אלכס שילמן
אלכס שילמן

אם יש משהו אחד שלמדנו מההתמודדות המתועדת של האנושות עם מגפות באלף השנים האחרונות היא החשיבות הגורלית של תגובה מהירה ולא מתפשרת. אם בחרנו להילחם במגפה אזי אמירתו האייקונית של המכוער מ"הטוב הרע והמכוער" היא דרך הפעולה היחידה: אין זמן לדיבורים, צריך לירות לכל הכיוונים - ומהר. וכדי ללמוד זאת, די להתבונן על המגפה הגדולה האחרונה. הסיבה שמגפת הקורונה מכונה "מגפה של פעם במאה" היא התפרצות השפעת הספרדית, שהשתוללה בדיוק לפני מאה שנה, החל מסוף מלחמת העולם הראשונה ב-1918 ועד ל-1920. 

השפעת הספרדית היכתה על פי הערכות שונות ברבע מאוכלוסיית כדור הארץ, והרגה בסופו של דבר קרוב למאה מיליון בני אדם. מאחר שהמדינות הלוחמות נמנעו מלפרסם את דבר המגפה מחשש לפגיעה במורל הלוחמים, נוצר מצג שווא כביכול, שלפיו השפעת החדשה מכה קשה במיוחד בספרד הניטרלית, שבה התפרסמו דיווחים לא מצונזרים על המגפה הנוראית, וכך היא קיבלה את שמה "השפעת הספרדית". לענייננו, מספיק להתבונן בגרף אחד מהתקופה ההיא בכדי ללמוד את הלקח העיקרי.

מקרי מוות מהשפעת הספרדית

בפשטות, הגרף משווה את שיעורי התמותה על פני שלושה חודשים מרגע התפרצות המגפה בשני ערים מרכזיות בארה"ב: פילדלפיה וסנט לואיס. עיריית פילדלפיה התעלמה מהדיווחים על המחלה החדשה והמסתורית במשך שבועות, והמעיטה בחומרת המצב, מחשש לביטול תהלוכת הענק שנועדה לגייס כספים לצורך המלחמה. בתהלוכה השתתפו קרוב ל-200 אלף איש. רק לאחר כשלושה שבועות, כשבתי החולים החלו לקרוס תחת מבול החולים, נאסרו התקהלויות, בתי הספר פוזרו וננקטו צעדי ריחוק ובידוד, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. 

לעומת זאת בסנט לואיס, הרשויות כפו צעדי ריחוק חברתי ובידוד של חולים כבר לאחר יומיים מרגע פרוץ המגפה בעיר. קשה שלא להתכווץ לנוכח ההבדל העצום בחיי אדם שבין שתי הערים כתוצאה מפער של שלושה שבועות בלבד בנקיטת צעדי הריחוק. פילדלפיה חוותה התפרצות אלימה שהציפה את בתי החולים בבת אחת ולא הותירה סיכוי לחולים, ואילו סנט לואיס הצליחה "לשטח את העקומה" ולפזר כמות קטנה יותר של חולים על פני זמן ארוך בהרבה, וכך להציל את שירותי הבריאות שלה מקריסה.

רופאים, אנשי צבא ועיתונאים בסיור בבית חולים בזמן התפרצות השפעת הספרדית
רופאים, אנשי צבא ועיתונאים בסיור בבית חולים בזמן התפרצות השפעת הספרדיתצילום: Bettmann Archive / Getty Images

אז למה מנהיגי העולם התמהמהו כל כך - וחלקם עדיין גוררים רגליים - בתגובה? האירוע המתגלגל בסין הרחוקה יחסית סיפק למדינות המערב סימולציה של מה שעומד להתרחש בשטחן, ובכל זאת רובם המוחלט של המנהיגים פיספסו את הימים הגורליים שבהם עוד ניתן היה לעצור את התפשטות הנגיף, והחלו בצעדים ממשיים רק אחרי שהמגפה כבר הרימה ראש בארצם, מה שלמרבה הצער התברר לפחות עבור חלקן - כמו איטליה - כמאוחר מדי, ועלה במחיר דמים קשה. אלא שהאמת המפתיעה היא שאחת הסיבות העיקריות לקיפאון בקבלת החלטות דרמטיות בקרב מנהיגים קשורה לפסיכולוגיה שלנו ולדרך שבה אנחנו שופטים את מנהיגינו.

אין פרחים למונעי אסונות

בשבוע הראשון של אוקטובר 1973, פוענחה בישראל ידיעה מודיעינית המצביעה על כך שהסיבה שהיועצים הסוביטיים מוציאים את משפחותיהם באופן בהול ממצרים ומסוריה היא מלחמה שתפרוץ תוך ימים. הידיעה הצטרפה לאירוע יוצא דופן שהתרחש רק שבוע לפני כן. ב-25 בספטמבר המלך חוסיין יזם פגישה סודית עם ראשת הממשלה גולדה מאיר, והתוודה בפניה כי מצרים וסוריה כופות על כל שכנותיה של ישראל מלחמה. בהמשך אותו השבוע, ורק 40 שעות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, הגיע לשיאו המאמץ של המרגל הישראלי הבכיר בקהיר - אשרף מרואן - שהתריע כבר מפברואר באותה שנה על מלחמה קרבה. מרואן נפגש עם ראש המוסד והודיע באופן חד משמעי כי מלחמה תפרוץ בתוך שעות. כידוע, בצהרי יום כיפור, 6 באוקטובר 1973, פרצה המלחמה, וחרף כל הסימנים ישראל לא השכילה להקדים רפואה למכה, ונאלצה להילחם עם יד קשורה מאחורי הגב.

סיפור המחדל של מלחמת יום הכיפורים והמחיר הכבד שאותו שילמה מדינת ישראל בדמות יותר מ-2,500 חיילים הרוגים ועשרות אלפי פצועים, הוא מהסיפורים המכוננים של הישראליות. רבות נכתב על שגיאת הקונספציה והעיוורון אל מול מבול הראיות כי עומדת לפרוץ מלחמה, אבל מעטים מקדישים מחשבה למלכוד קבלת ההחלטות שבו היה נתון המטבחון של גולדה מאיר בימים שלפני המלחמה. 

רה"מ גולדה מאיר ושר הביטחון דיין ב-1972
רה"מ גולדה מאיר ושר הביטחון דיין ב-1972צילום: AP

דמיינו שגולדה מאיר היתה מאמצת את ידיעות המודיעין; מכת מנע עוצמתית היתה מונחתת על שכנותינו, וצה"ל היה הודף את צבאות ערב הרחק מן הגבול הישראלי במחיר של כמה מאות חיילים הרוגים בלבד. עורכי העיתונים היו עוברים בזריזות מתיאור הניצחון המזהיר לשאלת נחיצותה של המלחמה המיותרת שאליה גררה מאיר את כל האזור, כשהיא גורמת לעלייה חסרת תקדים של מחירי הנפט, פוגעת ביחסים שלנו עם שותפות אסטרטגיות חשובות ומקריבה את חייהם של מאות חיילים.

גם אם מאיר היתה חושפת מודיעין סודי ו"שורפת" את מקורותיה, יריביה הפוליטיים היו מלבים את הטענות כי היא מגזימה באומדן הנזק שעלול היה להיגרם לו הופתענו על ידי שכנותינו. תוסיפו לכך את הדיון האזרחי הער באותם ימים אודות נחיצותה של מכת המנע של מלחמת ששת הימים עצמה, והתפישה הרווחת כי צה"ל משיג את צבאות ערב בשנות דור, כך שהוא לא יתקשה להדוף מתקפה פתאומית, והדילמה של הקבינט נהפכת לכבדה מנשוא.

העיתונאי הכלכלי נחמיה שטרסלר מכנה את התופעה הזו "חוק הקטסטרופה": מקבלי החלטות יתקשו מאוד למנוע קטסטרופה בטרם הציבור ירגיש על בשרו את מחירה. מנהיגים ברחבי כל העולם מכירים מקרוב דילמה אכזרית זו. תשאלו את ווינסטון צ'רצ'יל, שהציע לעמו "דם יזע ודמעות", ושרד בגבורה את הקרב על בריטניה, רק כדי להיות מוחלף בבחירות של 1945 בידי קלימנט אטליי ממפלגת הלייבור.  

ווינסטון צ'רצ'יל, 1938
ווינסטון צ'רצ'יל, 1938צילום: ASSOCIATED PRESS

חוסר היכולת שלנו כפרטים ועל אחת כמה וכמה כחברה לשפוט את פעולות מנהיגינו, בהתחשב בהיסטוריות החלופיות שנמנעו, צרוב עמוק בדרך שבה אנחנו חווים ומתנהלים בעולם. קחו למשל את הטיית הבולטות (Salience bias). בניסיון לסנן מתוך העולם הרועש ומלא הגירויים שבו אנו חיים את הדברים החשובים באמת, הקשב שלנו נותן משקל יתר לגירויים בולטים יותר. הטיית הבולטות היא למשל אחת הסיבות לקושי שלנו להקריב משהו מהנוחות שלנו לצורך מניעת זיהום סביבה או התחממות גלובלית - הוויתור על קשית השתייה או הנסיעה הנוחה ברכב פרטי הוא ממשי ובולט, והרווח שבמניעת ההתחממות הגלובלית ושמירה על אוקיינוס נקי מפלסטיק הוא רחוק ואבסטרקטי

על אותו המשקל, ההשלכות הכואבות של מדיניות הבידוד החברתי, סגירת העסקים ובתי הספר הן כואבות ומוחשיות למדי. לעומת זאת, כל מה שעלול היה לקרות אלמלא ננקטו הצעדים הללו, הוא רחוק ועמום.

כוח פסיכולוגי עוצמתי נוסף שמעורב ב"חוק הקטסטרופה" היא הטיית המחדל (Omission bias). אנחנו מעדיפים באופן תת מודע נזק שנגרם מאי-פעולה מאשר נזק שנגרם מפעולה. דמיינו שני נאשמים על ספסל בית המשפט, אחד מהם גרם למותו של אדם רגיש לאגוזים על ידי כך שהמליץ לו ביודעין על מנה שמכילה אגוזים, והשני גרם למותו של אדם הרגיש לאגוזים על ידי כך שלא הזהיר אותו כי מנה שהזמין מכילה אגוזים, על אף שידע על כך ויכל לעצור בעדו. קשה לנו בכלל לחשוב על שניהם תחת אותה קטגוריה, למרות שבפועל שניהם גרמו לאותה תוצאה.

בעולם העסקי יש להטיית המחדל השלכות רבות ומגוונות: מנכלי"ם מעדיפים להנמיך פרופיל בתקופות משבר ולא לנקוט צעדים על מנת לא להיתפש כמי שגרמו להפסדים בפעולות אקטיביות שעשו; עיתונאים ומשקיעי הון סיכון סבלניים יותר כלפי חברות שמדשדשות עם היציאה לשוק מאשר עם אלו שנכשלות בהשקת המוצר, למרות ששתיהן שורפות את כספי המשקיעים; ועוד.  

משפחה בפראג, במארס
משפחה בפראג, במארסצילום: Petr David Josek/אי־פי

הדברים נהפכים למסובכים עוד יותר כשצריך להכריע בשאלות מדיניות ציבורית ש"כואבות" בטווח המיידי אך מצילות חיים בטווח הארוך. הנטייה שלנו לשפוט בחומרה רבה יותר נזקים שנגרמו מפעולות הממשלה מאשר כאלו שהיו נגרמים מחוסר מעש מעוותת את היכולת שלנו לשקלל את החלופות. בכל הנוגע למגפה, הצעדים החיוניים למניעת ההתפשטות שלה הם דרמטיים וכואבים במיוחד.

לא פלא אם כן ש"חוק הקטסטרופה" עובד שעות נוספות. מרבית המנהיגים לא מצליחים לגייס את האומץ והתמיכה הציבורית כדי להטיל צעדי מנע דרמטיים, עד שהמגפה לא מתחילה לתת את אותתיה בציבור בוחריהם - ואז לרוב זה מאוחר מדי.

ואצלנו בישראל

ב-27 בפברואר התגלה בישראל חולה הקורונה הראשון, הלא הוא "חולה מספר אחת", המוכר מחנות הפיראט האדום באור יהודה. עד לאותו רגע, הקשר הישראלי למשבר העולמי המתהווה הסתכם במעקב תקשורתי צמוד אחר הישראלים התקועים בספינת התענוגות "דיימונד פרינסס" לחופיה של יפן, וחזרתם המרגשת ארצה שבוע קודם לכן. אלא שמאחורי הקלעים בכירי משרד הבריאות כבר נערכו בקדחתנות למלחמה. כבר ב-2 בפברואר, ימים ספורים לאחר הכרזת ארגון הבריאות העולמי כי הקורונה מהווה איום בינלאומי, נחתם בארץ הצו הראשון בסדרה של צווים המאפשרים נקיטת צעדי מנע לאומיים, וכפיית בידוד על אזרחים במידת הצורך. 

אבל בשטח מעט מאוד נעשה עד לאחר הבחירות לכנסת. במצב הפוליטי הרגיש בישראל, פגיעה ולו הקטנה ביותר בבחירות לצורך המאבק הגורלי בקורונה היתה (ועודנה) נתפשת כנסיון לחמוק מהתהליך הדמוקרטי. רק למחרת  הבחירות משרד הבריאות מימש בפועל את תוכניות המגירה, שאותן הוא הכשיר במשך חודש וחצי. הורחבה דרמטית רשימת מדינות הבידוד, נאסרו התכנסויות של יותר מ-5,000 איש, החל השיח על צעדי הרחקה חברתיים והימנעות מלחיצת ידיים, ומדי יום מצטרפים איסורים ותקנות חדשים, כשברור ללא כל ספק שהיינו מתמודדים טוב יותר - וחשוב מכך, מהר יותר - לו היינו מהדקים חגורות מיד.

גן שעשועים במדריד, ספרד
גן שעשועים במדריד, ספרדצילום: בלומברג

נתניהו מכיר היטב את חוק הקטסטרופה. הוא היה שר אוצר נהדר בתקופת משבר כלכלי קשה, שמנע קטסטרופה גדולה בהרבה בעזרת גזירות כואבות. אבל את הקרדיט על מעשיו הוא קיבל רק שנים לאחר מכן - בשעת מעשה הוא היה אויב החלשים.

הרבה נכתב על הנזק שנגרם למרקם החברתי וליציבות השלטונית כשהאמון במערכות השלטון נשחק והולך. בשבועות האחרונים חוסר האמון במקבלי ההחלטות בחלקים גדולים מהציבור מחמיר את "חוק הקטסטרופה", כי הצעדים החיוניים לעצירת המגפה הם דרמטיים וכואבים במיוחד, ובהיעדר אמון במקבלי ההחלטות, כל צעד שלהם נתפש כניסיון לזרות פחד ולהסית בכוח את תשומת הלב.

אלא שבאופן אירוני, אם מקבלי ההחלטות יצליחו במשימתם, לעולם לא נחווה את ממדי האסון שמנענו. למזלנו, בעידן הפייסבוק, הטוויטר והוואטסאפ, כל מה שמתרחש באיטליה, בארה"ב, ובמקומות אחרים שאיחרו את השעה, נמצא במרחק נוטיפיקציה. עלינו לקוות שזה יספיק כדי שלא נצטרף לסטטסיטיקה האכזרית של "חוק הקטסטרופה".

אלכס שילמן

אלכס שילמן | אלכס שילמן

אלכס שילמן הוא מומחה לכלכלה התנהגותית יישומית. בעבודתו אלכס מייעץ לחברות וצוותים כיצד להתמודד עם אתגרים התנהגותיים ולבנות מוצרים ושירותים המותאמים למשתמש הלא רציונלי. אלכס מרבה להרצות ולהנחות בארץ ובעולם על התפר שבין פסיכולוגיה, עיצוב וטכנולוגיה. בעברו אלכס עסק בעיצוב ואפיון והיה מנהל מוצר וחדשנות. כיום הוא שותף מייסד ו-Chief Behavioral Officer בחברת הייעוץ The Human Factor. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית בהתמחות בקבלת החלטות מהבינתחומי בהרצליה. לאתר של אלכס

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום