סיקור המצוד אחר המחבלים הוכיח: שליטה על התוכן לא מספיקה

שני המחבלים שאחראים על הפיגוע באלעד ביום חמישי האחרון נתפסו בשטח, אחרי מצוד של 60 שעות.

60 שעות זה המון זמן, ולפעמים דברים אכן לוקחים זמן. אבל הזמן הזה מייצר חשש שהם ינסו לפגוע באחרים, והחשש הזה מייצר לחץ. לחץ מהמפקדים, לחץ מהמפקדים של המפקדים, לחץ של ראש הממשלה ולחץ של הציבור.

כדי להתמודד עם הלחץ הזה ולשקף את ההישג, שוחררו קטעי וידאו וסאונד לרשת ולכלי התקשורת. היות שמדובר במבצע ביטחוני, הכוחות "נהנו" מבלעדיות ושלטו על התוכן. כלומר, לא הופצו סרטוני וידאו מקבילים, וחלק מהתכנים פשוט לא נחשפו: פנים, אמצעים ופרטים מזהים.

• שני המחבלים שביצעו את הפיגוע באלעד נעצרו ביער נחשונים הסמוך לעיר
• מסע ההרג באלעד: מרחוב אבן גבירול, דרך הלונה פארק ועד לבריחה אל היער
• אלפי תלונות על סיקור הפיגוע: "צילומי כוחות בפעילות - הפקרות"

אבל במקום שהתכנים האלו יביאו לתחושה של הישג, תחושה שיש על מי לסמוך, תחושה של עשייה, הם הולידו ביקורת: דיבורים על הצורך ב"כדור בראש", טענות על עדינות, תהייה האם גם כשתפסו את בן לאדן ברכו אותו לשלום (ח"כ אופיר אקוניס), ועוד.

למה זה קורה? כי מי שהיה אחראי על התוכן לא הבין שהסיקור בכלי התקשורת הוא כיום תחנת ביניים בלבד, ושעיקר השיח מתבצע ברשתות החברתיות. וזה קורה גם כי במשטרה לא הפנימו את השיח שמתנהל כיום בחברה הישראלית.

השיח הזה רוצה דם, הוא רוצה השפלה, הוא רוצה תגמול על הרצח המזעזע באלעד. התפישה לפיה יש לוודא זהות של אדם לפני שעוצרים אותו, הקונספט של סיגריה או קפה כאמצעי לפתוח חשוד ולתחקר אותו - כל אלה שקופים לציבור, ולכן התוכן הזה התקבל בקרירות וההישג נתפש כפחות ערך.

מה צריך לקחת מהאירוע? שיש תכנים שצריך לתכנן, במיוחד תוכן בנושא נפיץ כל כך. התוכן הזה לא יכול להסתפק רק בטשטוש, הוא צריך לדברר מסרים לשני הצדדים: גם לישראלי וגם לפלסטיני. לא בכל יום נתפסים שני מחבלים ללא מאבק, וכשהם מותשים ועלובים. אולי ההפגנה של העליבות הזו היתה תורמת במשהו? אולי הבלטת האמירה שאף אחד לא בא לעזור להם ושבסופו של דבר הם לבד, היתה מעבירה מסר? אולי היה נכון להשאיר אותם שם ולהתיש אותם עוד קצת, או אולי לצלם איך הם יוצאים "מרצונם" בעקבות קריאה?

יש באירוע הזה עוד היבטים, השאלה היא כמה מהם נשקלו בהיבט התודעתי? התחושה היא שמעט, אם בכלל.