טור אורח |

המדינה לא צריכה לדאוג לכך שזוגות צעירים יוכלו לרכוש דירה

רכישת דירה היא השקעה, ולמדינה אין חובה לתמוך בהשקעות של מיליונים של צעירים, אלא רק להבטיח לאזרחיה קורת גג ■ תמיכה בעלויות שכר הדירה תועיל יותר לאוכלוסיות חלשות מאשר תוכניות תמיכה בקניית דירות ■ צדק חלוקתי יושג בעידוד בנייתן של דירות להשכרה בשוק החופשי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גבעת עמל, 2016. צדק חלוקתי אינו מתבטא רק בגביית מסים גבוהים יותר מהעשירים, אלא גם בחלוקה מפלה־לטובה לסקטורים העניים יותר
גבעת עמל, 2016. צדק חלוקתי אינו מתבטא רק בגביית מסים גבוהים יותר מהעשירים, אלא גם בחלוקה מפלה־לטובה לסקטורים העניים יותרצילום: אייל טואג
פרופ' רפי בר-אל | צילום: יח"צ
רפי בר־אל

הממשלה שוב נכנסת לתזזית מדהימה בחיפושיה אחר אמצעים למלחמה בעליית מחירי הדירות, אבל נראה שעדיין איש לא שאל את עצמו האם זהו באמת תפקידה של הממשלה, למי זה מועיל ומי משלם עבור זה. כל השרים שנכנסו לתהליך המפוקפק הזה (יאיר לפיד, משה כחלון ואחרים) לא טרחו לענות על השאלות הללו, נסחפו עם הרוח חסרת התכלית הזו ולא הגיעו לשום מקום, פחות או יותר. 

השאלה העיקרית היא, האם תפקידה של הממשלה לדאוג לכך שהזוגות הצעירים יצליחו לרכוש דירה. הממשלה מחויבת לרשת ביטחון חברתית, לא לתמיכה בהשקעות. במילים אחרות, המדינה מחויבת לכך שיהיה ביטחון לאוכלוסייה בתחום קורת הגג, כמו בתחום התזונה, הבריאות וההשכלה (אלה ארבעת הצרכים הבסיסיים לפי הגדרת הבנק העולמי ולפי כל הנהלים המקובלים). קורת גג פירושה הבטחה שכל אזרח יוכל למצוא מקום מגורים, ולא להיות חסר־בית. על כן המדינה מחויבת לאפשר שכירת דירה לכלל האוכלוסייה, ולשם כך היא יכולה לנקוט במדיניות של תמיכה בבניית דירות להשכרה לטווח ארוך (הדבר קיים היום, אך לא בהיקפים מספקים).

רכישת דירה מוגדרת כהשקעה, לא כצריכה של דיור. ההשקעה היא בסכום גבוה מאוד, ואין היגיון בהתחייבות לתמיכה בהשקעה של מיליונים על ידי זוגות צעירים בעיקר, שזה עתה נכנסו למאגר התעסוקה. תמיכת המדינה צריכה להתמקד בהקלה על אוכלוסיות חלשות בשכירת מגורים לטווח בינוני או לטווח ארוך, דווקא על ידי עידוד בניית דירות להשקעה, שיושכרו בשוק תוך תמיכה במשפחות הנזקקות. 

שוק הדיור הוא שוק כמו כל שוק, וכל ההתערבויות של המדינה עד היום רק הובילו לעיוות בשוק זה. ברור שמחירי הדירות עולים, וזה תואם כללי יסוד של הכלכלה: האוכלוסייה גדלה, שטחי הקרקע קבועים כמעט (להוציא שטחים פתוחים ושטחים חקלאיים בעלי ערך תכנוני ארוך טווח), ועל כן עליית המחירים של הדירות היא בהחלט תוצאה סבירה, בליווי מעבר לבניינים רבי קומות, כמקובל בכל העולם. מדיניות ציבורית נכונה אינה אמורה לעוות את כללי השוק, אלא לדאוג לכך שתוצאות הפעילות של השוק לא יפגעו באוכלוסיות חלשות ולא ימנעו אפשרות של השגת קורת גג סבירה — בשכירות. זאת ניתן להשיג, כאמור, על ידי עידוד  או אי מניעה לפחות, של בנייה להשכרה לטווח ארוך, בשילוב תמיכה בעלויות השכרה של משפחות עניות. 

תמיכה ברכישת דירות, מעבר לחוסר ההיגיון הכלכלי שלה, גם נוגדת את עיקרון השאיפה לקידום הצדק החלוקתי. זאת משתי סיבות. האחת היא העובדה שהתמיכה ניתנת לאוכלוסייה סלקטיבית, שמסוגלת לנקוט בצעדים ראשוניים של רכישת דירה. ליומתה, חלק גדול של האוכלוסייה חסרת הדיור אינו יכול אף לשקול רכישה של דירה, גם עם התמיכה הממשלתית. בנוסף, אין מבחן הכנסה ממשי לאוכלוסייה המועמדת לרכישת דירה במסגרת התכניות הממשלתיות. הנהנות מהתמיכה הציבורית אומנם לא יהיו שכבות האוכלוסייה העשירות יותר יחסית, שיש להן כבר דירה בבעלותן, אבל גם לא שכבות האוכלוסייה העניות יותר.

זוג צעיר בדירה חדשה. התמיכה ניתנת לאוכלוסייה סלקטיבית, שמסוגלת לנקוט בצעדים ראשוניים של רכישת דירהצילום: Getty Images IL

הסיבה השנייה היא המחיר שמשלם הציבור הרחב על תוכניות התמיכה ברכישת דירות. ברור שהחיסכון בתשלום עבור רכישת הדירות של התוכנית, בא בעיקר מהתקציב הלאומי, כתוצאה ממכירת הקרקעות של המדינה שלא בשוק החופשי אלא בהנחות לגורמים המשתתפים בה. מכירת קרקעות במחיר המקסימלי האפשרי על ידי רשות מקרקעי ישראל, אומנם נשמעת לכאורה כצעד דרקוני שמקשה על האוכלוסייה לרכוש דירות, אבל צריך לזכור שהימנעות מכך מצמצמת את הכנסות המדינה, צמצום על חשבון כלל הציבור. צדק חלוקתי אינו מתבטא רק בגביית מסים גבוהים יותר מהעשירים, אלא גם (בין היתר) בחלוקה מפלה־לטובה לסקטורים העניים יותר. 

לא ברור אם היה דיון רציני ומעמיק בממשלה לגבי המדיניות של מחירי הדיור (לא מחירי הדירות), ואם נבחנו היטב סדרי העדיפות של יעדי הממשלה וההשלכות של אמצעים חלופיים שונים על השגת יעדים אלה. נכון לעכשיו, האמצעים שננקטו לא השיגו את היעדים הרצויים ומחירי הדירות לא רוסנו. עכשיו אולי הזמן לשים על השולחן שאלות לגבי הנחות יסוד שעליהן התבססה המדיניות, ושאמיתותן לא ממש נבחנה עד היום: מי נהנה מהתוכניות המוצעות? מה היתה העלות לציבור? איך ניתן לקדם תוכניות בנייה להשכרה לטווח ארוך? והאם באמת צריך להעלות את מס הרכישה על דירה שנייה, אם היא נועדה להשכרה? 

פרופ' רפי בר־אל, אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון, חבר סגל במחלקה לכלכלה של מכללת ספיר, לשעבר מנהל הרשות לתכנון לאומי וכלכלי.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker