רק שתמשיכו ליהנות
כבר מנויים? התחברו
הפגנה של פליטים אפגנים בשוודיהAtila Altuntas / Anadolu Agency

חשש בשוודיה: "20% מהגרים יהרסו את המודל הנורדי המושלם"

מודל הרווחה הפך את שוודיה למדינה חריגה בנוף הקפיטליסטי, אך ארבע שנים אחרי גל ההגירה הגדול למדינה, יותר ויותר שוודים רואים בפליטים נטל על קופת המדינה ■ אורבן פטרסון, חבר מועצה בעיירה פיליפסטד: "לא נשלם מסים כדי לתמוך באנשים שאינם עובדים"

תחילה, המנהיגים המקומיים בעיירה פיליפסטד שבשוודיה הסכימו לראות בפליטים הזדמנות. אחרי שמכרות הברזל בה נסגרו, וכמוהם גם המפעל שייצר מכונות לתעשיית העץ, העיירה ננטשה, ואוכלוסייתה הצטמצמה במחצית. זו היתה ההזדמנות היחידה לשיקום.

היה זה קיץ 2015, והפליטים, שהגיעו לעיירה ששוכנת ממערב לסטוקהולם מכמה מהמקומות הקשים ביותר בעולם - סוריה, סומליה ועיראק, נשאו עמם רוח של תקווה: הם ימלאו את הבתים הריקים, ילמדו שוודית ויעבדו במשרות של טיפול בקשישים שוודים. הם גם ישלמו מסים, ויתרמו בכך למימון תוכניות הרווחה הנרחבות - שמייחדות את שוודיה בעולם הקפיטליסטי שבו אנו חיים.

אולם, ארבע שנים אחרי גל ההגירה הגדול, יותר ויותר שוודים רואים בפליטים נטל על קופת המדינה. חלקם טוענים לפגיעה במורשת ובתרבות השוודית - והעוינות כלפי מהגרים מאיימת כעת לשחוק את התמיכה במדינת הרווחה השוודית.

"אנשים לא רוצים לשלם מסים כדי לתמוך באנשים שאינם עובדים", אומר אורבן פטרסון, חבר המועצה המקומית של פיליפסטד. "90% מהפליטים לא תורמים לחברה. האנשים האלה יהיו תלויים כל חייהם במערכת הרווחה, וזו בעיה אדירה".

המודל הנורדי, שמונהג בשוודיה, דנמרק, פינלנד, נורווגיה ואיסלנד, תוכנן כך שיגן על אנשים מפני החולות הרעות הכלכליות שמהן סובלות מדינות מפותחות רבות, ובמיוחד ארה"ב. בארה"ב, אובדן מקום העבודה עלול להוביל במהירות לפגיעה בביטחון הכלכלי, בתנאי המחיה ובבריאות הפיזית והנפשית. במודל הנורדי, הממשלה מספקת טיפול רפואי, חינוך ופנסיות לכולם.

המדינה מסבסדת דיור וטיפול בילדים. כשאנשים מאבדים את מקום העבודה, הם מקבלים דמי אבטלה ותוכניות הכשרה מקצועית אפקטיביות. כשנולדים ילדים, ההורים מקבלים חופשת לידה שברוב העולם קשה אפילו לדמיין - 480 ימים בשוודיה.

בזמן שעובדים רבים ברחבי העולם חוששים שתהליכי האוטומציה יעלו להם במשרותיהם, השוודים שמים את מבטחם במודל הרווחה ואינם חוששים מפני הרובוטים. גם אם הטכנולוגיה תחסל משרות מסוימות, היא תיצור אחרות, הם אומרים, והמדינה תעניק להם תמיכה והכשרה שיסייעו להתמודד עם השינוי.

אבל עמידותו של המודל הנורדי היתה תלויה עד עכשיו בשני גורמים חשובים – נכונות הציבור לשלם מסים מהגבוהים בעולם, והבנה שכולם אמורים לעבוד. המדינה דואגת לכך שאנשים בגיל העבודה יצוידו בכישורים למשרות מבוקשות בשכר גבוה.

גל ההגירה לשוודיה - הגדול ביותר מבין כל מדינות אירופה ביחס לאוכלוסייה - מעמיד את המודל הזה במבחן. בשיאו של הגל ב-2015, הגיעו 160 אלף מבקשי מקלט לשוודיה, מדינה שחיים בה 10 מיליון תושבים בלבד. בשני העשורים האחרונים זינק שיעור הזרים בשוודיה מ-11% ל-19%. העובדה שרבים מהפליטים אינם משכילים ואינם דוברי שוודית מקשה לשלבם בשוק העבודה.

סקרי דעת קהל מראים כי השוודים עדיין מוכנים לשאת בנטל המסים הכבד, אולם לנוכח המציאות החדשה, שבה פליטים רבים צפויים להיתמך בתוכניות רווחה במשך שנים, נשמעים יותר ויותר קולות שדורשים מהממשלה להגביל את הסיוע למובטלים. "אנשים נוטים להפגין סולידריות עם הדומים להם", אומר קרל מלין, מנהל מדיניות במכון המחקר פיוצ'ריון בסטוקהולם. "הם לא מגלים יחס דומה כלפי האחר".

אורבן פטרסון NORA LOREK / NYT

אחד הגורמים שמובילים את הקו הזה הוא השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין בעלת שורשים נאו־נאצים. בעשור האחרון הצליחה המפלגה, שהיתה בעבר בשוליים, להשתלב בזרם המרכזי, כשזכתה בבחירות האחרונות במספר המושבים השלישי בגודלו בפרלמנט.

מחיר נסבל

שוודיה נודעת כבר שנים רבות כמדינה ידידותית לפליטי מלחמה, ושיעור הסיוע מתקציבה למדינות מתפתחות הוא הגבוה בעולם. עם תחילת גל ההגירה הגדול, ממשלת שוודיה העדיפה לשכן את הפליטים בעיירות קטנות מאשר בערים כמו סטוקהולם, שבהן היצע הדיור מצומצם ויקר. כשהמדינה החלה לשלוח פליטים לפיליפסטד ב-2012, היא הבטיחה להנהגה המקומית שהיא לא תצטרך להתמודד איתם לבדה. הממשלה התחייבה לממן עבורם דמי שכירות, מזון, ביגוד וטיפול רפואי מיוחד בשנתיים הראשונות. אחר כך, הרשויות המקומיות יצטרכו לקבל את האחריות, אם כי ההנחה היתה שהעלויות יהיו מינימליות, משום שרוב הפליטים כבר יוכלו לדאוג לעצמם.

זו היתה פנטזיה, אומר האנס פלסמן, מנהל תוכניות עבודה וחינוך בגוף להכשרת פליטים למשרות שהקימה הרשות המקומית ב-2015. הוא ועמיתיו הבינו עד מהרה שזה יצריך משאבים רבים. בגלי ההגירה הראשונים מסוריה ועיראק הגיעו למדינה רופאים, רואי חשבון ובעלי מקצועות נוספים. לימודי השפה איפשרו להם להמשיך לעסוק במקצועות שלהם. אולם בהמשך, רוב הפליטים לא היו משכילים, ורבים מהם סבלו מטראומות ונזקקו לתמיכה נפשית.

מתוך כמעט 11 אלף תושבי פיליפסטד, כחמישית הם זרים. מבין 750 הפליטים בגיל העבודה, ל-500 יש השכלה פחות מתיכונית, ו-200 אינם יודעים קרוא וכתוב. "המדינה כל הזמן אומרת שאנחנו צריכים להכשיר אנשים למשרות", אומר פלסמן. "זה בלתי אפשרי. תחילה צריך לחנך אותם".

משפחת פליטים במאלמו אי־פי

בעיירה, משפחות פליטים בנות חמש נפשות או יותר נדחקות לתוך דירות חדר, והאלימות והשימוש בסמים בקרבם גואה. ראשת העיירה, ססיליה אין זיטו מהשוודים הדמוקרטים, אומרת שהפליטים סירבו להיטמע באוכלוסייה. "הייתי מתחילה בלחייב אותם ללמוד שוודית", היא אומרת.

בבאק ג'מאלי נדהם לשמוע טענות כאלה. לפני שש שנים, כשהיה בן 13, הוא נמלט מאפגניסטן לאיראן בתא מטען של מכונית, ושם עבד בבנייה בשכר של שני דולרים ביום, והתגורר במקומות מסתור תוך התחמקות מהמשטרה. הוא שילם למבריח כדי שיעביר אותו לטורקיה, משם התקדם באוטובוסים דרך הבלקן, ובגרמניה ישן על רצפת מסגד. לאחר מכן נסע ברכבת למאלמו שבשוודיה, ובהגיעו לשם הגיש בקשה למקלט. בשנה האחרונה הוא מתגורר אצל פעיל למען פליטים בשדות שליד העיר הורבי, בבית ללא צנרת שמחומם בתנור עצים בלבד.

על הנייר, ג'מאלי הוא המקרה הגרוע ביותר לשוודיה. הוא מעולם לא למד במערכת חינוך פורמלית, ולכן הוא מהווה דוגמה לאותם אנשים חסרי השכלה וכישורים מתאימים לעבודה.

אבל ג'מאלי מסרב לקבל את הטענה שהוא נטל על החברה. הוא לא יכול לעבוד כל עוד בקשת המקלט שלו נידונה, ולכן הוא נוסע מדי יום בכל מזג אוויר ללמוד שוודית בהורבי. נהג אוטובוס אחד סירב לקחת אותו, וממכוניות חולפות קוראים לו לא פעם ללכת הביתה. "איזה בית?", הוא אומר. "אין לי בית".

"רוצים לעבוד"

ביחידת ההכשרה מנסים לבלום את המגמה הזאת. סעדיה אוסמן לומדת שוודית שמותאמת לעבודה במטבחי מסעדות עם 11 פליטים נוספים. אוסמן, בת 39 ואם לשלושה, הגיעה לשוודיה לפני שש שנים לאחר שברחה מהמלחמה שהתחוללה במולדתה סומליה.

בתחילה הממשלה שילמה את שכר הדירה על דירת שני החדרים של המשפחה, ונתנה לה כסף לבגדים ומזון. בעלה למד שוודית והשתתף אף הוא בקורס הכשרה מקצועית. לפני שלוש שנים הוא קיבל משרה במפעל סמוך, וכעת הם משלמים בעצמם את שכר הדירה. אוסמן, שהיתה מורה בבית ספר יסודי בסומליה, רוצה עכשיו עבודה משלה. "כולנו רוצים מאוד לעבוד", היא אומרת. "לא טוב לשבת בבית ולא לעשות כלום".

ג'מאלי מחזק את דבריה של אוסמן. בקשתו הראשונה למקלט נדחתה, וכעת הוא ממתין להכרעה בערעור שהגיש. אם יפסיד, הוא עלול להיות מגורש לאפגניסטן, שבה יהיה סתם עוד צעיר מובטל. בשוודיה הוא כבר סטודנט במשרה מלאה, והוא נחוש בדעתו להתחיל קריירה כחשמלאי. "אני רוצה לחיות כאן כמו כולם", הוא אומר.

רבים מהשוודים עדיין רואים את היתרונות שבהגירה. לדברי כלכלנים, המודל הנורדי מצדיק את ההשקעה של משלמי המסים במבקשי המקלט. פליטים רבים אמנם יתקשו להשיג עבודה, אבל ילדיהם יגדלו כדוברי שוודית, יסיימו בתי ספר מקומיים וייכנסו לשוק העבודה. "ההגירה לא משנה את מודל הרווחה השוודי כהוא זה", אומר קלאוס הולטגרן, המנהל המוניציפלי בפיליפסטד. "כשאנחנו מצליחים עם האנשים האלה, זה משאב אדיר לשוודיה".

תחילה, המנהיגים המקומיים בעיירה פיליפסטד שבשוודיה הסכימו לראות בפליטים הזדמנות. אחרי שמכרות הברזל בה נסגרו, וכמוהם גם המפעל שייצר מכונות לתעשיית העץ, העיירה ננטשה, ואוכלוסייתה הצטמצמה במחצית. זו היתה ההזדמנות היחידה לשיקום.

היה זה קיץ 2015, והפליטים, שהגיעו לעיירה ששוכנת ממערב לסטוקהולם מכמה מהמקומות הקשים ביותר בעולם - סוריה, סומליה ועיראק, נשאו עמם רוח של תקווה: הם ימלאו את הבתים הריקים, ילמדו שוודית ויעבדו במשרות של טיפול בקשישים שוודים. הם גם ישלמו מסים, ויתרמו בכך למימון תוכניות הרווחה הנרחבות - שמייחדות את שוודיה בעולם הקפיטליסטי שבו אנו חיים.

אולם, ארבע שנים אחרי גל ההגירה הגדול, יותר ויותר שוודים רואים בפליטים נטל על קופת המדינה. חלקם טוענים לפגיעה במורשת ובתרבות השוודית - והעוינות כלפי מהגרים מאיימת כעת לשחוק את התמיכה במדינת הרווחה השוודית.

"אנשים לא רוצים לשלם מסים כדי לתמוך באנשים שאינם עובדים", אומר אורבן פטרסון, חבר המועצה המקומית של פיליפסטד. "90% מהפליטים לא תורמים לחברה. האנשים האלה יהיו תלויים כל חייהם במערכת הרווחה, וזו בעיה אדירה".

המודל הנורדי, שמונהג בשוודיה, דנמרק, פינלנד, נורווגיה ואיסלנד, תוכנן כך שיגן על אנשים מפני החולות הרעות הכלכליות שמהן סובלות מדינות מפותחות רבות, ובמיוחד ארה"ב. בארה"ב, אובדן מקום העבודה עלול להוביל במהירות לפגיעה בביטחון הכלכלי, בתנאי המחיה ובבריאות הפיזית והנפשית. במודל הנורדי, הממשלה מספקת טיפול רפואי, חינוך ופנסיות לכולם.

המדינה מסבסדת דיור וטיפול בילדים. כשאנשים מאבדים את מקום העבודה, הם מקבלים דמי אבטלה ותוכניות הכשרה מקצועית אפקטיביות. כשנולדים ילדים, ההורים מקבלים חופשת לידה שברוב העולם קשה אפילו לדמיין - 480 ימים בשוודיה.

בזמן שעובדים רבים ברחבי העולם חוששים שתהליכי האוטומציה יעלו להם במשרותיהם, השוודים שמים את מבטחם במודל הרווחה ואינם חוששים מפני הרובוטים. גם אם הטכנולוגיה תחסל משרות מסוימות, היא תיצור אחרות, הם אומרים, והמדינה תעניק להם תמיכה והכשרה שיסייעו להתמודד עם השינוי.

אבל עמידותו של המודל הנורדי היתה תלויה עד עכשיו בשני גורמים חשובים – נכונות הציבור לשלם מסים מהגבוהים בעולם, והבנה שכולם אמורים לעבוד. המדינה דואגת לכך שאנשים בגיל העבודה יצוידו בכישורים למשרות מבוקשות בשכר גבוה.

גל ההגירה לשוודיה - הגדול ביותר מבין כל מדינות אירופה ביחס לאוכלוסייה - מעמיד את המודל הזה במבחן. בשיאו של הגל ב-2015, הגיעו 160 אלף מבקשי מקלט לשוודיה, מדינה שחיים בה 10 מיליון תושבים בלבד. בשני העשורים האחרונים זינק שיעור הזרים בשוודיה מ-11% ל-19%. העובדה שרבים מהפליטים אינם משכילים ואינם דוברי שוודית מקשה לשלבם בשוק העבודה.

סקרי דעת קהל מראים כי השוודים עדיין מוכנים לשאת בנטל המסים הכבד, אולם לנוכח המציאות החדשה, שבה פליטים רבים צפויים להיתמך בתוכניות רווחה במשך שנים, נשמעים יותר ויותר קולות שדורשים מהממשלה להגביל את הסיוע למובטלים. "אנשים נוטים להפגין סולידריות עם הדומים להם", אומר קרל מלין, מנהל מדיניות במכון המחקר פיוצ'ריון בסטוקהולם. "הם לא מגלים יחס דומה כלפי האחר".

אורבן פטרסון NORA LOREK / NYT

אחד הגורמים שמובילים את הקו הזה הוא השוודים הדמוקרטים, מפלגת ימין בעלת שורשים נאו־נאצים. בעשור האחרון הצליחה המפלגה, שהיתה בעבר בשוליים, להשתלב בזרם המרכזי, כשזכתה בבחירות האחרונות במספר המושבים השלישי בגודלו בפרלמנט.

מחיר נסבל

שוודיה נודעת כבר שנים רבות כמדינה ידידותית לפליטי מלחמה, ושיעור הסיוע מתקציבה למדינות מתפתחות הוא הגבוה בעולם. עם תחילת גל ההגירה הגדול, ממשלת שוודיה העדיפה לשכן את הפליטים בעיירות קטנות מאשר בערים כמו סטוקהולם, שבהן היצע הדיור מצומצם ויקר. כשהמדינה החלה לשלוח פליטים לפיליפסטד ב-2012, היא הבטיחה להנהגה המקומית שהיא לא תצטרך להתמודד איתם לבדה. הממשלה התחייבה לממן עבורם דמי שכירות, מזון, ביגוד וטיפול רפואי מיוחד בשנתיים הראשונות. אחר כך, הרשויות המקומיות יצטרכו לקבל את האחריות, אם כי ההנחה היתה שהעלויות יהיו מינימליות, משום שרוב הפליטים כבר יוכלו לדאוג לעצמם.

זו היתה פנטזיה, אומר האנס פלסמן, מנהל תוכניות עבודה וחינוך בגוף להכשרת פליטים למשרות שהקימה הרשות המקומית ב-2015. הוא ועמיתיו הבינו עד מהרה שזה יצריך משאבים רבים. בגלי ההגירה הראשונים מסוריה ועיראק הגיעו למדינה רופאים, רואי חשבון ובעלי מקצועות נוספים. לימודי השפה איפשרו להם להמשיך לעסוק במקצועות שלהם. אולם בהמשך, רוב הפליטים לא היו משכילים, ורבים מהם סבלו מטראומות ונזקקו לתמיכה נפשית.

מתוך כמעט 11 אלף תושבי פיליפסטד, כחמישית הם זרים. מבין 750 הפליטים בגיל העבודה, ל-500 יש השכלה פחות מתיכונית, ו-200 אינם יודעים קרוא וכתוב. "המדינה כל הזמן אומרת שאנחנו צריכים להכשיר אנשים למשרות", אומר פלסמן. "זה בלתי אפשרי. תחילה צריך לחנך אותם".

משפחת פליטים במאלמו אי־פי

בעיירה, משפחות פליטים בנות חמש נפשות או יותר נדחקות לתוך דירות חדר, והאלימות והשימוש בסמים בקרבם גואה. ראשת העיירה, ססיליה אין זיטו מהשוודים הדמוקרטים, אומרת שהפליטים סירבו להיטמע באוכלוסייה. "הייתי מתחילה בלחייב אותם ללמוד שוודית", היא אומרת.

בבאק ג'מאלי נדהם לשמוע טענות כאלה. לפני שש שנים, כשהיה בן 13, הוא נמלט מאפגניסטן לאיראן בתא מטען של מכונית, ושם עבד בבנייה בשכר של שני דולרים ביום, והתגורר במקומות מסתור תוך התחמקות מהמשטרה. הוא שילם למבריח כדי שיעביר אותו לטורקיה, משם התקדם באוטובוסים דרך הבלקן, ובגרמניה ישן על רצפת מסגד. לאחר מכן נסע ברכבת למאלמו שבשוודיה, ובהגיעו לשם הגיש בקשה למקלט. בשנה האחרונה הוא מתגורר אצל פעיל למען פליטים בשדות שליד העיר הורבי, בבית ללא צנרת שמחומם בתנור עצים בלבד.

על הנייר, ג'מאלי הוא המקרה הגרוע ביותר לשוודיה. הוא מעולם לא למד במערכת חינוך פורמלית, ולכן הוא מהווה דוגמה לאותם אנשים חסרי השכלה וכישורים מתאימים לעבודה.

אבל ג'מאלי מסרב לקבל את הטענה שהוא נטל על החברה. הוא לא יכול לעבוד כל עוד בקשת המקלט שלו נידונה, ולכן הוא נוסע מדי יום בכל מזג אוויר ללמוד שוודית בהורבי. נהג אוטובוס אחד סירב לקחת אותו, וממכוניות חולפות קוראים לו לא פעם ללכת הביתה. "איזה בית?", הוא אומר. "אין לי בית".

"רוצים לעבוד"

ביחידת ההכשרה מנסים לבלום את המגמה הזאת. סעדיה אוסמן לומדת שוודית שמותאמת לעבודה במטבחי מסעדות עם 11 פליטים נוספים. אוסמן, בת 39 ואם לשלושה, הגיעה לשוודיה לפני שש שנים לאחר שברחה מהמלחמה שהתחוללה במולדתה סומליה.

בתחילה הממשלה שילמה את שכר הדירה על דירת שני החדרים של המשפחה, ונתנה לה כסף לבגדים ומזון. בעלה למד שוודית והשתתף אף הוא בקורס הכשרה מקצועית. לפני שלוש שנים הוא קיבל משרה במפעל סמוך, וכעת הם משלמים בעצמם את שכר הדירה. אוסמן, שהיתה מורה בבית ספר יסודי בסומליה, רוצה עכשיו עבודה משלה. "כולנו רוצים מאוד לעבוד", היא אומרת. "לא טוב לשבת בבית ולא לעשות כלום".

ג'מאלי מחזק את דבריה של אוסמן. בקשתו הראשונה למקלט נדחתה, וכעת הוא ממתין להכרעה בערעור שהגיש. אם יפסיד, הוא עלול להיות מגורש לאפגניסטן, שבה יהיה סתם עוד צעיר מובטל. בשוודיה הוא כבר סטודנט במשרה מלאה, והוא נחוש בדעתו להתחיל קריירה כחשמלאי. "אני רוצה לחיות כאן כמו כולם", הוא אומר.

רבים מהשוודים עדיין רואים את היתרונות שבהגירה. לדברי כלכלנים, המודל הנורדי מצדיק את ההשקעה של משלמי המסים במבקשי המקלט. פליטים רבים אמנם יתקשו להשיג עבודה, אבל ילדיהם יגדלו כדוברי שוודית, יסיימו בתי ספר מקומיים וייכנסו לשוק העבודה. "ההגירה לא משנה את מודל הרווחה השוודי כהוא זה", אומר קלאוס הולטגרן, המנהל המוניציפלי בפיליפסטד. "כשאנחנו מצליחים עם האנשים האלה, זה משאב אדיר לשוודיה".

לקריאת הכתבה המלאה

כבר מנויים? התחברו