לפני שאתם מצביעים לפייגלין: המדינה היא לא שטן, וקהילה אינה פתרון קסם - הסוציאל - הבלוג של אביעד הומינר-רוזנבלום - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לפני שאתם מצביעים לפייגלין: המדינה היא לא שטן, וקהילה אינה פתרון קסם

לקהילה יש יכולות כלכליות, לוגיסטיות ומידעיות קטנות משמעותית ממדינה, דבר שמקשה על אספקת שירותים ברמה נאותה. היכולות הכלכליות של המדינה גדולות בצורה דרמטית מאלה שהפילנתרופיה יכולה לספק

משה פייגלין
תומר אפלבאום

מלת הקסם של הליברטריאנים היא "קהילה". בעוד המדינה היא השטן הגדול, שעושה כל דבר בצורה כופה, יקרה, לא יעילה ולא טובה (כל עוד לא מדובר בנושאים כמו שטחי ארץ ישראל, זהות יהודית וערבים), הקהילה היא פתרון הקסם שיעשה את כל מה שצריך באופן מושלם ולפי בחירה.

עיון במצעי המפלגות שמימין לליכוד כמו הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין, ובמיוחד במצעה של מפלגת זהות, יגלה את הפופולריות הגואה של המוסד עתיק היומין הזה. הקהילה היא זו שתדאג לחלשים, הקהילה היא זו שתנהל את בתי הספר, והקהילה היא זו שתממן את שירותי הבריאות.

קל להבין מאין צומחת המחשבה הזו. כל מי שהשתייך לקהילה כלשהי, במסגרת בית כנסת או מסגד, תנועה כלשהי, יישוב קהילתי או שכונה, יוכל להעיד עד כמה קהילה היא דבר חזק ומשמעותי שיכול לענות על צרכים רגשיים ופיזיים ולספק הרגשה עוטפת ותחושת שייכות. ברורים גם יתרונותיה הביורוקרטים של הקהילה על פני המדינה. ההיכרות האישית והקרובה יכולה ליצור מנגנון מדויק ואנושי יותר מהמנגנון המדינתי הנרחב.

ובכל זאת, למרות הפיתוי בפתרון שיכול לכאורה לפתור את כל בעיותינו במחי הפרטה, ישנן במוסד הקהילתי כמה בעיות שהופכות אותו לחלופה לא טובה ולא ריאלית לשירות הציבורי.

הבעיה הראשונה היא שבני האדם החיים בעולם המודרני כבר לא מאורגנים בקהילות. ברוב שנות ההיסטוריה האנושית, חיינו בקבוצות קטנות יחסית. בתחילה בקבוצות נודדות נודדות ומאוחר יותר בקבוצות קבועות ביישובים ובכפרים קטנים. כולם הכירו את כולם וההומוגניות היתה גדולה באופן יחסי. אבל תהליכי העיור (אורבניזציה) והתיעוש שינו את המגמה הזו.

ציון הדרך המשמעותי ביותר במאות האחרונות התרחש בדיוק לפני כעשור, כשמספרם של החיים בערים הגיע לחצי מאוכלוסיית העולם. ההשערה המחקרית היא שעד 2030 יגיע מספר המתגוררים בערים ל-66% מאוכלוסיית העולם. בישראל, כמו במדינות מערביות נוספות, המצב קיצוני עוד יותר, ועל פי הגדרות הלמ"ס, 92% מהאוכלוסייה המתגוררת כאן חיה ב"יישובים בעלי מעמד עירוני".

בעיר קשה מאוד להשתייך לקהילה, בוודאי לקהילה הדומה במשהו לקהילת העבר התומכת והעוטפת. המרחק הפיזי, כמות האנשים הגדולה וההטרוגניות הרבה מקשים על האפשרות לחיות "כמו פעם". יש גופים שעושים עבודה מבורכת בקידום קהילתיות - ממתנ"סים, דרך בתי ספר ועד גופים אזרחיים ובתי תפילה, אבל גם כאן מדובר בדרך כלל בקהילה רופפת יחסית, במיוחד בקהילות שאינן דתיות.

התומכים בפתרון הקהילתי טוענים שהחלשת מדינת הרווחה תעודד את האזרחים להתארגן מחדש בקהילות. גם אם נניח שתופעה כזו אכן תתרחש, קשה אפילו לדמיין כיצד מאות אלפי תושבי הערים הגדולות בישראל יתקבצו לקהילות, ולו ברמה הפיזית הפשוטה. מה גם שלא ניתן להתעלם מהשינויים המשמעותיים שעברו ההעדפות שלנו ביחס לרצוננו לחיות בנפרד, העדפות שנגרמו בין השאר מהשפעות העולם הטכנולוגי, הצרכני והקפיטליסטי בו אנו חיים (ושבתהליך פרדוקסלי גם מחזקות את הליברטריאניזם).

הבעיה השנייה היא משאביה המוגבלים של הקהילה והסגרגציה שלה. לקהילה יש יכולות כלכליות, לוגיסטיות ומידעיות קטנות משמעותית ממדינה, דבר שמקשה על אספקת שירותים ברמה נאותה. היכולות הכלכליות של המדינה גדולות בצורה דרמטית מאלה שהפילנתרופיה יכולה לספק.

המדינה שנתרם בה הכי הרבה כסף פרטי (באופן מוחלט ויחסי לאוכלוסייה) ב-2016 היתה ארה"ב, שבה נתרם לכלל המטרות, כולל מוסדות דתיים, מוסדות אקדמיים, בעלי חיים ועוד, סכום השווה ל-1.44% מהתמ"ג. באותה שנה עמד תקציב ארה"ב על 37.8% מהתמ"ג, כש-27% ממנו יצאו רק על תחום הבריאות. צדקה פרטית וולונטרית לעולם לא הגיעה או תגיע למספרים כאלה. 

בנוסף, קהילות נוטות להיות מורכבות מאנשים שדומים זה לזה. קהילות חלשות כלכלית, שבהן אוכלוסיות מוחלשות, עניות ופריפריאליות, יוכלו לספק שירותים חלקיים מאוד לחבריהן. ישנם פערים כלכליים חברתיים גדולים מאוד בין מגזרים וערים בישראל, הפקרתם לגורלם ולהסתמכות על עצמם בלבד תפקיר אותם ללא אמצעים לקדם את עצמם.

אגב, בהקשר הזה כדאי להזכיר שהיחס לקהילה היהודית הגלותית נוטה פעמים רבות לרומנטיזציית יתר. הקהילות היהודיות בגולה אומנם שימשו פעמים רבות מופת של צדקה וחסד שראוי ללמוד ממנו, אך בפעמים אחרות הן היו מוקדים של דלות, עליבות וחוסר סולידריות. מספיק להציץ בספרי שאלות ותשובות של רבנים מאותם הימים, או להיזכר בילדי היהודים העניים שנמסרו לגיוס לצבא הצאר על ידי עשירי הקהילה, ובעשרות אלפי הנערות היהודיות ממזרח אירופה שנמכרו לזנות בדרום אמריקה כדי שאבק הפיות יתפזר.

דווקא מדינת הרווחה המודרנית היא זו שיצרה עבורנו תנאי חיים טובים לאין ערוך מהחיים בקהילות ההן, והעניקה לכולנו, לעני כמו לעשיר, זכויות שנראות לנו מובנות מאליהן היום, אך לא יכולנו לחלום עליהן אז.

הבעיה השלישית היא כפייה. המדינה מתערבת בחיינו ולעתים פועלת באגרסיביות, אבל בדקו עם אוכלוסיות שמרניות וקהילתיות בישראל ובעולם, כמה קשה וכופה היא התלות הכלכלית והחברתית במסגרת קהילתית שקובעת אם ואיזה שירותי חינוך, בריאות, רווחה ותרבות תקבלו, ובשל כך רואה לעצמה את הזכות גם לקבוע לכם איך תיראה צורת החיים שלכם, באיזה גיל תתחתנו, במה תעסקו, איזו מדיה ותרבות תצרכו ועוד.

חברה שבנויה על תמיכה קהילתית מסיבית שכזו גם לא מאפשרת את המעבר הקליל בין הקהילות כמו שמדמיינים לפעמים תומכי הרעיון. בחברה החרדית, הבנויה במידה רבה בצורה קהילתית, מוסדות החינוך הם פרטיים אך מקבלים מימון מהמדינה. כדי להתקבל לרוב מוסדות הלימוד, בטח לטובים שבהם, ההורים והתלמידים נדרשים לחתום על תקנון שמגביל אותם בתנאים שונים ומשונים, כמו אי שימוש בסמארטפון, גם בביתם. כל אחד יכול לפתוח מוסד לימוד מתחרה, ובכל זאת, בפועל כוחה של הקהילה גדול מאוד והיא מצליחה לכפות את חוקיה על חבריה.

לקהילה ישנם כוח והשפעה גדולים מאוד על נושאים שבהם המדינה לא מתערבת, מתוקף המגבלות החוקיות והמוסכמות שמוטלות על האחרונה ועל היכולת שלה לכפות עלינו כיצד נעצב את חיינו. דווקא מנגנוני מדינת הרווחה הם אלה המאפשרים לנו לבחור האם, לאן ועד כמה נשתייך לקהילות ולחברות השונות, ללא הצורך להסתמך עליהן כלכלית ולקבל מהן שירותים ציבוריים שונים. ובכל מקרה, הקהילה אינה פתרון הקסם לתחלואי המדינה והיא לא יכולה באמת להחליף את השירותים הנרחבים, המשמעותיים והשוויוניים שאנחנו מקבלים ממנה.

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

שטרות אירו בטוקיו

מי רוכש אג"ח בשווי 17 טריליון דולר בתשואה שלילית?

לא יעלה על הדעת שמחיר הכסף יהיה אפס, ובטח שלא יעלה על הדעת שמחיר הכסף יהיה שלילי - שהרי בתאוריה, מחיר שלילי יזמין ביקוש אין סופי למוצר כסף ■ אולם במציאות של הרחבות מוניטריות ושיעור אינפלציה נמוך, סיטואציה בה הכסף נסחר בריבית שלילית - אינה חלום אלא מציאות

סניף ארומה ת"א במנחם בגין. הבוקר

בזמן שהלקוחה שוכבת בבית החולים: התגובה הגרועה של ארומה תל אביב - ולמה אף פעם לא מאוחר לתקן

גלגול האחריות ללקוחה שמאושפזת בבית החולים נותן אולי מענה למותג לטווח הקצר - אבל הוא מעלה שאלות קשות באשר לרצינות המותג ולמחויבות שלו כלפי הלקוחות. מזל שמישהו בארומה ת"א התעורר

כתבות שאולי פיספסתם

*#