הזכות להתגונן מלא מחוסנים

המדינה לא יכולה לחסן בכפייה, אבל אסור שטיעון משפטי צר ימנע ממנה לתת תמריצים למתחסנים למען טובת הכלל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הכנות למתן חיסון במזרח בריטניה
הכנות למתן חיסון במזרח בריטניהצילום: LEE SMITH/רויטרס

בשבועות האחרונים יש מי שנחרדים מהרעיון להגן על הבריאות הגופנית, הנפשית והכלכלית של הציבור באמצעות מתן תמריצים שיעודדו אנשים לגשת להתחסן נגד וירוס הקורונה ו/או הגבלה נקודתית ומידתית של מי שבוחרים שלא להתחסן מלהשתתף בפעילות חברתיות וציבוריות מסוימות (כאירועי תרבות, ספורט ואחרים).

זו תפישה שמתעלמת במפגיע מהעובדה שאין דבר כזה זכויות מוחלטות, ושבמצבי פנדמיה החלטה של הפרט הבודד שלא להתחסן עשויה לסכן בצורה ממשית ומוחשית ציבור שלם. זו תפישה שבפועל מוכנה להקריב ולסכן זכויות של אינדיבידואלים רבים, ואת הציבור כולו, על מזבח טיעון משפטי שמייצג ראייה צרה ולא מדויקת.

אז בואו נעמיד דברים על דיוקם. מצד אחד, קיימת בחוק ההכרה בזכותו של אדם שלא לקבל טיפול רפואי בניגוד לרצונו, ובכלל זאת גם טיפול מונע כמו חיסון נגד וירוס הקורונה. למותר לציין, שבמציאות הקיימת אין זה נכון מבחינה משפטית, אתית וציבורית שמדינת ישראל תנהיג מדיניות של חיסון כפוי בניגוד לרצונו של האדם הבודד.

אדם מקבל חיסון נגד קורונה במיידסטון, בריטניהצילום: ANDREW COULDRIDGE/רויטרס

גם מבחינה פרקטית, הישימות של חיסון אדם בכפייה תוך שימוש באמצעים כוחניים להגבלת התנגדות רעיונית ופיסית, קלושה עד לא קיימת. מצד שני, הזכות לאוטונומיה של הפרט אינה זכות מוחלטת, ומולה ניצבות הזכות לבריאות של הפרט, ההגנה על בריאות הציבור ושמירה על האינטרסים הכלכליים וחברתיים. 

המרחב הציבורי אינו שטח הפקר — וזכות הבחירה אינה נחלתו של צד אחד. מול זכות הבחירה של הפרט הבודד שלא להתחסן ניצבת זכות חשובה לא פחות של אדם אחר שלא להיחשף לתחלואה וסיכוניה, בפרט שחלקים נרחבים באוכלוסייה אינם יכולים להגן על עצמם באמצעות חיסון כרגע שלא מבחירתם, ובראשם ילדים מתחת לגיל 16.

מכאן, ולצד שמירה על זכות הפרט שלא לקבל חיסון בכפייה, — בשעה שאיום המגפה והשלכותיה (בריאותית, כלכלית וחברתית) מרחף מעל כולנו, מתעצמת חובתה של המדינה להגן על הציבור ובריאותו. הגנה זו תיעשה בכלים של הסברה אינטנסיבית לצד מתן תמריצים חיוביים (ישירים ועקיפים) שבכוחם להכווין את התנהגות הציבור. גם מבחינה משפטית וגם מבחינה אתית, ניתן לצדיק שימוש בתמהיל מדויק ומידתי של תמריצים חיובים למתחסנים, לצד מניעת הטבות מפני מי שיכול ובוחר מרצונו שלא להתחסן.

עדי ניב יגודה

עדי ניב יגודה | עדי ניב יגודה

ד"ר עדי ניב-יגודה, עו"ד ומומחה למשפט רפואי ומדיניות בריאות.

מרצה בכמה מוסדות אקדמיים מובילים, ובהם הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה למשפטים במכללה האקדמית נתניה, בית הספר למנהל מערכות בריאות במכללה האקדמית לישראל ועוד.

בשנים האחרונות כיהן כחבר בכמה ועדות ציבוריות ומקצועיות, ובהן: הוועדה הציבורית לחיזוק הרפואה הציבורית בישראל ('ועדת גרמן'); עדת משנה בנושא בדיקת ביטוחים רפואיים (2014-2013); ועדת היגוי להגדרת תורת השירות של מערכת הבריאות (2015); ועדת היגוי לשיפור חווית המטופל לחדר מיון (2015); ועדה להגדרת קוד אתי לשימוש ושילוב מידע במערכת הבריאות (2016); ועדת אתיקה ושיתוף הציבור להקמת 'מיזם פסיפס' לרפואה מותאמת אישית (2017).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker