רחוב עמק רפאים בירושליםאמיל סלמן

למה צל הוא הדבר הכי נדיר בקיץ הישראלי?

הרבה ראשי ערים רואים בעצים מטרד, כי הם מלכלכים את הרחוב או שהשורשים שלהם שוברים את הריצוף ■ וכך, במקום למצוא פתרון לבעיית היעדר הצל מהמרחבים העירוניים, המצב הולך ומחמיר: יש פחות ופחות עצים, והשמש הקופחת מסכנת את בריאות הציבור

חם בחוץ. האם אתם יודעים מה הפרש המעלות בין אזור מוצל לאזור חשוף לשמש? באמצע היום, ההפרש יכול להגיע ל-15-14 מעלות צלזיוס. ומה עושים כיום נגד זה? מעט מאוד. הציבור משלים עם המצב, ומקבל אותו כגזירה משמים. הורים מעטים מתלוננים על חסרונו של הצל במגרשי המשחקים שבהם משחקים ילדיהם. מנהלי בתי הספר אדישים כאשר הילדים נמצאים בחצרות ללא כל קירוי.

לכאורה, אין מה לעשות. הדרך היחידה להימלט מהשמש היא לבלות בקניונים, שם יש מיזוג אוויר. הציבור מקבל כמובן מאליו שהמרחב הציבורי - הכיכרות, הרחובות, הפארקים, אזורי המשחק והספורט - אינם נגישים רוב שעות היום, במשך כשני שלישים מימי השנה. היחידים שמתלוננים מעט הם מדריכי התיירים, ש"אין להם לאן לברוח" עם הקבוצות שלהם, אבל תלונותיהם כנראה אינן אפקטיביות מספיק.

במקום להשתפר, המצב הולך ומחמיר: יש פחות ופחות עצים במרחבים העירוניים, מסיבות שונות, למשל פרויקטי חיזוק מבנים (תמ"א 38), שבמסגרתם משפצים ומרחיבים את בנייני המגורים, ודוחקים את העצים הקיימים החוצה. הרבה ראשי ערים רואים בעצים מטרד, כי הם מלכלכים את הרחוב או שהשורשים שלהם שוברים את הריצוף. יש ראשי רשויות שנקטו יוזמה ושתלו עצים, אבל מחוסר ידע שתלו עצים לא מתאימים, כמו כמויות גדולות של עצי דקל בדרום - שאין להם שום תרומה להצללה.

האדישות מתבטאת גם בפרגולות לא יעילות שמתקינים במקומות שונים, שמחמיצות את המקומות שצריך להצל: כמו ספסלים ציבוריים או תחנות אוטובוס, שהציבור מחפש את הצל מאחוריהן ולא בתוכן, כי הן אינן מגינות לא מהשמש ולא מהגשם. חלק מתחנות אלה הוקמו בכלל כדי לשים עליהן פרסומות, ואין בהן שום תועלת לציבור. אמנם הקרן הקיימת ממשיכה לשתול עצים, אבל פעילות זאת נעשית בטבע, בהרים, ולא במקומות בהם גרים אנשים.

פגיעה במרקם החברתי והכלכלי של הקהילה

מצב זה אינו טוב. חוסר הצל מזיק לבריאות, לפעמים באופן חמור: השמש הקופחת גורמת למחלות עור, לפגיעה בעיניים ולכוויות ממתקני ברזל לוהטים - בפרט בגני משחקים. חסרונו של הצל מצמצם את אפשרויות הפנאי של כולנו - ילדים ומבוגרים - במיוחד בחודשי החופש הגדול. כאשר אנשים נאלצים להסתגר בדלת אמותיהם בגלל החום הכבד, נוצרת פגיעה במרקם החברתי והכלכלי של הקהילה. ותאמינו או לא, יש אדריכלים שמתנגדים לעצים ליד יצירותיהם, שמא יסתירו את יופיין.

האם ניתן לשנות את המצב? בהחלט כן. יש לפעול בכמה מישורים. בין השאר יש להגביר את המודעות לנושא על ידי הסברה, לעודד יצרני ריהוט רחוב לעבור למוצרים הנותנים מענה לבעיות של טמפרטורה גבוהה ושמש ישירה, לדרוש מהאקדמיה לעסוק בנושא בתוכניות הלימודים של אדריכלים ואדריכלי נוף, ואף לדחוף את האחראים על היערות ואת מכון וולקני לפתח סוג עץ שצומח מהר, צורך מעט מים, מלכלך כמה שפחות, ושיש לו עלווה וצמרת רחבה כדי לתת צל רחב.

מעבר לכל זה, יש להכין תקינה ברורה ומחייבת, לפיה כל מתכנן שמציע תוכנית במרחב הציבורי חייב להגיש גם תוכנית צל למקום.

למרבה השמחה, יש כבר ניצנים של שינוי גישה באופק: בעיריית תל אביב נעשו צעדים ראשונים להצללה במרחבים הציבוריים; עמותת "בנייה ירוקה" מעבירה הרצאות בנושא הצל למועצות המקומיות בכל רחבי הארץ; ודלית זילבר, מנהלת מינהל התכנון, אימצה את הנושא ויזמה תוכניות להסדרה. כצעד ראשון שיש לו השלכות חשובות, שר האוצר כחלון צפוי לחתום על תקנה שתדרוש הצללה של כל מגרשי השעשועים בארץ. מינהל התכנון עובד ביחד עם היערן הראשי על מסמך שיסביר מהם העצים המתאימים לשתילה.

אלה צעדים ראשונים, שיש לברך עליהם. נקווה שיהיה להם גם המשך.

ד"ר וייל שימש בעבר מנהל מוזיאון ישראל וקרן ברכה, וכיום פעיל להסדרת נושא הצל במרחב הציבורי