מי בכלל צריך ועדי עובדים? (רמז: אתם)

בשנים האחרונות נרשמו הישגים חברתיים משמעותיים: עלייה בשכר המורים והרופאים, העלאת שכר המינימום, קליטת אלפי עובדי קבלן ועוד. ממשלות הימין ששולטות בעשור האחרון לא עשו זאת מרצונן הטוב, הן עשו זאת כי ההסתדרות והאופוזיציה לחצו עליהן

הפגנת העובדים הסוציאליים בתל אביב
הפגנת העובדים הסוציאליים בתל אביבצילום: מוטי מילרוד

לצד ההשמצות הבוטות והסרטונים שמנסים להצחיק אותנו בכוח, הביאו איתן הבחירות הקרבות גם קצת עיסוק במהות, שכולל מצעים בנושאים שונים וקמפיינים המנסים לקדם צעדי מדיניות מגוונים. אחד הנושאים שבהם עוסקים חלק מאותם קמפיינים ומצעים הוא תחום המאבק בוועדי העובדים.

כך למשל, במצען של מפלגות הימין החדש, איחוד מפלגות הימין וזהות, מופיעים סעיפים כמו איסור שביתה בשירותים חיוניים, בוררות חובה בחלק משירותי המדינה, העלאת הרף הדרוש להכרה כ"ארגון מייצג" ועוד. קמפיין שהעלה לאחרונה ארגון "ישראל 2050" ששייך להתאחדות הסטודנטים פירסם קריאה לראשי מפלגות לתמוך במסמך מדיניות שיצא מטעמו למען "הורדת יוקר המחיה". המסמך, שנכתב בין השאר על ידי ד"ר מיכאל שראל מ"פורום קהלת", תומך במהלכים דומים להגבלת זכות השביתה.

לא מדובר בתופעה חדשה, מאבקים נגד ארגוני עובדים הם נחלתן של מפלגות הימין בכל העולם. גם בארץ הכרנו בעבר הצעות דומות שהגיעו בעיקר מכיוונה של מפלגת הליכוד בגלגוליה השונים, בין השאר בהובלתו של מנחם בגין ז"ל שאף הכניס את הנושא בקווי היסוד של הממשלות שבראשן עמד.

למרות זאת, נראה כי ככלל הציבור הישראלי לא משתכנע מטענות המאבק כנגד אותם איגודים, והם זוכים לתמיכת רוב הציבור פעם אחר פעם. כך, בסקר החברתי של הלמ"ס שפורסם בשנה שעברה עלה כי 93% מהציבור תומכים בהתאגדות עובדים, 89% מהעובדים שהשתתפו בסקר אמרו כי לעובדים ישנה הזכות להתאגד, וכשני שליש חושבים שארגוני עובדים משפרים את תנאי העבודה.

גם בסקר שערכה קרן ברל כצנלסון בנושא ופורסם אף הוא בשנה שעברה עלו תוצאות דומות, ובאופן חותך מכל קצוות הקשת הפוליטית. אפילו מבין התומכים הכי פחות נלהבים בגל ההתאגדויות האחרון במשק, מצביעי הבית היהודי, 68% ראו בו במשק מאורע "חיובי מאוד" או "די חיובי". בקרב מצביעי המחנה הציוני, שיעור התומכים כבר עמד על 94% .

לאחר שנים שבהן נרשמה ירידה כלל עולמית בכוחם של איגודי העובדים, בשנים האחרונות הם זוכים לעדנה מסוימת. אי השוויון, שהתרחב מאוד בשנים האחרונות, נהפך לאחד מהנושאים המדוברים ביותר בשיח החברתי-כלכלי. השיח אודותיו התרכז בשאלת הגורמים שהביאו להתרחבותו ובשאלת האמצעים להילחם בו. אחד הממצאים המובהקים שנמצאו הוא הקשר בין הירידה בכוחם של איגודי העובדים להתרחבות אי השוויון.

מתאגדים ונהנים

מחקר שפירסם OECD ב-2018 העלה כי איגודי עובדים והסכמים קיבוציים טובים לעובדים, מעלים את שכרם, ומקטינים את אי השוויון. חוקרי הארגון בדקו את נתוני העובדים במדינות הארגון החל משנות ה-80 של המאה שעברה ועד 2014, ומצאו שככל שגדולה יותר ההשתייכות לארגון עובדים או לקבוצת מיקוח, כך קטן אי־השוויון. התיאום בקביעת השכר גם מגביר את הסולידריות בין עובדים במגזרים שונים, ועוזר לשיפורים מקרו־כלכליים לחלחל מטה. כמו כן, מצאו החוקרים כי ההתאגדות איננה פוגעת בצמיחה, אלא אם כן האיגודים חזקים או ריכוזיים מדי. ממצאי המחקר גרמו למחברי המסמך להמליץ למדינות הארגון לעודד התאגדות עובדים בקבוצות מיקוח כאמצעי להקטנת אי השוויון.

גם מחקר שערכה החוקרת הישראלית של טלי קריסטל מאוניברסיטת חיפה שבדק קבוצה גדולה של מדינות מתועשות לאורך 45 שנים מצא שרמת ההתאגדות גבוהה משפיעה באופן חיובי על חלק העובדים בהכנסה לעומת בעלי ההון. מחקר נוסף ומעניין מאוד שהתפרסם בשנה שעברה שופך אור נוסף על הקשר בין איגודים מקצועיים לאי-שוויון. החוקרים השתמשו במסד נתונים שלא היה זמין עד כה של סקרי גאלופ על מנת לחקור את הקשר הזה לעומק.

מחקרם העלה שני מנגנונים מרכזיים שדרכם איגודי העובדים מפחיתים את האי-שוויון, מעבר לסיפור המקובל של העלאת שכרם של עובדים מאורגנים:

1. כשהאיגודים מתחזקים, המעסיקים נוטים להעלות את שכרם של העובדים הלא מאורגנים על מנת למנוע התארגנות, ובכך מצמצמים את אי השוויון.

2. כשהאיגודים מגדילים את כוחם, הם עושים זאת בעיקר על ידי צירוף של עובדים פחות מיומנים ביחס לעובדים שכבר מאוגדים, ומעלים את שכרם באופן משמעותי, דבר שתורם באופן משמעותי לצמצום האי-שוויון בשכר.

אוקיי, תגידו, ועדי עובדים הם דבר הכרחי, אבל מה עם המגזר הציבורי ו"ועדי השאלטר" שמאיימים על המשק כולו? אולי את כוחם דווקא יש להגביל ולאסור עליהם לשבות או ליצור מנגנון של בוררות חובה?

ראשית, חשוב לציין שמוסד כזה לא קיים ברובן המוחלט של מדינות OECD, גם במדינות שמצבן הכלכלי טוב בהרבה מזה של ישראל, בכאלה שאיגודי העובדים שלהם חזקים וכוחניים יותר מאשר בישראל ובאחרות שבהן השירותים החיוניים דומים באופיים ובמצבם לישראל. ישנן רק שש מדינות OECD שבהן יש הגבלות כלשהן על שביתות בשירותים חיוניים (קנדה, אוסטרליה בלגיה, צרפת וגרמניה וחלק מהמדינות המרכיבות את ארה"ב), כשבשלוש מהן על חברות החשמל, הנמלים והרכבות, אלה שנמצאות במרכז השיח הישראלי, לא מוטלות הגבלות כלשהן.

מעבר לזה, בשנים האחרונות השיגה ההסתדרות מספר לא מבוטל של הישגים חברתיים משמעותיים ביותר. עלייה בשכר המורים, עלייה בשכר הרופאים, העלאת שכר המינימום, קליטת אלפי עובדי קבלן, קליטת אלפי עובדים עם מוגבלויות, שיפור הבטיחות במקומות העבודה ועוד. ממשלות הימין של נתניהו ששולטות בישראל בעשור האחרון לא עשו אף אחד מהצעדים האלה מרצונן הטוב, הן עשו זאת כי ההסתדרות והאופוזיציה לחצו עליהן. הכוח של ההסתדרות ללחוץ עליהם נובע מיכולת השביתה במגזר הציבורי ומאותם "ועדים חזקים". בלעדיהם, כל זה לא היה קורה.

האם כל זה אומר שבארגוני העובדים הכל מושלם? ממש לא. נחוצה להם יותר דמוקרטיה, יותר שקיפות, יותר אומץ ופתיחות לשינויים ויותר אחריותיות כלפי העובדים וכלפי כלל המשק היו מועילים בראש ובראשונה לארגוני העובדים עצמם, ודרכם לכולנו. עם זאת, קיומם של הארגונים הוא הכרחי ואת המחיר של מתקפה עליהם ושל הגבלתם נשלם בסוף כולנו.

אביעד הומינר-רוזנבלום

אביעד הומינר-רוזנבלום | |הסוציאל

עובד בקרן ברל כצנלסון כמנהל תוכן ודיגיטל ומוביל את "פועלי צדק" - חברה וכלכלה בזווית יהודית. למדתי כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה. אני מתעניין ביחסים שבין חברה וכלכלה, במדיניות הכלכלית של המדינה ובניסיונות והאתגרים של הסוציאל-דמוקרטיה בארץ ובעולם.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ