בין הרצל לטראמפ - איזו לאומיות עדיפה בהתמודדות עם המשבר?

טראמפ וחלק מתומכיו לא מסתפקים בתמיכה עקרונית בלאומיות ובביקורת נקודתית על תפקודם של המוסדות הבינלאומיים, אלא מכריזים מלחמה של ממש נגד מוסדות על לאומיים. במלאת 160 שנה להולדתו של חוזה המדינה, מעניין לבדוק מה היתה עמדתו בוויכוח הזה

דונלד טראמפ
דונלד טראמפצילום: JOSHUA ROBERTS/רויטרס

ב-15 באפריל האחרון הטיל טראמפ (עוד) פצצה, והודיע שהורה להפסיק את המימון האמריקאי לארגון הבריאות העולמי (WHO) דווקא בשיא מגפת הקורונה. זאת על רקע טענות להטיה סינית של הארגון והסתרת מידע מצדו, שגרמו, לטענתו, לתגובה האמריקאית המאוחרת. 

ההחלטה הזו הלהיטה ויכוח שמתקיים גם בימים רגילים, והתגבר בשבועות האחרונים, בין הטוענים בזכותה של הלאומיות לבין המצדדים באוניברסליות. הראשונים טוענים לכישלון של הגופים הבינלאומיים בהתמודדות עם המגפה ובזכות המדינות שסגרו את שעריהן, ואילו האחרונים גורסים שמגפה כמו הקורונה, שתוקפת את מדינות העולם כולו, היא רק דוגמה אחת למשברים חוצי גבולות שאין ברירה אלא להתמודד עמם יחד.

טראמפ וחלק מתומכיו, גם בישראל, לא מסתפקים בתמיכה עקרונית בלאומיות ובביקורת נקודתית על תפקודם של המוסדות הבינלאומיים, אלא מכריזים מלחמה של ממש נגד מוסדות על לאומיים כמו האו"ם והאיחוד האירופי, שמסמלים בעיניהם התאגדות ליברלית-פרוגרסיבית עולמית שנועדה להילחם בהם ובתרבותם, זאת תוך שימוש בשלל טענות בעלות ניחוח קונספירטיבי.

ביום זה, י' באייר, שבו מצוין באופן רשמי "יום הרצל", במלאת 160 שנה להולדתו, מעניין לבדוק מה היתה עמדתו של חוזה המדינה כלפי ויכוח זה.

הרצל על המרפסת
הרצל על המרפסתצילום: Getty Images

הרצל, שגדל באירופה בימים של תסיסה לאומית, התייחס לעליית הלאומיות כדבר נתון ועל כן קבע כי "שאלת היהודים, שאלה לאומית היא", וכי "האישיות הלאומית של היהודים אינה יכולה, אינה רוצה ואינה מוכרחה לחדול מהיות". בשל כך, הפתרון האפשרי היחיד יהיה במסגרת מדינת לאום יהודית, ולא בהיטמעות על רקע האמנציפציה.

כידוע, הרצל עמד בראש התנועה הציונית שקיבלה למעשה (גם אם לא להלכה) את אי הכללתם של היהודים בלאומיות המתעוררת של עמי אירופה והעולם, ודגלה בהוצאת היהודים מארצותיהם אל ארץ משלהם. משכך, נראה שאפשר לכלול אותו באופן מובהק בקצה הלאומי של הוויכוח שהוצג כאן.

עם זאת, כשבודקים איך דמיין וקיווה הרצל שיהיה אופייה של אותה מדינה, העניינים נהפכים למורכבים יותר. כל אדם הגון שיקרא את ספריו "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד", יגלה שהמדינה היהודית שעליה חלם היא מדינה פרוגרסיבית מאוד, בעלת ניחוח בינלאומי עז.

שפת המדינה אותה מתאר הרצל היא גרמנית, השפה הבינלאומית באותה תקופה ("לינגואה פרנקה"), בדומה לאנגלית של ימינו. החברה שחיה באותה מדינה היא "חברה חדשה" וסובלנית, שמאוגדת בצורה קואופרטיבית ומסגלת לעצמה את כל החידושים החברתיים, הכלכליים והטכנולוגיים של התקופה. זו חברה שבה הקרקעות, הבנקים ומשאבי הטבע נמצאים בידי המדינה, ובה כומר נוצרי, שייח' מוסלמי ורב יהודי יושבים לעשות יחד את ליל הסדר. סיסמת הבחירות של המפלגה המובילה באותה מדינה היא "בן אדם, אחי אתה".

בעיר הבירה של המדינה מתנוסס בגאון, לצדו של בית המקדש  (שיבנה, אגב, לצד כיפת הסלע והמסגדים שבהר ולא במקומם), מוסד בינלאומי מפואר שנקרא "היכל השלום" שרלוונטי במיוחד לדיון הנוכחי: "על חלקת אדמה גדולה ומרובעת עמד ארמון השלום רב־הרושם, שאירח כנסים בינלאומיים של אוהבי שלום ושל אנשי מדע מכל התחומים… ארמון השלום הוא המרכז של המאמצים הבינלאומיים להקל את סבלם של האומללים בכל העולם. אם, למשל, אירע אסון במקום כלשהו – שריפה, שיטפון, רעב או מגפה – מודיעים על כך במברק לארמון השלום.

"כאן תמיד אפשר למצוא מקורות מימון, משום שלא רק הבקשות מתנקזות אליו, אלא גם התרומות. מועצה קבועה, שחבריה נבחרים מבני האומות השונות, מפקחת על חלוקה הוגנת ושוויונית של התרומות. פונים אליה גם ממציאים, אמנים ומדענים שנזקקים לתמיכה כדי להשלים את עבודתם. הם באים לכאן בעקבות הפתגם המתנוסס מעל שער ארמון השלום: 'שום דבר אנושי אינו זר לי'".

הרצל סבר, כפי ששם בפיו של אחד מגיבורי אלטנוילנד, כי "כל בני האדם ראויים למולדת. רק אז הם יתנהגו בנדיבות לב כלפי זולתם. רק אז הם יבינו זה את זה טוב יותר. רק אז הם יאהבו האחד את השני". המציאות הוכיחה שיש צדק בדבריו. לצד הזוועות שחלקן גרמו ועדיין גורמות, נראה כי מעולם לא היתה חברה סולידרית ומיטיבה יותר ממדינת הרווחה המודרנית, ודאי בכאלה סדרי גודל. קשה למצוא מקבילות לאחווה שמרגישים אזרחי מדינה האחד לשני, ולהקרבה שהם מוכנים להקריב בעבורן.

עם זאת, על פי הרצל, הלאומיות הזו צריכה להיות מה שנהוג לכנות "לאומיות מכלילה". בתוך אותן מדינות צריכות לשרור סובלנות ושוויון מוחלט בין האזרחים, בלי קשר לדת, גזע ומין. בנוסף, בין המדינות צריכה לשרור סולידריות, מגובה במוסדות בינלאומיים, שדואגים לפתרון בעיות ולחלוקה הוגנת וצודקת של משאבי תרומות בשעת משבר.

בשעה זו, שבה אנו נמצאים במשבר בינלאומי חריף מאוד, בעל משמעויות קשות ונרחבות, יש צורך בהתכנסות והתגייסות לאומית של כל מדינה בפני עצמה לטיפול בריאותי, חברתי וכלכלי בכלל אזרחיה ותושביה. בד בבד ישנו צורך דרמטי בחיזוק הגופים הבינלאומיים האמונים על טיפול בבעיות מעין אלה (תוך ביקורת הכרחית), בשיתוף פעולה בהעברת מידע ופיתוח טיפולים וחיסונים, ובסולידריות בינלאומית בהעברת משאבים למדינות נזקקות ובין כאלה שהמגפה בהן נמצאת בשלבים אחרים. זוהי מורשתו של הרצל וחובתנו שלנו.

אביעד הומינר-רוזנבלום

אביעד הומינר-רוזנבלום | הסוציאל

עובד בקרן ברל כצנלסון כמנהל תוכן ודיגיטל ומוביל את "פועלי צדק" - חברה וכלכלה בזווית יהודית. למדתי כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה. אני מתעניין ביחסים שבין חברה וכלכלה, במדיניות הכלכלית של המדינה ובניסיונות והאתגרים של הסוציאל-דמוקרטיה בארץ ובעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker