טור אורח |

לא עורכי הדין ולא העצירים צריכים לשלם על בעיית ההסעה למעצר

חשודים אינם יכולים להפוך לצופים פאסיביים בדיונים משפטיים שיקבעו את גורלם ויש בכך משום פגיעה בזכויותיהם. לכן, למרות קשיים בתנאי ההסעות לבית המשפט, יש להמשיך לאפשר לחשודים לעמוד בפועל מול שופטיהם. תשובה לאבי בר־אלי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארכת מעצר, אילוסטרציה

במאמרו "כשעורכי הדין לא מרוויחים העצירים סובלים" הציף אבי בר־אלי את אחת מהסוגיות הכואבות בהליך הפלילי והיא תנאי הסעת עצירים לדיון. אולם, בנוסף להעלאת הנושא לדיון ציבורי, בר־אלי מצא בקלות רבה (מדי) את האשמה, לשכת עורכי הדין, שמתנגדת כביכול לכניסתה של מדינת ישראל ל"מועדון המדינות המפותחות" שבו הטכנולוגיה מהווה חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי. נטען במאמרו כי ההתנגדות נובעת מטעם זר אחד בלבד, שהוא הבטחת שכר טרחת עורכי הדין. הדברים כל כך לא נכונים, וקשים לקריאה.

חוק המעצרים הישראלי קובע שמעצר טרם הרשעה אמור להיות חלופה אחרונה, אך הנתונים האמפיריים לאורך שנים מגלים כי יותר מ-50% מהמעצרים אינם מסתיימים בכתב אישום. מבקר המדינה קבע: "הנתונים על מספר העצורים המשתחררים לאחר מעצר קצר, פעמים רבות לאחר 24 שעות, בלי שמוגש נגדם כתב אישום, מחייבים בדיקה לגבי נחיצותם של חלק מן המעצרים ואפשרות שימוש בחלופות קלות יותר".

רשויות האכיפה בישראל נוטות לבצע מעצרים מיותרים בהשוואה למדינות העולם, העצורים סובלים מתנאי מחייה בלתי אנושיים, במיוחד בדרכם לבית המשפט. כעת, מוצע שהפתרון לחוסר האנושיות שנוצר יתבטא בפגיעה מהותית בזכות לייצוג, בזכות ההיוועצות של העצורים עם עורכי דינם. כל זאת כשהמטרה המוצהרת היא לחסוך בעלויות שינוע העצורים לדיונים, והפתרון כביכול הוא דיון "מרחוק" כשהעצור נשאר במתקן המעצר.

מה שלא נשאל הוא כיצד נראה ההליך בעיני העצור וכיצד נראה הליך שבו השופטת או השופט אינם נדרשים להביט בעיניו של מרכז הדיון שנפקד, הוא העציר עצמו.

במודל ההיוועצות מרחוק שהתקיים בתקופת הקורונה, החשוד ראה דרך מסך רק את השופט ללא עורך דינו והמתרחש באולם והפך לצופה פאסיבי בהליך הגורלי מבחינתו. הנחת היסוד שלפיה החשוד או הנאשם הם בעצמם הצד להליך, ואילו עורך הדין משמש עבורם כפה וכשלוח, שמעורבותו אינה מיועדת לבוא במקום המעורבות וההשפעה הישירה שלהם על ההליך בעניינם, לא התקיימה. ניהולו של דיון משפטי  מבוסס על יכולת לתקשר עם עו"ד, בכל רגע. המידע הידוע בשלב המעצר הוא חלקי והחשוד מפרה את עורך דינו במידע, מגיב על טענות ושאלות שעולות במהלך הדיון ומעורר טענות משלו.

שיחת ועידה מצולמת במשפט בניו יורקצילום: /אי־פי

חקירה נגדית היא הליך דינמי המתבסס על תקשורת והיוועצות הדדית בין הסניגור לבין הלקוח. במהלך הדיון עולות שאלות המחייבות "Input" מצד החשוד, שאיננו רשאי להשתתף באמצעות קריאות ביניים, אך רשאי להעביר הערות בפתקים לעורך הדין. זהו ערוץ תקשורת חיוני מכל בחינה: בעבור הנאשם שמשפיע על ההתנהלות והתוכן של משפטו; בעבור הסניגור הנזקק להנחיות ומידע מהלקוח המזין אותו; ובעבור בית המשפט המעוניין בכך שמלוא המידע הרלוונטי יובא לפניו.

בדיון המתנהל בהיוועדות החזותית טמונים יתרונות, במקרים רבים, גם עבור העצורים. אולם לא ניתן להתעלם מחסרונותיו; האופן שבו חווה ומבין העצור את ההליך; המגבלות על אפשרות ההיוועצות; הרצף התקשובי שנקטע; הדיסאוריינטציה האופיינית, ואף חסרונו של האלמנט האנושי – הקשר הבלתי־אמצעי בין השופט, הצדדים והעדים לבין העצור. לא בכדי הסנגוריה הציבורית והאגודה לזכויות האזרח, שאינן חשודות בגביית שכר טרחה מחשודים, מובילות יחד עם הלשכה את ההתנגדות לאימוץ הליך ההיוועדות החזותית במתכונתו הנוכחית.

ניתן להציע פתרונות מגוונים לטרטור וההשפלה אל הדיון בבית המשפט, הנמשכת ימים, בתנאים שאינם ראויים. יש לחתור לצמצום מספר המעצרים המיותרים. ניתן לשקול שימוש בחלופות מעצר הולמות, ניתן לבנות אולמות דיונים בסמוך לבתי המעצר וניתן כמובן לשפר ולייעל את מערך ההסעות.

דיון ציבורי בעיתון בסוגיה הרגישה של הליך שלילת חירות, ראוי שיתבצע תוך בחינת היתרונות והחסרונות של הליך ההיוועדות החזותית. בניגוד לנאמר, הלשכה מכירה ביתרונות ההיוועדות החזותית ומקיימת זה תקופה ארוכה שיח פתוח הגורמים הממשלתיים לצורך פתרון מאוזן שיבטיח הליך הוגן לכל אדם בישראל. כניסת הטכנולוגיה היא בלתי נמנעת, וגלומים בה יתרונות לא מבוטלים, אך אסור שתבטל בהליך שלילת החירות את חיוניות המבט, הנוכחות ועיני העצור.

עו"ד ערן גולן הוא משנה לראש לשכת עו"ד וממונה על רגולציה והליכים משפטיים בלשכה; עו"ד נחשון שוחט הוא ד"ר למשפטים ויו"ר (משותף) ועדת חקיקה (פלילי) בלשכת עורכי הדין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker