ה-1 במאי רלוונטי מאי פעם

השנים הארוכות שבהן עבר העולם המערבי תהליך של ליברליזציה כלכלית הביאו איתן, לצד תוצאות רצויות, גם תופעות בעייתיות מאוד כמו ירידה בשכר הריאלי, התרחבות אי השוויון והפערים החברתיים וכרסום בזכויות הסוציאליות הבסיסיות ביותר שנדמו כבר למובנות מאליהן

צעדת האחד במאי
צעדת האחד במאיצילום: תומר אפלבאום

לפני 147 שנים יצאו כמה אלפי פועלים קנדים להפגנת מחאה. הם דרשו לשחרר 24 פועלי דפוס שישבו במעצר באשמת שביתה שהנהיגו במטרה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. בהנחיית פדרציית איגודי העובדים של טורונטו התרחבה ההפגנה והפכה להפגנה כללית למען שיפור זכויות העובדים במדינה שנקבעה ליום שבו מצוין גם כך חג לאומי קנדי. מהר מאוד התפשט הרעיון בכל צפון אמריקה, ואיגודי עובדים בערים נוספות החלו לקבוע הפגנות מחאה גדולות בתאריכים קבועים.

14 שנים מאוחר יותר, ב-1886, חיקו איגודי העובדים אמריקאים את אלה הקנדים, ואיימו בשביתת ענק באם לא תיענה דרישתם לקצר את יום העבודה לשמונה שעות בלבד. יום פקיעת האולטימטום נקבע לאחד במאי. הדרישות לא נענו והשביתה החלה. ביום הרביעי לשביתה הידרדרו העימותים בין המשטרה למפגינים לכדי אלימות, ובסופם נספרו 60 גופות של פועלים ו-7 גופות של שוטרים. לזכרם של אותם הרוגים נקבע האחד במאי כ"יום הפועלים הבינלאומי" והדגל האדום כדמם של ההרוגים, נקבע כדגל התנועה הסוציאליסטית.

האחד במאי שימש גם כך כיום חג בחלק מהמסורות האירופאיות הקדם נוצריות, דבר שהקל מאוד על קליטתו והפיכתו ליום מיוחד שמצוין בעולם כולו. שנים מאוחר יותר אימץ גם השלטון הטוטליטרי הסובייטי את היום והפך אותו ליום החג המרכזי שלו, כמו גם השלטון המאואיסטי בסין. ברחבי העולם הוא המשיך להיות מצוין מאז ועד היום, כשציונו כולל בדרך כלל יום חופש מעבודה וצעדות עממיות ברחובות הערים.

גם בישראל היה האחד במאי יום חגיגי, ופועלי ארץ ישראל החלו לציינו כבר לפני קום המדינה. ברל כצנלסון, מהוגיה המרכזיים של תנועת העבודה, כתב ב-1921 טקסט קצר תחת הכותר "לאחד במאי" שיועד לנוער ונפתח כך: "בּעצם חבלי המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה... חוֹגג האדם העוֹבד את חגוֹ, החג הצעיר בּמוֹעדי-האדם". בהמשך הקטע הוא קישר את היום הבינלאומי גם לתחיה הציונית בארץ ישראל ורקם אותם יחד.

גם לאחר הקמת המדינה היה האחד במאי לחג לאומי, שצוין כיום חופש במשק וכלל תהלוכות, עצרות ועוד עד שהחל לדעוך בשנות התשעים, במקביל לדעיכתו בשאר העולם. הדעיכה נגרמה בגלל עליית הניאו ליברליזם וקריסת ברית המועצות שגרמו לתחושה שהיום אינו רלוונטי עוד ואין בו צורך וכי הניאו ליברליזם בצורתו המודרנית הוא השיטה הכלכלית הרצויה והרלוונטית היחידה.

אך בעשורים האחרונים ובמיוחד מאז המשבר הכלכלי בעולם ב-2008 והמחאה החברתית בישראל ב-2011, חילחלה ההבנה כי הסוציאל-דמוקרטיה עודנה רצויה וכי עדיין יש חשיבות להגנה על העובדים ולציון היום המוקדש להם. השנים הארוכות שבהן עבר העולם המערבי תהליך של ליברליזציה כלכלית הביאו איתן, לצד תוצאות רצויות, גם תופעות בעייתיות מאוד כמו דשדוש ואף ירידה בשכר הריאלי במדינות רבות, התרחבות עצומה של אי השוויון והפערים החברתיים וכרסום בזכויות הסוציאליות הבסיסיות ביותר שנדמו כבר למובנות מאליהן.

המעמדות הקלאסיים – מעמד הפועלים, מעמד הביניים והמעמד העליון השתנו לבלי היכר. מעמד הפועלים הקלאסי, העובדים בתעשייה ובמפעלים, קטן מאוד במדינות המערב (אם כי חשוב לזכור שהוא עדיין קיים), ושינה את אופיו. מעמד הביניים שהיה הבסיס הכלכלי האיתן של מדינות אלה, הצטמצם משמעותית. כך לדוגמה, בישראל ובארה"ב ירד מעמד הביינים מרמות של 60% מהאוכלוסייה בשנות השמונים לכ-50% בימים אלה. המעמד העליון, ובמיוחד העשירון ואפילו המאיון העליון בתוכו, פתחו פער משמעותי והכנסותיו וההון שלו זינקו בצורה דרמטית. בארה"ב גדל חלקו של המאיון העליון בהכנסות מ-12% ל-20%, בעוד חלקו של החציון התחתון ירד מ-20% ל-12%. תמונת מראה מדויקת.

ממעמד הביניים המתכווץ ומחלקו של מעמד הפועלים קם ועלה מעמד חדש – ה"פרקריאט" – המעמד הפגיע. הפרקריאט הם כל אותם אלה שעובדים בעבודות לא יציבות, שעובדים כפרלינסרים או עובדי קבלן, שנאלצים לזגזג בין עבודות ולא נהנים מהזכויות הסוציאליות של העובדים הקבועים, הצוברים ותק ומעמד במקום עבודה יציב וקבוע או מהגנת איגוד עובדים והסכמים קיבוציים.

מחקר שנערך בארץ על ידי ד"ר יותם מרגלית מצא כי הפרקריאט המקומיים, אותם אלה שלא נהנים מתמיכת איגוד עובדים או מהסכם קיבוצי, סובלים בעשרות אחוזים יותר מירידה משמעותית בשכרם בעקבות חילופי עבודה ובעקבות עלייה בגיל. חלק גדול מהם גם מרוויח פחות מ-66% מהחציון, לעומת המאוגדים. נתונים נוספים מראים כי הם גם נהנים פחות מתשלומי מעסיק לביטוח חיים, לקרן השתלמות, אחזקת רכב, ימי חופשה ועוד. בנוסף, הפנסיה שלהם קטנה יותר, הם לא נהנים מביטחון תעסוקתי מינימלי ועוד. הסובלים ביותר הם אלה מתוכם שבנוסף לכל גם לא מחזיקים בתואר אקדמי.

הבנת חשיבותם של איגודי וזכויות העובדים היא לא נחלת ישראל בלבד. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות על ידי גופים שנחשבו באופן מסורתי כניאו-ליברלים, כמו OECD, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמית, העלו שאיגודי עובדים, מסים גבוהים וזכויות סוציאליות תורמים לירידה בעוני ובאי השוויון ולא פוגעים בצמיחה.

אם כך, גם ב-2019 קוראים לנו העובדים העניים, הפרקריאט, מעמד הביניים המצטמצם, עובדי הצווארון הכחול, האמהות והאבות המנסים לאזן את העבודה עם חיי המשפחה, מהגרי העבודה, הנשים המקבלות שכר לא שוויוני, המיעוטים האתניים, הלאומיים, הדתיים והעדתיים, לצאת ולציין את היום החשוב הזה, ששומר על כבודנו ועל זכויותינו.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ