מרוקו של 2020: המלך עשיר, המדינה ענייה

המדינה הצפון אפריקאית סובלת משיעור גבוה של מובטלים, אבל המלך שלה נחשב לאחד המנהיגים העשירים בעולם ■ אף שהוא נחשב "ליברל" - מוחמד השישי עדיין שולט בתקשורת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מוחמד השישי מלך מרוקו ברבאט, ב-2018צילום: Abdeljalil Bounhar / AP

מוחמד השישי, מלך מרוקו, העניק ב-2016 מתנה נאה לנשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה: צמיד יהלומים, עגילי כסף ושעון, ששוויים הוערך ביותר מ-100 אלף דולר. כעבור שנתיים, התברר כי זו מתנה צנועה. ב-2018 נראה המלך כשהוא עונד שעון יקר בהרבה, מבית היוצר של פאטק פיליפ - ערכו נאמד ב-1.2 מיליון דולר.

זה לא היה השעון היקר היחיד שברשותו של המלך. בתחילת 2020 נשפטו 25 אנשים, ובהם אישה שעבדה במשק הבית של ארמון המלך במראקש, באשמת גניבתם של 36 שעונים יקרים מהמלך. הזול שבשעונים הגנובים הוערך ב-20 אלף דולר. מעבר לפגיעה הקשה במקצועיותם של אנשי הביטחון הממונים על שמירת ארמונותיו של המלך, חשיפת הגניבה עוררה סערה ציבורית בשל הגילויים על אורח חייו הפזרני של המלך, בשעה שכרבע מכ-35 מיליון אזרחיה של מרוקו חיים על קו העוני או מתחתיו.

בנאום שנשא ב-2015, תמה המלך, "לאן נעלם הונה של המדינה, ומי נהנה מכך?" על כך הוא נענה בלעג ברשתות החברתיות: "לאן נעלם העושר? המלך גנב אותו". מוחמד השישי יכול להרשות לעצמו את אורח חייו, שכן הונו האישי מוערך ביותר מ-8 מיליארד דולר, נוסף על תקציב חצר המלוכה, הנאמד בכמה מאות מיליוני דולרים בשנה. הונו מדרג אותו כמלך העשיר ביותר באפריקה, והחמישי בעולם. אין בדברים האלה כדי לרמוז, חלילה, על אפיק מתנות חדש שנפתח בפני בית המלוכה הישראלי, ששוכן ברחוב בלפור, עם ההחלטה על נורמליזציה של היחסים בין המדינות.

התחיל בפרץ של רפורמות כלכליות

מוחמד השישי אינו מדגם המלכים המאפיינים את מדינות המפרץ. אחרי 21 שנות שלטון, הוא נחשב אחד המנהיגים הליברליים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הוא התחיל את כהונתו בפרץ של רפורמות כלכליות ואזרחיות, שהעלו את מרוקו על מסלול של פיתוח מואץ, וזיכו את המלך בפופולריות בקרב מגזרים רבים בציבור, אבל גם בביקורת מצד חוגים דתיים. הוא העניק לנשים זכויות חדשות בתחום האפוטרופסות על ילדיהן ואת הזכות להתגרש, הגם שהגירושים אינם מבטיחים להן שוויון כלכלי ברכוש המשותף; הוא הסכים לצמצם את סמכויותיו בתחום הפוליטי; ובניגוד לעבר, ראש הממשלה נבחר מתוך המפלגה שזכתה ברוב קולות הבוחרים.

לראשונה התיר המלך גם למפלגה דתית, מפלגת הצדק והפיתוח, להשתתף בממשלה, ואף להרכיבה אחרי שזכתה ברוב קולות בבחירות האחרונות. בפיקוח על יישום זכויות האדם שותף גם האיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול ביותר של מרוקו, שבניגוד לטורקיה, מצליח לעודד ולעתים אף להכתיב חקיקה ליברלית השואבת חלק מיסודותיה מהקודקס הנהוג באירופה.

אבל מרוקו עדיין רחוקה ממעמד של מדינה מפותחת. תלותה המוחלטת ביבוא נפט, הישענותם של כמחצית מהמפרנסים על חקלאות ותהפוכות התיירות, שהיא יותר מ-11% מהתמ"ג במדינה, לצד שיעור גבוה של בערות - כ-45% מן האזרחים - מחייבים רפורמות כלכליות רחבות במבנה המשק וגם במערכת החינוך, כדי שמרוקו תוכל להשתלב בכלכלה העולמית. על פי סקר שערך האתר Arab Barometer ב-2019, כ-70% מהצעירים בני 29-18 הביעו רצון להגר מן המדינה. הנתון הזה אינו צריך להפתיע נוכח האבטלה הגבוהה - כ-12%, וככפליים כך בקרב הצעירים. קבוצת גיל זאת היא גם המקור לחשש מפני תסיסה ומרי. ב-2015 וב-2017 יצאו אלפים מאזור הריף להפגנות נגד המצוקה הכלכלית והיעדר הסיוע הממשלתי. ההפגנות התפשטו עד מהרה לערים אחרות במדינה עד שעלה חשש כי מרוקו, שעברה בשלום יחסי את מהפכות האביב הערבי, עומדת בפני מרי אזרחי מסוכן.

כוחות הביטחון הצליחו להשתלט בכוח על המפגינים. מאות נעצרו, עשרות נשפטו ונכלאו וגל המחאה נבלם. עם זאת, התסיסה עדיין רוחשת, והיא מחייבת את המשטר להפעיל עשרות אלפי סוכנים כדי לאתר את מוקדי המרי הפוטנציאלים באופן שמזכיר התנהלות של מדינת משטרה. את ביטוייה של המחאה אפשר עדיין למצוא ברשתות החברתיות, בקריקטורות ובמוזיקת הראי והראפ, הגדושה באמירות קשות נגד הממשלה, אם כי לא נגד המלך, שכן ביקורת עליו ועל בני משפחת המלוכה אסורה על פי חוק, הקובע עליה עונש מאסר ארוך.

השקעה בתשתיות

בה בעת, המלך - השולט כמעט באופן מלא בכלכלה המרוקאית - הפנה מיליארדי דולרים להשקעות בתחום התשתית כדי להפוך את ארצו לאטרקטיבית למשקיעים זרים. בין היתר הושלמה בעשור האחרון בניית מאות ק"מ של מסילות ברזל, ולראשונה הופעלה רכבת מהירה. כ-9 מיליארד דולר הושקעו בפיתוח תחנות כוח סולאריות במסגרת פרויקט "נור", שמטרתו לספק חשמל סולארי לכ-42% מהצרכנים, ועם השלמתו צפוי הפרויקט להיות הגדול בעולם בתחום זה. אלא שפרויקטים גדולים אלה, הגם שחלקם ממומן בכספי מענקים, שואבים נתח נכבד מתקציב המדינה הגרעוני (הגירעון היה בסביבות 3.5%-4% מהתמ"ג בשלוש השנים שקדמו למשבר הקורונה) ומתפיחים את החוב הלאומי, המסתכם בכ-77 מיליארד דולר - כ-66% מן התמ"ג.

קזבלנקה, מרוקוצילום: Morocko / Shutterstock.com

עם הסכמתו של מוחמד השישי לחתום על הסכם הנורמליזציה עם ישראל, שיכלול טיסות ישירות ופתיחת נציגויות סחר, ובהמשך אולי גם נציגויות דיפלומטיות מלאות, הבטיח נשיא ארה"ב היוצא, דונלד טראמפ, להשקיע כ-3 מיליארד דולר בתחומי התיירות, הבנקים והאנרגיה. לא ידוע במשך כמה זמן יושקעו הכספים, ואם לטראמפ בכלל יש סמכות להתחייב על כך. התחייבות דומה קיבלה מרוקו ממדינת איחוד האמירויות, שיורש העצר שלה, מוחמד בן זאיד, היה בין שושביני ההסכם בין מרוקו לישראל. אלה בהחלט בשורות טובות למשק המרוקאי. כלכלת המדינה ספגה השנה מהלומה קשה בשל מגפת הקורונה, שגבתה את חייהם של  כ-6,500 בני אדם מתוך כ-400 אלף נדבקים.

בשורות אלה מגיעות יחד עם ההישג הלאומי בדמות הכרתה של ארה"ב בריבונותה של מרוקו בסהרה המערבית. כלי התקשורת במרוקו חגגו בסוף השבוע את ההכרה הזאת וראו בה הישג אישי של המלך. על כינון יחסים עם ישראל דווח קצת פחות, ובהרבה פחות התלהבות. בהקשר זה לא מיותר לזכור כי כלי התקשורת הרבים במרוקו נמצאים תחת פיקוח ממשלתי הדוק ונהנים מתקציב ממשלתי נאה, המאפשר להם לשרוד במדינה שבה הפרסום מוגבל ומספר הקוראים הפוטנציאליים נמוך. חופש הביטוי אמנם מובטח בחוקה, אבל עיתונאים נדרשים לגלות נאמנות למולדת, כלומר לבית המלוכה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker