ברק ונתניהו בביקור בפיקוד צפון, ב–2012. לפחות על דבר אחד הם מסכימיםאריאל חרמוני / משר

למה רק 30 מיליארד, תביאו 300: נתניהו, ברק, והאלוף שחטף מחבריו

קשה לחשוב על עתיד מייאש יותר עבור ילדינו, כשכל המערכת הפוליטית והזירה הציבורית אדישות לחלוטין לצעד כה דרמטי של לקיחת עושר ואיכות חיים מהשכבות החלשות לטובת תקציב הביטחון ■ נתניהו החליט שלנצח נאכל חרב — וכולם מצדיעים בהסכמה

1. ראש הממשלה לשעבר, הצייצן הפעיל אהוד ברק, מקנא בארה"ב. לא, זו אינה פרשנות. בעקבות הרשעתו של היועץ הפוליטי והלוביסט האמריקאי לשעבר פול מנפורט, צייץ השבוע ברק בחשבון הטוויטר הפעיל שלו: ״לקנא בארה״ב. שם התובע המיוחד (רוברט) מולר — עובד. לא מורח, לא ממזמז, לא מתבכיין״. אם לא היה מדובר בראש ממשלה לשעבר, עם איי.קיו גבוה במיוחד, שמבלה חלק ניכר מזמנו בארה"ב בעשור האחרון, אפשר היה לפטור את הציוץ הזה כבורות ולהניח שברק לא מכיר את הנורמות בפוליטיקה ובמערכת המשפט האמריקאית. אבל הוא מכיר אותן. מכיר היטב. הוא באמת מקנא בשיטה האמריקאית.

2. נתחיל עם העובדות. מנפורט ומייקל כהן, עורך דינו לשעבר של נשיא ארה"ב, הם מאכערים מהשורה השנייה או השלישית באליטת ההון־שלטון האמריקאית. הסיכוי שיוגש כתב אישום נגד הנשיא דונלד טראמפ עצמו בגין הפרשות הפליליות שבהן הוא מעורב, אם יימצאו ראיות — אפסי.

בארה״ב יש ״נוהג״ משפטי: נשיא מכהן הוא מעל לחוק. טראמפ, בניגוד לארבעת ראשי הממשלה הישראלים, לא ראה חדר חקירות וחוקרים עד עצם היום הזה. הפרשות שבהן חשוד ונחקר שוב ושוב ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו - ובהן הורשע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ונחקר אריאל שרון - הן זוטי דברים בהשוואה לעשרות ואולי מאות פרשות של ניגודי עניינים חריפים בהתנהלותו של טראמפ, מקורביו ומשפחתו. אלא שבארה"ב חלק אדיר מהשחיתות הוא חוקי. מבני. מוסדי. מקובל.

כשמדובר בשחיתות פוליטית בכלל ובמערכת המשפט בפרט, אין לישראל סיבה לקנא בארה״ב. המערכת הפוליטית האמריקאית היא אחת מהמערכות המושחתות בעולם המערבי, ומבוססת בכל חלקיה על כסף. המערכת המשפטית בארה"ב אינה שונה מהותית ממנה.

ב–15 השנים האחרונות קרס במהירות מספר כתבי אישום, הרשעות ועונשי מאסר נגד אנשי האלפיון העליון בארה"ב — המיליארדרים ומנהלי חברות הענק. הם נהפכו לחסינים, כמעט באופן מבני, מפני כתבי אישום. לא רק שלפלוטוקרטים האמריקאים יש כלים חוקיים לקנות פוליטיקאים ורגולטורים כדי לייצר לעצמם מערכת חוקים ותקנות המתאימים לאינטרסים שלהם — כאשר הם עוברים על החוק, הם כמעט תמיד יסגרו עם הפרקליטים מטעם המדינה עסקה שבמסגרתה החברה (כלומר הציבור) תשלם כמה עשרות, מאות או מיליארדי דולרים, בעוד הם ייצאו בלי כלום וברוב המקרים יישארו בתפקידם. את השיטה שבה רשאים פוליטיקאים לקבל סכומי כסף בלתי מוגבלים ממיליארדרים וחברות ענק שזקוקים לרגולציה נוחה — אישר בית המשפט העליון האמריקאי בפסק הדין המפורסם ״סיטיזנס יונייטד״ לפני שמונה שנים. פסק הדין קיבע את הרעיון שדולר אחד שווה קול אחד, במקום שאדם אחד שווה קול אחד. אין מה לקנא בכך.

3. ברק מכיר את מערכת המשפט והפלוטוקרטיה האמריקאיות. בעשור האחרון הוא מציג עצמו כ״יועץ לקרנות גידור״ — ענף שחלק עצום מהעוסקים בו נוהגים להסתבך שוב ושוב עם החוק ולצאת רק עם קנסות. ברק הוא גם האיש שדחף באגרסיוויות את נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, בימי כהונתו האחרונים, להעניק חנינה לפושע הנמלט בהעלמות מס מהגדולות בהיסטוריה האמריקאית, מרק ריץ — מהלך שאפילו באמריקה המושחתת זכה לביקורות מכל קצווי הקשת הפוליטית.

הנימוק של ברק למהלך הוא שריץ עזר למערכת הביטחון הישראלית. האם ריץ גם התעשר מהעזרה הזאת? מהדלת שנפתחה עבורו בצמרת הפוליטיקה של המדינות המעורבות בסחר הנשק? מהקשרים שנוצרו עמם? אין לדעת. הרי מה שיפה בשיטה שבה משתמשים מיליארדרים ואנשי עסקים פרטיים לקידום עניינים ״ביטחוניים״, הוא שיש על כך איפול מוחלט — ואיש לא יכול לדעת מי נהנה, או מדוע דווקא הוא נהנה, מההטבות הנלוות לה. מודל שבו עושים שימוש תכוף באנשי עסקים פרטיים כמתווכים בעסקות ממלכתיות בכסף ציבורי — בסודיות מוחלטת — הוא בדיוק החומר שממנו בנויות הפלוטוקרטיות.

טראמפ, השבוע LEAH MILLIS/רויטרס

4. אבל הנושא הוא כמובן אינו ברק, אלא נתניהו. יותר נכון, מחליפו של נתניהו. בסופו של דבר מערכת החוק הישראלית תגיע לנתניהו, כפי שהגיעה לפניו לשרון ואולמרט. בישראל, בניגוד לארה״ב, מערכת המשפט — מפרקליטות המדינה ועד בית המשפט העליון — עדיין לא נמכרה לאלפיון העליון. מאז המחאה החברתית, ששלחה שוק חשמלי לכל קצוות החברה הישראלית, נעצרו, נחקרו ונשלחו לכלא שורה של טייקונים וראשי ממשלה.

ואולם השאלה החשובה היא מי יבוא אחריו; לא בהכרח רק איזה סולם ערכים ונורמות הוא או היא יביאו — אלא איזה ערכים, נורמות ורעיונות מחזיקים התומכים בראש הממשלה שיחליף את נתניהו. רמז ראשון אפשר לקבל מהפיכתו של ברק בשנה האחרונה לחביבם של רבים מאנשי מחנה ״אנטי־ביבי״. עבורם ברק הוא הפתרון.

גם אם הסיכוי של ברק לחזור לראשות הממשלה נמוך יותר מהסיכוי של הגשת כתב אישום נגד טראמפ — העניין המחודש דווקא בו מבטא היטב את סוג ה״אופוזיציה״ שיש היום בישראל. אין כזאת.

5. מקובל לכנות את המדיניות הכלכלית של נתניהו ימנית או קפיטליסטית. ואולם בשנים האחרונות הכינוי הזה כבר לא מדויק. יהיה מדויק יותר לכנות אותה רפובליקנית — לא רפובליקאית, אלא רפובליקנית, כמו המפלגה הרפובליקנית.

למפלגה הרפובליקנית יש רטוריקה של שוק חופשי, חירות ושאר סיסמאות ״אמריקאיות״. אבל במרבית המקרים המדיניות הכלכלית משרתת בעיקר את התורמים הגדולים וקבוצות האינטרס החזקות. האידאולוגיה של המפלגה הרפובליקנית גמישה ולרוב מתאימה לאינטרסים של התורמים הגדולים. הביטוי החד ביותר של המדיניות הזאת הוא ההגדלה השיטתית של תקציבי הביטחון הישירים והעקיפים, שמהם נהנות חברות הנשק, מנהליהן ועובדיהן.

הרפובליקנים, שרוצים קיצוצי מסים לעשירים, נוהגים להיות ״ניצים פיסקליים״ — ותומכים בממשלה קטנה ובגירעונות קטנים, עד שזה מגיע לתקציבי הביטחון. שם הם תמיד ישמחו לנפח יותר ויותר. תקציב הביטחון האמריקאי הוא אולי החלק המושחת ביותר בתקציב הפדרלי. הרפובליקנים יעדיפו להצטייד בעוד ועוד ועוד נשק — גם אם הצבא האמריקאי לא זקוק לו, גם אם הנשק פגום וגם אם הוא מסכן חיילים — על פני הרחבה של תקציבי חינוך, בריאות ורווחה. בשבוע שעבר הכריז נתניהו על ״תפישת ביטחון חדשה״ ושלח את יועצו להגיד שהגיע הזמן לתפישה שונה מזו של דוד בן־גוריון.

לא בן־גוריון, לא יצחק רבין ולא כלום — התוכנית החדשה של נתניהו היא תפישת ביטחון רפובליקנית. נתניהו, שבמשך 20 שנה מכר לפרשנים כלכליים את התזה של ״ממשלה קטנה״ והרבה לדבר על הבזבוז והשחיתות בתקציב הביטחון, זיהה לראשונה הזדמנות להשתמש בתקציב הביטחון כמכשיר פוליטי. אם בעבר נתניהו וקודמיו היו משתמשים באיומים ביטחוניים אמיתיים או דמיוניים ככלי פוליטי — עכשיו הוא מרחיב את השיטה: זה גם יעלה לנו כסף. הרבה כסף.

נתניהו, יעלון ומפקד חיל הים רם רוטברג בצוללת אח"י רהב, בשנה שעברה קובי גדעון / לע"מ

לא הופתענו לראות שהראשון שמיהר לברך על הכרזת נתניהו להגדיל את תקציב הביטחון ב–30 מיליארד שקל בעשור הקרוב היה החבר הצייצן. ״התוספת לתקציב הביטחון חיונית״, צייץ ברק, ומיד הוסיף בידענות ונחרצות מוחלטת, המשווה לו ארשת ממלכתית־צבאית: ״עיקרה — מערכת יירוט רב־שכבתית נגד טילים״.

6. האם ישראל זקוקה עכשיו למערכת יירוט טילים רב־שכבתית? ברור. אנחנו תמיד צריכים. עוד ועוד. ועוד. ולמה רק 30 מיליארד שקל? עדיף 300 מיליארד. אין דבר כזה יותר מדי ביטחון. האויב תמיד מתעצם ותמיד על הגדרות.

היכן התקיים הדיון על ההוצאה הכספית האדירה הזאת שתכרסם בתקציבים החברתיים? לא היה כזה כמובן. ומדוע דווקא 30 מיליארד שקל? זה חשאי. זה סודי. ואם יתקיים דיון פומבי בשאלת גודל תקציב הביטחון — האם יהיה מישהו שיהיה לו אינטרס או עניין להגיד "לא. זה יקר, זה מיותר. מספיק 3 או 10 מיליארד שקל"?

לא. כי זאת יש לדעת: מרבית האופוזיציה לנתניהו היא בעיקר יריבים פוליטיים, לא באמת אידאולוגיים. מלחמת כנופיות, שבה כל כנופיה רוצה להתיישב על סיר הבשר. והראיה: כשמדובר בניפוח תקציב הביטחון על חשבון בריאות או תשתיות — לא תשמעו אף פוליטיקאי, ובוודאי אף גנרל בהווה או בעבר, מצייץ. ואם הם מצייצים, זה תמיד יהיה בסגנון ברק, שפוסק: זה חיוני. עוד כסף.

זווית מעניינת למיליארדים האלה הביא לפני חודש עד המדינה מיקי גנור בעדות שנתן במשטרה. ״תיכננו רכישה של עוד שלוש צוללות, שעלותן משהו כמו 1.8 מיליארד דולר, במחיר של 2.2 מיליארד דולר", סיפר גנור לחוקריו והסביר כי לצה"ל יהיה צורך ברכישת צוללות נוספות בעקבות דרישת מערכת הביטחון, וכי ״הוועדות השונות לא ממש יתעסקו במחירן״. גנור תיכנן להציע ליצרנית הנשק טיסנקרופ לנפח את המחיר של הצוללות ב–400 מיליון דולר: ״בעסקה הסיבובית הם היו אמורים להרוויח, וגם אני״.

הזלזול המוחלט של מערכת הביטחון בכספי משלם המסים והצרכן הישראלי נחשף בשלוש השנים האחרונות שוב ושוב בפרשת מונופול הגז. כשנתניהו החליט לדרוס את השיקולים של תחרות ואת עצמאות רשות ההגבלים העסקיים — הוא נדרש לייצר ״שיקולים ביטחוניים״ כדי לאשר מונופול פרטי. הוא הפקיד את המשימה על ראשי המטה לביטחון לאומי, ואלה מיהרו לייצר לו חוות דעת מגוחכות, שתמכו אוטומטית בתזה שלפיה בלי מונופול פרטי נשקפת סכנה ביטחונית לישראל.

חיל הים מיהר לקפוץ על ההזדמנות ולהצטייד בכלי שיט יקרים במטרה לאבטח את הקידוחים של המונופול הפרטי — אך כיום כלל לא ברור אם יש צורך בכלים היקרים האלה. כמובן שאין פוליטיקאי — לא מהימין, לא מהמרכז ולא מהשמאל — שמתעניין בשאלה אם נשרפו מיליארדים מיותרים. המערכת הפוליטית, כמו 90% או יותר מהעיתונות הישראלית, אדישה לחלוטין לתקציב הביטחון. רוב הכתבים הצבאיים, אלה שאמורים להיות בעלי ידע ומומחיות, כמעט תמיד ישמשו דוברים נאמנים של צה״ל.

7. במגירה של משרד ראש הממשלה מונח ״דו"ח לוקר״. במשך שנה ישבו שורה של אנשי צבא וכלכלה ובדקו את תקציב הביטחון. לא היו שם פציפיסטים וגם לא תומכי מרצ. גם אורי אבנרי המנוח לא הוזמן. ישבו שם אנשי ממסד, ובהם מנכ"ל אלביט לשעבר, יוסי אקרמן. אנשים שעוסקים לא רק בביטחון, אלא גם בניהול ובמספרים. המסקנה היתה ברורה: הצבא מנופח, והגיע הזמן לדיאטה.

יוחנן לוקר. קרא לקצץ בתקציב הביטחון ונהפך לפרסונה נון גרטה יעקב מהגר

דיאטה, אגב, מייצרת צבא חזק יותר. כיום הצבא הישראלי שמן. מול אלפי הפקידים המיותרים בו, בשב"כ ובמוסד עתירי הפנסיות התקציביות, ממשיכים חיילי סדיר ומילואים לצאת לשטח עם ציוד גרוע, חלקי וישן.

הדעת נותנת שיוחנן לוקר, אלוף במיל' שעמד בראש הוועדה, ישמיע כעת את קולו בתגובה לכך שנתניהו — בתמיכת משה כחלון, אביגדור ליברמן וברק — זורק את הדו"ח שלו לפח. אבל אל תעצרו את נשימתכם: הוא לא יגיד מילה. הוא חטף כבר על הראש מכל חבריו הקרובים והתיישר.

לוקר נדהם לגלות בשבועות ובחודשים לאחר פרסום הדו"ח שלו שהוא נהפך לפרסונה נון גרטה בקרב חבריו בחיל האוויר ובמטכ"ל. הוא לא ״Team Player”, ולרגע התבלבל לחשוב שהוא צריך להיות נאמן למשלם המסים, לשכבות החלשות שזקוקות להגדלה משמעותית של התקציבים החברתיים — ושכח שצה"ל ומערכת הביטחון הם גילדה, קבוצת אינטרסים שמגנה על תקציביה ואנשיה כמו מרכז הליכוד, ועדי הנמלים או איגוד חברות הביטוח.

האם יקום בישראל גנרל שישאל את חבריו בקול רם אם במדינה שבה בתקציב הבריאות חסרים מיליארדים, התשתיות קורסות ומאות אלפי ילדים וקשישים חיים בעוני — לא ראוי שגם מערכת הביטחון תתייעל? האם נתקלתם בפוליטיקאי אחד או גנרל אחד בעשור האחרון ששאל בקול רם מדוע הפנסיה הממוצעת בצה״ל גבוהה פי חמישה מהפנסיה של בעלי מקצועות זהים באזרחות? האם ראיתם פעם דיון סוער בכנסת על תקציב הביטחון? על פרויקטים מגלומניים ומיותרים של המוסד, השב״כ או חיל האוויר? האם היה דיון בשאלות על יעילות או עלות־תועלת על רקע הכפלת תקציב המוסד והשב"כ בעשור האחרון ל–10 מיליארד שקל? כמובן שלא. את זה משאירים לשניים ורבע ילדים בני 28 באגף התקציבים במשרד האוצר, שהלוביסט הראשי של צה״ל — המכונה בטעות היועץ הכספי לרמטכ"ל — אוכל לארוחת בוקר.

8. אנשים שהכירו את אבי גבאי לפני שהיה פוליטיקאי זוכרים את הבוז והכעס שעלו בו כשהיה מדבר על הבזבוז והשחיתות במשרד הביטחון. אבל דקה אחרי שהגיע לפוליטיקה הוא גילה שאסור להגיד מילה בנושא — חס וחלילה שלפיד או ליברמן ייראו ״ביטחוניים״ יותר ממך. בחודשים האחרונים סייר גבאי בבתי חולים בישראל שקורסים בשל עומס של חולים. קו ישיר מחבר בין ההפקרות והרשלנות בניהול תקציב הביטחון לבין התקצוב האנורקטי של מערכת הבריאות הציבורית.

לא מדובר רק בכסף, אלא בסולם ערכים. סגידה בלתי פוסקת לפרה הקדושה של הביטחון שוחקת באופן הדרגתי את הלגיטימיות והמקום בשיח הציבורי של השירותים האזרחיים.

אבי גבאי. הכעס על הבזבוז במשרד הביטחון נעלם ברגע שנכנס לפוליטיקה מגד גוזני

בטוויטר, זירת השיח הפופולרית של ברק, שנהפכת בהדרגה לזירת הדיון והקרבות של חלק גדול מהפוליטיקאים, העיתונאים והפעילים הפוליטיים — רושפים הימנים והשמאלנים אחד על השני מבוקר ועד ערב. אורח שהיה נקלע לשם היה חושב שבישראל יש מאבק אידאולוגי, היסטורי והירואי בין שני מחנות גדולים. אבל הקלות, המהירות והאדישות שבה עוברים המיליארדים לתקציב הביטחון לא משאירים מקום לספק: רב המשותף על המפריד כאן בין רוב השחקנים.

חמש המפלגות הקולניות ביותר מהימין והמרכז מתבטלות בפני ראש הממשלה כאשר הוא מחליט בעצמו על סדר עדיפויות תקציבי חדש — יותר נשק, יותר פנסיות — על חשבון רשתות ההגנה החברתיות. קשה לחשוב על עתיד מייאש יותר עבור ילדינו כאשר כל המערכת הפוליטית, כל הזירה הציבורית, אדישה לחלוטין לצעד כה דרמטי של לקיחת עושר ואיכות חיים מהשכבות החלשות לטובת תקציב הביטחון. נתניהו החליט שלנצח נאכל חרב — וכולם מצדיעים בהסכמה.