הדרישות של השולמנים, המצב בישראל – ומה באמת המדינה צריכה לעשות

העצמאים בישראל מהווים כ-60% מכוח העבודה ו-54% מהתוצר העסקי בישראל. ואולם, החוקים שנועדו לשמור על זכויות העובדים לא חלים עליהם, ובחלק מהמקרים נוצרת אפליה של ממש. כיצד ניתן לתקן זאת?

השידור החי של מובילי מחאת "אני שולמן"
השידור החי של מובילי מחאת "אני שולמן"צילום: צילום מסך

עם יותר מ-100 אלף חברים בתוך פחות מחודש ומאות פוסטים חדשים מדי יום, נהפכה הקבוצה "אני שולמן" לתופעה. הקבוצה מאגדת בתוכה עצמאים, בעלי עסקים קטנים ובינוניים, שטוענים לאפליה של המדינה נגדם לעומת העובדים השכירים, ומבקשים לתקן את החוק לטובתם.

ההיענות הרחבה להצטרף בקרב העצמאים והשיח הרב שהקבוצה הזו מעוררת, מלמדים שהיא עונה על צורך וקושי אמיתיים שנובעים מהשטח. מסמך שפורסם במסגרת הקבוצה וכולל בתוכו את סיכום דרישותיהם של מנהליה, כולל בתוכו כמה דרישות ראויות והגיוניות יחד עם אחרות סבירות פחות, ופוסטים שעולים בקבוצה על ידי אנשים העובדים בארגוני ימין, מלמדים על ניסיון "לחטוף" את המחאה לכיוונים שרק ידרשו עוד התנערות של המדינה מאחריותיה לאזרחיה. כדי להבין מה ניתן וראוי לעשות, כדאי קודם כל לעשות קצת סדר.

בישראל יש כ-280 אלף עצמאים ועוד 160 אלף עסקים זעירים (4-1 עובדים), וביחד כ-440 אלף עצמאים ובעלי עסקים זעירים המהווים 23% אחוז מהכוח העבודה ו-21% מהתוצר העסקי בישראל. אליהם אפשר להוסיף עוד 60 אלף עסקים קטנים (19-5 עובדים) ו-15 אלף עסקים בינוניים (99-20 עובדים) המהווים יחד 37% מכוח העבודה ו-33% מהתוצר העסקי בישראל. כולם יחד מהווים כ-60% מכוח העבודה ו-54% מהתוצר העסקי בישראל.

מעצם טבעם, חוקי המגן, ששומרים על זכויות העובדים, לא חלים כולם על העצמאים ובעלי העסקים. זאת מכיוון שבניגוד לשכירים, העצמאים מחליטים בעצמם על תנאי עבודתם, על השכר שהם גובים, על שעות העבודה וכו', ואינם ניצבים מול מעסיק, שלהסדרת יחסי העובד מולו נועדו חוקי המגן. בשל העובדה שרבים מהעצמאים אינם מרוויחים משכורות גבוהות, ומשכורתם החציונית דומה לזו של השכירים, רווחתם ושמירת תנאיהם מהווים אתגר למדינת הרווחה.

עם זאת, העצמאים בקבוצת "אני שולמן" טוענים כי הם משלמים מסים ודמי ביטוח לאומי כמו השכירים, וכי  למרות זאת הם מופלים ולא מקבלים זכויות כמו שכיר. כך למשל עולה ממסמך "עשרת הדברות של שולמן" שכולל את דרישות מארגני המחאה, כי הם לא מקבלים דמי העברה מהביטוח הלאומי כמו השכירים, למרות שהם משלמים דמי ביטוח לאומי גבוהים יותר.

על אף העובדה כי רוב דמי הביטוח הלאומי כלל לא קשורים לעבודה וניתנים לקשישים, נכים וכו', הטענה הזו נכונה בחלקה, ונראה שבהחלט ראוי לתקן את יחסי הביטוח הלאומי עם העצמאים. ראשית, בחלק השכר הנמוך יותר (עד 60% מהשכר הממוצע) משלמים העצמאים שיעור מס גבוה יותר (9.82% לעומת 6.95%) מהשכירים, בעוד בחלק השכר הגבוה יותר הם משלמים מס נמוך יותר (16.23% לעומת 18.75%). בשל העובדה שהפערים בקרב העצמאים גבוהים אפילו יותר מהפערים בקרב השכירים, המשמעות של הנתונים האלה היא שרבים מאוד מהעצמאים משלמים שיעור מס גבוה יותר, בלי שהתשלום הכללי שלהם מתאזן בחלק השכר הגבוה.

מחזיקים בקושי

חישוב שערך מרכז המידע והמחקר של הכנסת הראה שהשוואת התנאים של העצמאים לשכירים תפחית את דמי הביטוח הלאומי של העשירונים 8-1 ותעלה את דמי הביטוח הלאומי של העשירונים 10-9. בשל מחסור בנתונים לגבי העצמאים לא ברור כמה יעלה השינוי לקופת הביטוח הלאומי, אבל ברור שהמציאות הזו מעוותת, ואין סיבה אמיתית לאפליה לרעה של העצמאים בעשירונים העליונים.

עוד בעיה שהועלתה היא העובדה כי עצמאים אינם מקבלים דמי אבטלה. גם כאן ישנה בעיה מבנית בהגדרת אבטלה, מכיוון שבניגוד לשכירים, עצמאים בהגדרתם לא יכולים להיות מפוטרים אלא מחליטים בעצמם על מצב התעסוקה שלהם, וישנו חשש לרמאויות בהקשר הזה. ייתכן שבשל סיבה זו בכמחצית ממדינות אירופה אין בכלל ביטוח אבטלה לעצמאים, למרות שברובם ישנו ביטוח כזה לשכירים.

בחלק מן המדינות שבהן אין ביטוח אבטלה לעצמאים, כמו גרמניה ובריטניה, ישנו סיוע מיוחד שנועד לקיום מינימלי שניתן לעצמאים במקרה שהעסק שלהם נסגר. את בעיית האפשרות הפשוטה יחסית לרמאות פתרו בדרכים שונות. כך למשל, בדנמרק, עובד עצמאי נחשב למובטל רק לאחר סגירת העסק ומכירת כלל הנכסים הקשורים אליו.

בישראל ישנם כמה בעלי מקצועות עצמאיים שזכאים לקבל דמי אבטלה, אך הם קבועים ברשימה סגורה ומצומצמת. חישוב שערך הביטוח הלאומי העלה שמתן זכאות לדמי אבטלה לכלל העצמאים תעלה לביטוח הלאומי כחצי מיליארד שקל בשנה. עם זאת, אין סיבה אמיתית לכך שעצמאים לא יהנו מרשת הביטחון המצומצמת שממנה נהנים השכירים, וכדאי לחברה כולה שהתועלות השונות הנלוות לקבלת דמי אבטלה, כמו מציאת עבודה ראויה ומתאימה יותר ואי התייאשות מחיפוש עבודה, יפעלו גם אצל העובדים העצמאים.

כמו כן, אחת מדרישות המוחים היא השלמת התשלומים שמעביר המעסיק כמו ימי מחלה, דמי פגיעה ועוד. ואולם, אצל שכירים משלם המעסיק את התשלומים האלה, המדינה לא משלמת אותם ואין סיבה אמיתית שתעשה זאת אצל עצמאים. ייתכן כי הפתרון למצב הזה הוא יצירת ביטוח הדדי וולנטרי על ידי המדינה למקרים דומים בין עצמאים. גם בנוגע לפנסיה אין סיבה שהמדינה תוסיף להפרשות העצמאיים, אבל ייתכן שהמודל הנכון בפנסיה לעצמאים אינו פנסיה חובה כמו החוק הנוכחי אלא פנסיה כברירת מחדל, כזו שהעובד יכול לבחור אקטיבית לצאת ממנה, בדומה למודל הבריטי.

בנוסף לכל אלה, משמיעים המוחים טענות מוצדקות בחלקן נגד הביורוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עושה הממשלה צעדים ראויים בכיוון זה, שבסופם אמור להיות מקום אחד ופשוט בו ירוכזו הדרישות כולן והוא יהווה One Stop Shop לבעלי עסקים.

באופן כללי, העלייה בשיעור העצמאים בישראל ובעולם, בעיקר בקרב צעירים, מציבה אתגר משמעותי לזכויות העובדים, ומהווה פעמים רבות כלי בידי מעסיקים להתחמק ממתן זכויות אלה, בעיקר בכלכלת החלטורה (Gig economy) ובחברות שעושות מיקורי חוץ. ההתמודדות עם אתגר זה צריכה להתמקד בשלושה כיוונים:

1. השוואת זכויות עצמאים ושכירים ברוח הדברים שהוצעו במאמר;

2. הגדלת קצבאות ושירותים אוניברסליים כמו קצבת זקנה, שירותי חינוך ובריאות ועוד, ובחינת מתכונת כלשהי של "הכנסה בסיסית אוניברסלית";

3. תיקון הפרצה המאפשרת להעסיק "משתתפים חופשיים", עובדים שהם למעשה שכירים, אבל מועסקים במתכונת פרילנסרים. הצעת חוק ברוח זו הונחה על שולחן הכנסת ב-2015, וביקשה להחיל את כל חוקי העבודה על פרילנסרים, שלפחות 75% מהכנסתם מגיעה ממעסיק יחיד.

אביעד הומינר-רוזנבלום

אביעד הומינר-רוזנבלום | |הסוציאל

עובד בקרן ברל כצנלסון כמנהל תוכן ודיגיטל ומוביל את "פועלי צדק" - חברה וכלכלה בזווית יהודית. למדתי כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה. אני מתעניין ביחסים שבין חברה וכלכלה, במדיניות הכלכלית של המדינה ובניסיונות והאתגרים של הסוציאל-דמוקרטיה בארץ ובעולם.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ