פרשת WeWork - דגל אדום לשוק החופשי

כמות הכביסה המלוכלכת שיצאה החוצה מוכיחה שהרבה ידעו ושתקו לגבי אדם נוימן ו-WeWork. אז למה הם התעוררו רק ביציאה להנפקה?

אריאל פלג
אריאל פלג
אדם נוימן, מייסד WeWork
אדם נוימן, מייסד WeWorkצילום: בלומברג

בספרו "נקודת המפנה", העיתונאי מלקולם גלדוול עוסק בשאלה מה גורם לתופעה להיות פופולארית. הוא גורס שצריך שלושה סוגים של אנשים כדי להפוך תופעה לנפוצה.

הסוג הראשון הוא "המקשרים", בעלי הרשת החברתית הרחבה; השני הוא "הידענים", שחולקים את הידע הרחב שלהם כדי לעזור לאחרים; והשלישי הוא "אנשי המכירות", בעלי כושר שכנוע והשפעה.

מאז שחברת חללי העבודה WeWork פירסמה את התשקיף, צונאמי של מידע החל לשטוף את הרשת לגבי החברה ומייסדה, אדם נוימן. כמות הידיעות והקצב המסחרר שבו הן פורסמו מובילים למסקנה פשוטה: הרבה ידעו מה מצבה האמיתי של החברה ולא אמרו דבר, לפחות לא בקול רם.

ההוצאות התנפחו

היו הרבה "מקשרים", "ידענים" ו"אנשי מכירות" שידעו ויכלו לספר. מבין המנהיגים המוערכים בקהילה הטכנולוגית-כלכלית, היה זה בעיקר לארי אליסון, מייסד אורקל, שהתבטא בחריפות - אבל גם זה רק בשבועות האחרונים. 

הבעייתיות במודל העסקי של WeWork ובניהולה היתה ידועה לאנשי המקצוע זה מכבר. לפני שנה וחצי החברה הנפיקה איגרות חוב בתשואה של 8%, שמבטאות סיכון גבוה למשקיעים ונקראות "אג"ח זבל". כפי שטען גיא רולניק, הנרטיב הביקורתי כלפי WeWork תמיד היה שם - אבל בשוליים. נשמעו בעבר אמירות שלפיהן לא מדובר בסטארט-אפ, כי אם בחברת נדל"ן ממונפת מדי - אבל אף אחד לא באמת הפריע לנוימן לספר את הסיפור שרצה לספר.

כאן עולה השאלה שגלדוול לא מתייחס אליה בספרו והיא שאלת הטיימינג - מה ייחד את הניסיון לצאת להנפקה שהקפיץ כל-כך הרבה אנשים וגרם להם להגיד "די"? התשובה היא שעד להנפקה, הפנטזיה של נוימן לא פגעה בציבור הרחב באופן משמעותי. אלו שהזרימו לנוימן הון היו משקיעים פרטיים, ובראשם סופטבנק על שותפיה מסעודיה ואבו-דאבי. מדובר בגופים חזקים ועשירים עם הרבה מזומן פנוי למשחקי רולטה. זה נכון שהנפקת האג"ח היתה פתוחה לציבור, אבל אג"ח היא מעין הלוואה בהיקף מוגבל שהחברה צריכה להחזיר, והקונים ידעו שהם שמים את כספם על קרן הצבי.

הנפקה היא אופרה אחרת. כאן הציבור כבר אינה רק מלווה, כמו באג"ח, אלא נהפך לשותף בחברה. המשמעות היא שאם החברה מרוויחה - הוא מרוויח, ואם היא מפסידה - הוא מפסיד. ואולם יכולת ההשפעה של הציבור על מדיניות החברה היא אפסית, כי בפועל בעלי השליטה, כמו נוימן, הם אלה שמנצחים על הדירקטוריון.

חללי עבודה של WeWork בברוקלין, ניו יורק. אחת מההשקעות של הקרן
חללי עבודה של WeWork בברוקלין, ניו יורקצילום: AFP

אם WeWork היתה מונפקת, העלות של נטל החובות ושיגעון הגדלות של נוימן היתה מתגלגלת אל הציבור. לאנשי המקצוע היה ברור שאם ההנפקה תצא לפועל, הציבור הרחב חסר הכלים והידע הוא זה שישלם את המחיר. התוצאה היתה שעיתונאים, אנליסטים, אנשי אקדמיה ודמויות כלכליות בכירות החלו להוציא את השדים מבית הרוחות של נוימן.

הפרשה הזו היא מקרה שבו האינטרס הציבורי גבר על עקרונות השוק החופשי שכל כך מקודשים בתרבות ובכלכלה האמריקאית. אולי היו אלה הלקחים מהתפוצצות בועת הדוט.קום וממשבר הסאב פריים, לצד ההנפקות הכושלות של אובר וליפט, שעוררו תחושה של אחריות ציבורית. אולי בעיניים ליברליות, מצג השווא של WeWork היה כשל שוק שאיים על השוק החופשי.

WeWork הביאה לפריחת חללי העבודה המשותפים. הביקוש מצד עסקים קטנים וגדולים מוכיח ש-WeWork הציפה צורך קיים ונתנה לו מענה. המתחרה IWG היתה שם הרבה לפניה, ואף הגיעה לרווחיות -אבל מעולם לא הצליחה להפוך את הקונספט הזה לסקסי.

האם האינטרס הציבורי התעורר מאוחר מדי? מוקדם לקבוע. הציבור ניצל הפעם, אבל אסור לשכוח שעובדים מפוטרים ברחבי העולם ייאלצו לשלם את מחיר הפנטסיה של נוימן.

אריאל פלג

אריאל פלג | |בינה שיווקית

יועצת עסקית ושיווקית ופותרת בעיות עסקיות באמצעות חיבור בין חשיבה אסטרטגית, דיגיטל וטכנולוגיה. היתה הראשונה בארץ שמילאה גם תפקיד של סמנכ"ל אסטרטגיה וגם של סמנכ"ל דיגיטל בעולם הפרסום. בעבודתה היא משלבת בין הידע של "העולם הישן" ו"העולם החדש" ומשתמשת בדאטה, בינה מלאכותית, מחקר התנהגותי ומודלים שפיתחה.

אריאל בעלת תואר שני בהצטיינות בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב עם התמחות בסטטיסטיקה ומחקר כמותי. היתה שותפה לפיתוח מוצרים דיגיטליים פורצי דרך בתחום האיקומרס והובילה תהליכי טרנספורמציה דיגיטלית.

בקרוב עתיד לצאת לאור הספר שכתבה עם ד"ר דן הרמן "שיטת הכפפה – איזה שיווק דיגיטלי מתאים למותג שלך". השיטה עוזרת למותגים לעשות שיווק דיגיטלי שמתאים להם כמו כפפה ליד. לאתר של אריאל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker