הזקנה במסדרון חוסכת לאוצר 1.6 מיליארד שקל בשנה

בשבועות אחרונים, ובפרט על רקע תחילת עונת "מחלות החורף", שוב הולכים ומתרבים הדיווחים על תופעת "הזקנה במסדרון" — חולים רבים שמוצאים עצמם מאושפזים במסדרונות בית החולים או בחללים מאולתרים אחרים.

במשך השנים, תוך שימוש בטיעונים שונים ומשונים, הצליחה המדינה להרגיל את הציבור להשלים עם תופעת "הזקנה במסדרון", כאילו מדובר מציאות הכרחית. זאת, בלי ליידע את הציבור מהי הסיבה האמיתית שבגללה אנשים נאלצים לשכב חולים במסדרונות בית החולים.

• חוסר האמון של הציבור במערכת הבריאות גורם לו לבטח את עצמו לדעת
• במקום להיאבק למען בריאות הציבור, בוחרת המדינה להיאבק באחיות
• המדינה מעדיפה את השיקול הכלכלי על פני טובת הציבור

ראוי היה לחשוף כי בכל שנה הזקנה במסדרון חוסכת לאוצר המדינה כ–1.56 מיליארד שקל, סכום שמקורו לא בעלות אי־רכישת מיטות, שמיכות, כריות או סדינים, אלא בעיקר מאי־תקצוב של תוספת כוח אדם מקצועי. בפועל, הנתונים מלמדים כי במן היגיון מעוות לממשלת ישראל יש אינטרס כלכלי להנציח את המצב האשפוזי המביש. מדיניות כלכלית שאין בה חמלה.

המדינה יודעת שגם ללא אותה תוספת משאבים חיונית שנובעת מגידול האוכלוסייה, הזדקנותה וצרכיה המתפתחים, דה־פקטו בתי החולים נדרשים לספק את שירותי האשפוז לציבור, ואין הם יכולים לסגור את שעריהם ולדחות קבלה של חולים חדשים (ובצדק). כך, ובמנותק מתת־התנאים שנוצרו במערך האשפוז (למטופלים ולמטפלים כאחד), מתחמקות ממשלות ישראל מהצורך להשקיע תקציבים בהתאם לצרכים המתפתחים של אוכלוסיית המדינה.

כל מנהל בית חולים יודע שמיטה במסדרון רחוקה מלספק רפואה איכותית וטובה, ובוודאי שאין בתנאי האשפוז במסדרון טיפה של חמלה, פרטיות או כבוד. אז למה למרות שכולם מכירים בעובדה שאשפוז אדם חולה במסדרון זו פרקטיקה שעומדת בניגוד לכל קריטריון רפואי או אנושי, התופעה של מיטות מסדרון משגשגת? פשוט מאוד — כסף. כל מיטה במסדרון מייצרת לבית החולים עוד הכנסה (תשלום על ימי אשפוז), וזאת בלי שבית החולים נדרש להגדיל משמעותית את הוצאותיו, ובראשן הוצאות על כוח אדם. מכאן, ובמציאות הגירעונית שבה שרויים כל בתי החולים, טמון האינטרס כלכלי שמונע התנגדות אמיתית לתופעה שכולם מבינים שהיא פסולה.

כלל, בכל בית חולים ניתן למצוא שני "סוגים" של מיטות אשפוז: מיטות אשפוז בתקן (מיטות מאושרות בתעודת הרישום של בית החולים), ומיטות שקיימות בבית החולים בפועל. מיטות שבפועל פזורות ברחבי בית החולים, חלק בחדרים (הגדלת הצפיפות), חלק במסדרון, וחלק הוצבו אפילו בחדר האוכל. הלכה למעשה, ושוב משיקולים כלכליים גרידא, שיטת הישראבלוף יצרה מציאות שלפיה כמעט בכל בית חולים קיים פער משמעותי בין מספר המיטות ברישיון לבין מספר המיטות בפועל. פער שבמצטבר עשוי לעמוד על מאות של מיטות אשפוז "שחורות" אשר מופעלות במערכת הבריאות ללא רישיון — ובלי תוספת כוח אדם מקצועי.

חשוב לדעת כי התקן לכוח אדם מקצועי בבית חולים נגזר ממספר המיטות ברישיון, ולא על פי מספר המיטות שיש בפועל, או מספר החולים ששוכבים במחלקה. מכאן, וככל שמתעצם הפער בין מספר המיטות ברישיון לבין מספר המיטות בפועל, כך גם גובר העומס על צוות בית החולים שנדרש לטפל ביותר חולים מכפי יכולתו. העומס מתורגם לשחיקה דרמטית של הצוות המטפל, וכפועל יוצא — פגיעה ישירה באיכות הטיפול.

נוכח המשמעויות הקשות (גם רפואיות וגם אנושיות) של תופעת "הזקנה במסדרון", שהיא כבר מזמן המציאות של כולנו, ראוי היה שמעבר לסיסמאות ריקות מתוכן קברניטי המדינה יגלו כלפי המצוקה הציבורית קצת יותר הבנה וחמלה. ראוי היה להפסיק עם הישראבלוף ולהוביל מהלך כולל של הכרה בכל אותן "מיטות שחורות", כשהמשמעות העיקרית היא התאמת התקינה של כוח האדם המקצועי למציאות הרווחת במחלקות האשפוז.