לא דפקט, אפקט: כך הפכה המעטפת הדרמטית לפרס של מתחמי המגורים

המיקום הבעייתי של מתחמי מגורים חדשים על קרקעות לא־אטרקטיביות, מנותקות ומוקפות כבישים, דוחף אדריכלים ליצור מבנים אייקוניים, בעלי מעטפת ייחודית ושפה אדריכלית חד־פעמית ■ קחו לדוגמה את "השמלה" שנתפרה לחזית פרויקט בהרצליה

מריאן מאירוביץ'
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ה"שמלה" של הרצליה הילס
ה"שמלה" של הרצליה הילסצילום: מריאן מאירוביץ'

העמידה מול מקרר החלב בסופר מגלה אין ספור אפשרויות לשילוב בין יוגורט לתות - מעל, מתחת, מוקצף, מעורבב, בחתיכות, טחון, ורוד, לבן, ללא צבעי מאכל, ללא חומרים משמרים, ללא גלוטן, ללא יוגורט, ללא תות. לעומת זאת, העמידה מול שכונה כלשהי בפרבר כלשהו תגלה בדרך כלל טיפוס של בניין אחד עם דירה אחת שאותה שיכפלו, הפכו וסובבו.

זהו הפרדוקס הניאו ליברלי - ההבטחה לשוק חופשי המייצר מגוון ואין ספור אפשרויות בחירה המצטמצמת בפועל לשכפול והעתקה של מרחב שכונות המגורים בישראל. שכונות אלו "זוכות" להתמקם במרחבים הגדולים שעוד לא מיושבים סביב ערי הפריפריה של ישראל ועל כן מתוכננות כמנותקות.

לעומתן, שכונות חדשות במטרופולין לא יכולות "להרשות לעצמן" להיכתב על לוח חלק. הן נבנות על קרקעות תחומות, בין כבישים ראשיים, מרוחקות מצירי ההליכה הפנים־עירוניים.

פרויקט הרצליה הילסצילום: דור קדמי

יעל דראל ועדי כהן ממסגרות במאמריהן השונים ב-TheMarker את עתודות הקרקע האלה בשולי העיר כבוננזה נדל"נית וסוקרות את המאמצים של שחקנים רבים בשדה הנדל"ני להפוך את הקרקע המוזנחת לאטרקטיבית.

בהמשך למאמר בנושא (שנכתב יחד עם פרופ' יעל אלואיל), אני רוצה למקד ולכוון את הזרקור אל התפקיד האדריכלי בשיווק מתחמי מגורים אלה, ואף אטען כי דווקא המיקום הבעייתי מאפשר לאדריכלים בעידן הנוכחי להיות יצירתיים ונועזים יותר — וזאת כדי למשוך רוכשים פוטנציאלים ולשווק אותם כמוצר ייחודי ונחשק ולא כ"שארית".

כך לדוגמה, בפרויקט הרצליה הילס הכלוא בין כביש 2, איילון ומסילת הרכבת, נקטו אדריכלי הפרויקט (משרד קיקה ברא"ז) ביצירת ארכיטקטורה אייקונית -  המשתמשת במאפייני הגודל (70 דונמים) והחזית הארוכה אל כביש 2, כדי להתבלט. האדריכלים חקרו כיצד הארכיטקטורה של החזית יכולה להפוך לבולטת, ובכך לשווק את עצמה.

הרצליה הילסצילום: דור קדמי

החזית של הרצליה הילס משולה ל"שמלה". כמו שמלה על גוף אנושי, המתכתבת באופן משתנה עם הגוף עצמו, היא לא תמיד עוקבת אחר הצורה הטבעית של הגוף, לעתים היא מסווה את צורתו האמיתית, מחפה על אלמנטים פוטוגניים פחות. לעתים השמלה מסווה תוצרי לוואי של תבניות בנייה - פתחים לא רגולריים, אלמנטים הנובעים משיקולי בטיחות או ביטחון, ושיקולים כלכליים המשפיעים על שטח הרצפה של הדירות. ההפרדה בין האלמנטים השלדיים (סטרוקטורליים) של המבנה לבין המעטפת מאפשרת "לשחק" עם אפשרויות ההלבשה שלו. בחסות המעשה האדריכלי, מבנה המגורים הזה מתבלט "במקרר החלב" של הנוף הישראלי.

הערכה שמרנית גורסת כי עלות הביצוע של "השמלה" העלתה ב-25% את עלות הביצוע המקובלת במתחמי מגורים אחרים בקנה מידה דומה. למרות זאת, היזם (אזורים) השקיע עלויות גבוהות ומשאבים המשקפים אמון וביטחון בכך שהעיצוב יניב רווח גבוה משמעותית מעלות הביצוע. כך הדבר בפרויקטים נוספים באירופה, שהמשותף להם הוא המיקום הלא־אטרקטיבי, שם האדריכלים משתמשים במעטפת החיצונית של הבניין כחלק מהטבע "הפופוליסטי" של ארכיטקטורה בעידן הנוכחי: ייצור של מעטפות מובחנות בעלות צורה מזוהה, והפשטה של אלמנטי הבניין לכדי סכמתיות בעלת מסר ישיר.

רקמה אנושית אחת?

כדי להתמודד עם היעדר רקמה אורבנית המחוברת אליהם, על האדריכלים של מתחמי מגורים מוטלת המשימה לייצר מגוון עירוני מלאכותי שלא קרה בזכות שינויי הזמן והמרחב: הם טווים רשת עצמאית של רחובות, סמטאות ופיאצות בתוך שטח הפרויקט עצמו, וכן, מציעים שלל טיפוסי דירות המאפשרים לתא המשפחתי להתרחב ולהתכווץ בתוך המתחם בהתאם לאורח החיים המשתנה.

על כן, דווקא שולי העיר הלא־נחשקים מאלצים יזמים לנצל את השדה המקצועי האדריכלי - כמרכזי- בניגוד למה שנדרש מהם במתחמים האנונימיים שמאפיינים את רובו של נוף המגורים בישראל בעשורים האחרונים.

אדריכלית מריאן מאירוביץ', היא דוקטורנטית בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, החוקרת התחדשות עירונית של סביבות מגורים, ושותפה־מייסדת במשרד האדריכלים קרופניק מאירוביץ' וכן של הזרוע האורבנית Urban MiKS MaKS

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker