מדינות העולם יתחייבו להוציא לפחות 0.01% מהתמ"ג שלהן (כמעט 4 מיליארד דולר בישראל) על מחקר ופיתוח של תרופות וחיסונים למחלות. על פי הצעתם, 20% מהכסף יושקע ברמה הגלובלית, וכל ההשקעות יותנו ב"קוד פתוח" של התרופות. הצעתם נדחתה בלחץ של נציגי ארה"ב.

בניגוד למה שניתן לחשוב, השינוי בתחום פשוט משנראה. לו רק היו מדינות העולם והגופים הפילנתרופיים הגדולים מתנים את מתן הכסף שלהן ב"קוד פתוח" של תרופות או במחירי מקסימום (התניה שנכונה, אגב, לא רק בעולם הבריאות), שוק התרופות היה משתנה מן הקצה אל הקצה, גם בלי שינוי דרמטי בסכום שמוציאות המדינות השונות. אולי נגיף הקורונה והשפעותיו יהיו אלה שיגרמו למדינות העולם להתעורר.

אביעד הומינר-רוזנבלום | הסוציאל

מנהל מדיניות וחוקר בקרן ברל כצנלסון. עבדתי בתור יועץ מדיניות ותוכן של שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, רפרנט בתחומי ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה ובמספר יוזמות בעולם החברתי ובעולם העסקי-חברתי. אני מתעניין ביחסים שבין חברה לכלכלה, במדיניות הכלכלית של המדינה ובניסיונות והאתגרים של הסוציאל-דמוקרטיה בארץ ובעולם. התכנים בבלוג משקפים את דעותיי בלבד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker