פרופ' יורם הרפזאוליבייה פיטוסי

"מתמטיקה זה הרסני. אם הילד נהנה בלימודים קחו אותו לבית חולים"

"מבחנים הורסים את הלמידה. צריך לבטל את שיעורי הבית. ילד ישראלי מייצר בעיות של 100 אמריקאים, 200 גרמנים ו-10,000 סינים. כשילד מסתכל החוצה מהחלון בכיתה הוא מבין שהוא הפראייר היחידי" ■ פרופ' יורם הרפז ישנה את כל מה שחשבתם על חינוך

יורם הרפז, פרופסור לחינוך, מרצה במכללה האקדמית בית ברל, בן 65, נשוי + 2, גר בירושלים

יש לך עצה להורים עם תחילת הלימודים?

שיידעו שהם לא מורים. תפקידם אינו לתווך לילדים את הידע בבית הספר.

אז מה כן?

להבין את הילדים ולאהוב אותם. ילדים צריכים לצאת מהבית כשהם מצוידים בדבר הבסיסי שהוא המפתח להצלחה בחיים. תחושת ערך שאינה תלויה בדבר.

ואם הילדים לא רוצים ללכת לבית הספר?

זה סימן שהם בריאים בנפשם.

שיחת פנים עם פרופסור יורם הרפז

אתה רציני?

ילד שלא רוצה ללמוד הוא ילד נורמלי. אם הוא חוזר מבית הספר ואומר "למדנו חפיפת משולשים, זה היה מרגש" - תזמינו רופא. בעצם אל תחכו, קחו אותו למיון. בית ספר הוא מיזם של מבוגרים הנכפה על ילדים, ויש בו יסוד אלים. איזה ילד רוצה לפרק משפטים?

זה לא הכי מהנה באמת.

תדפקו על דלתות כל הבתים בישראל, ותשאלו מה עושים הערב. לא תמצאו אפילו זוג הורים אחד שאומר, 'היום נחפש מה הסינוס ומה הקוסינוס, יהיה נחמד, בואו תצטרפו'. ילדים לא שמעו את ההורים שלהם רבים כמה זמן שני ברזים ימלאו בריכה. חברות לא יושבות בבית קפה ומדברות על מושא עקיף ומושא ישיר.

נו, אז.

אז כשילד מסתכל החוצה מהחלון בכיתה הוא מבין שהוא הפראייר היחידי. אנחנו מלמדים את הילדים דברים שרחוקים מעולמם ומעולמנו. לכן, אני אומר להורים "אל תצפו שהילד שלכם ישמח ללכת לבית הספר. במקסימום הוא נהנה מההפסקות והחברים".

עדיין, הצלחה היא אתגר חשוב לרבים מהתלמידים.

נכון, קל לאלף תלמידים במשהו חסר משמעות. ככלל, החוויה הבית-ספרית היא משמימה למדי. המחשב תמיד יהיה פי אלף יותר מגרה מהמורה הכי נחמדה. בקיצור, תרגיעו כי הם לומדים מידע מיותר.

בית ספר ניר כפרי

מתמטיקה זה מיותר?

גרוע מכך. זה מקצוע הרסני מבחינה חינוכית.

הא?

מתמטיקה הורסת באופן שיטתי את הדימוי העצמי של התלמידים. תלמיד שנכשל בספרות אומר לעצמו "אני בחיים לא פותח ביאליק". אבל כשהוא נכשל במתמטיקה הוא אומר לעצמו "אני לא חכם. לא אגיע רחוק". נל נודינגס, פרופסור לחינוך שהיתה בעצמה מורה למתמטיקה, ביקשה מהקהל בכנס אחד שכל מי שפתר משוואה עם שני נעלמים בשבוע האחרון ירים את ידו. מתוך 1,000 איש, שלושה הרימו יד. שלושתם מורים למתמטיקה. אחר כך היא ביקשה שכל מי שהיו ביחסים עם אנשים אחרים ירימו יד. כולם הרימו יד. "אתם רואים", היא אמרה, "תוכנית לימודים עם מתמטיקה במרכזה היא המצאה של גברים פטריארכליים שתפקידה למיין את התלמידים לטובים ורעים. בתוכנית שנשים הובילו היו במרכז יחסים אנושיים, ידידות, אהבה, זוגיות והורות". רוב האנשים לא משתמשים במתמטיקה בחייהם.

הלו, פה זה אומת הסטארט-אפ.

באינטל לא משתמשים במתמטיקה. סטיב ג'ובס ידע מתמטיקה? הוא נזרק מבית הספר ולא סיים קולג'. ביל גייטס ומארק צוקרברג לא סיימו אוניברסיטה.

צריך מתמטיקה כדי להתקבל לאוניברסיטה.

האוניברסיטאות הן האויבות הגדולות של בתי הספר כי הן מעוניינות רק במיון ודירוג של תלמידים, ולא בחינוך. בתי הספר משרתים את האוניברסיטאות ו'גורמים זרים' אחרים - את הצבא ואת מקומות העבודה. כך הורסים את הפוטנציאל של התלמידים. הילד נתפש כחומר גלם, תוכנית הלימודים כסרט נע, המורים כעובדים ובחינות הבגרות כתו תקן. אם עשית חמש יחידות אתה לקסוס ואם לא אז אתה מאזדה 3. ילדים ללא תו תקן, חסרי בחינות בגרות, הם גרוטאות.

אז איך ההורים צריכים לתווך לילדים את בית הספר?

ההורים זה הכוח החדש. הם מתערבים בכל תחום וצריך להגן על המורים מפניהם. פעם היתה חזית משותפת - המורה וההורה נגד הילד - היום זה הילד וההורה נגד המורה. אני אומר להורים, אל תרדו לחיי המורים, אתם משכילים יותר לעתים קרובות ובאים עם ג'יפ מפואר יותר, אבל אל תתנשאו. תאמינו לי, אתם לא יודעים ללמד. אם תקבלו כיתה לשלושה ימים תתרסקו.

למה?

כיתה ישראלית זה עסק קשה. לבעיות המשמעת בבתי הספר שלנו אין הרבה תקדימים. ילד ישראלי מייצר בעיות של 100 אמריקאים, 200 גרמנים, 1,000 יפנים ו-10,000 סינים. בכיתות יש כל הזמן רחש של אי שקט. שאלו אותי לא מזמן בכנס במיאמי אם יכול להיות אצלנו אירוע של ירי בכיתה. אמרתי להם שזה לא סגנון ים-תיכוני: "אצלכם בארה"ב מדחיקים תסכולים ותוקפנות, ואז באיזו התפרצות חד-פעמית ילד מביא תת-מקלע וקוצר חצי כיתה. אצלנו העצבים בחוץ".

כלומר?

חצי מהשיעור זה טיפול בבעיות משמעת - תתרחק מהחלון! עבור לשולחן אחר! למה לא הבאת ספרים? למה לא הכנתם שיעורי בית? שקט! החינוך משקף את החברה, לא מוביל אותה. כשאתם, ההורים, נוהגים בפראות או מרביצים לרופאים, למה אתם בדיוק אתם מצפים מהילדים? כשנשיא, ראש ממשלה ורב ראשי יושבים בכלא, למה אנחנו מצפים מהילדים? אני מציע להורים לנסות להתעלות מעל לנקודת המבט של הילד הפרטי שלהם ולראות אותו מנקודת המבט של המנהל או המורות. הדבר הכי טוב זה לתמוך במורות ובמנהלות, ולהציע להן את העזרה שלכם.

אבל יש מורים לא טובים.

יש גם רופאים ועורכי דין לא טובים. מורים לא טובים צריכים לעזוב, הם גורמים נזק לילדים ולעצמם. אבל לאנשים נדמה בטעות שכל אחד יכול להיות מורה. הקוד הוא "אשתי מורה. אל תגיד לי".

סטיב ג'ובס AP

תן עצה למורים.

כשאתם נכנסים לכיתה, אל תשאלו את עצמכם מה אתם הולכים לספר לתלמידים, תשאלו מה אתם הולכים לגרום לתלמידים לעשות. זה לא מופע יחיד שלכם.

מה מאפיין מורה טוב ומה מורה גרוע?

מורה טוב הוא כמו מוזיקאי או טייס טוב, זו כמעט תכונה מולדת. סוג אחד של מורים גרועים הוא אלה שאוהבים את התכנים שהם מלמדים, אבל לא סובלים ילדים. הסוג השני הוא מורים שאוהבים ילדים, אבל לא סובלים את התכנים שהם מלמדים. מורים טובים אוהבים את הילדים ואת התכנים, או מדויק יותר, הם אוהבים לגדל ילדים באמצעות התכנים שהם מלמדים. יש להם סיפוק עצום מכך שתלמידים הבינו רעיון ונדלק להם אור של עניין בעיניים. זו התשוקה שלהם.

בוא ניתן עצה לתלמידים לקראת היום הראשון.

אנחנו אומרים תלמידים, אבל התלמידים שונים מאוד זה מזה. אפשר לחלק אותם לכמה סוגים. יש ילדים עם אינטרסים אינטלקטואליים אותנטיים.

החנונים!

כן, הסקרנים שאוהבים ללמוד. אלה התלמידים הכי טובים, ולכן התלמידים האחרים לא תמיד מחבבים אותם והופכים אותם לפעמים ל"ילדי כאפות". אחר כך יש תלמידים בעלי אינטרסים אינטלקטואליים אינסטרומנטליים. אלה תלמידים טובים מאוד, אבל הם מונעים על ידי דלק אחר. הם לומדים בשביל הבגרות, בשביל 8200 או מדעי המחשב באוניברסיטה. ויש קבוצה גדולה של תלמידים מנותקים. הם בכלל לא במשחק. הם לא מבינים כל כך מה הם עושים בכיתה. הם מתכוננים למבחן רק בלילה האחרון, ומשיגים ציונים בינוניים או חלשים. ובסוף יש 20%-10% של ילדים בעלי לקויות למידה, בעיקר בעיית קשב וריכוז. אלה צריכים הוראה אחרת.

אם כך נראית הכיתה, מה העצה לתלמידים?

זו עצה לא כל כך מציאותית - עשו מאמץ לגלות עניין בתכנים שהמורים מלמדים אתכם. אם אתם כבר שם, נסו להפיק מזה עניין ותועלת. בסופו של דבר, תוכנית הלימודים כוללת גם את המיטב של האנושות.

מה מיטב, כרגע אמרת שהכל קשקוש.

לא קשקוש אלא מנותק, לא רלוונטי לעניינם הטבעי של הילדים. אז אני אומר לילדים עשו מאמץ להתחבר לזה, תנו צ'אנס למורים.

אתה עצמך היית מורה?

הייתי שבע שנים מורה בבויאר בירושלים. לימדתי היסטוריה, פילוסופיה ואזרחות. את הדוקטורט עשיתי בהרווארד ובאוניברסיטה העברית - כיצד ללמד ילדים לחשוב באופן עצמאי, באופן יעיל, ביקורתי ויצירתי. בהמשך ניהלתי את מכון מנדל למנהיגות חינוכית וכתבתי חמישה ספרים על חינוך. הספר האחרון שלי נקרא "כיצד לתכנן סביבה חינוכית בשישה צעדים: המדריך". היום הוא יצא לאור. עדיין לא ראיתי אותו.

מה כתוב בו?

שישראל היא במידה מסוימת סטארט-אפ ניישן חינוכי, אבל קצת על ריק. יש תסיסה, הרבה התארגנויות ספונטניות של מורים, הורים ואקדמאים וגם אווירה של שינוי - אבל מה שמאפיין את ההתארגנויות האלה הוא מצב רוח מהפכני, אך מעט רעיונות בעלי ערך, הרבה חום ומעט חשמל. בדרך כלל אנשים לוקחים רעיון אופנתי - והחינוך נהפך לטרנדי - ומאמצים אותו. די מהר הוא מתחלף ברעיון האופנתי הבא. הספר מציע חשיבה חינוכית שיטתית, אסטרטגית.

תלמידים במחוז סצ'ואן, סין Bloomberg News

תן דוגמה לרעיונות טרנדיים.

למידה מבוססת פרויקטים (PBL), או הבאז וורד הנוכחי, מיינדפולנס, שזה סוג של מדיטציה. יש רעיון שהולך טוב, צובר יוקרה, ממהרים לאמץ אותו. כיום הטרנד הכללי הוא התנפלות על ההוראה הפרונטלית.

אולי בצדק?

לא תמיד. הוראה פרונטלית טובה היא יעילה מאוד. אנחנו במצב ביניים עכשיו. אי-ודאות, ציפייה למושיע תורן. אנחנו יודעים שבית הספר הרגיל לא עובד, אך לא יודעים מה כן עובד. עוד אין לנו חלופה משכנעת לבית הספר. המנהלים וההורים דורשים מהמורים לעשות הוראה אחרת, לא פרונטלית, אבל המורים לא יודעים מה לעשות. ההוראה הפרונטלית היא חלק של בית הספר, חלק במערכת, כמו קרבורטור במנוע. אתה לא יכול לסלק אותו, כי המערכת תושבת. זאת הדרך היעילה ביותר "להחזיק כיתה" ו"להספיק את החומר".

אולי אין תקציב לעשות הוראה אחרת?

נכון. הוראה פרונטלית היא הוראה זולה. מורה אחד על 30 תלמידים. היא ממשמעת את הכיתה ומכינה לבחינות, שבהן מצפים מהתלמידים למחזר חומר.

אבל עושים דברים, יש שינויים פה ושם.

הכל בשוליים, לאף אחד אין אינטרס ואומץ לעשות שינוי מהותי, ולהחליף את המבנה של בית הספר.

מה צריך להחליף?

את הסדירויות הארגוניות של בית הספר: את החלוקה לכיתות לפי גיל; את החלוקה של הידע למקצועות; את החלוקה של הזמן לשיעורים והפסקות; את החלוקה של החלל לכיתות ומסדרונות. כל דבר פחות מזה הוא שינוי שרק מחזק את המבנה של בית הספר ולא עושה שינוי אמיתי. עושים פרויקט באיזה מקצוע, עושים מדיטציה בתחילת היום, זה נחמד, אבל זה לא עושה חינוך אחר ולא למידה אחרת. קצף על המים.

זאת אפילו לא התקדמות?

אלה מהלכים שבאים להצדיק את הקיים. המים עומדים, אז כדי לייצר אווירה של תנועה מדי פעם ממציאים טרנדים.

יש גם הצלחות עם שיטה מבוססת פרויקטים (PBL).

יש פה ושם, אבל לפעמים זה פייק ניוז. ביקרתי פעם בבית ספר שבו הפרויקט היה הכנת תערוכה על המהפכה הצרפתית. שלושה תלמידים בנו גיליוטינה מפוארת, תענוג להיערף. שאלתי אותם אם הם יודעים משהו על מקסימיליאן רובספייר שהרבה להשתמש בה, על המעמד הרביעי, על היעקובינים. לא שמעו. זה לא עניין אותם. חשוב מה קורה לתלמידים בראש, לא בגוף. הם מנסרים, דופקים ומתרוצצים, אבל בראש קורה מעט.

למי יש אינטרס לשמר את המבנה הקיים?

לאליטות. הן מעצבות את החברה, וטוב להן בבית הספר. הילדים שלהן מצליחים בעוד ילדים אחרים נכשלים, אז אין להם סיבה לשנות את המצב.

דניאל בר און / ג'ינ

יש יחס של אחד לאחד בין כסף להצלחה בבתי הספר?

בהחלט, יש זיקה בין מעמד חברתי־כלכלי להצלחה בלימודים. לילדים משכבות מבוססות בית הספר הוא במידה רבה המשך של הבית. ילדים משכבות חלשות באים לבית הספר כאל טריטוריה זרה ועוינת.

בית הספר אינו מעניק הזדמנויות חינוכיות שוות?

בית הספר מכנה עצמו המשווה הגדול, כינוי שמוענק רק למוות בכבודו ובעצמו. אבל הוא לא משווה או מצמצם פערים - אלא יוצר ומבסס אותם. בית הספר הוא מוסד חלש מדי. החברה עשתה לחינוך תרגיל מלוכלך. היא הטילה עליו לצמצם פערים בעוד היא מגדילה וחוגגת אותם. רק במערכת החינוך מדברים על שוויון הזדמנויות, אינטגרציה ותמיכה בחלשים, אבל את זה צריך לעשות במשרד האוצר, לא במשרד החינוך.

אבל מי שמצליח בבית ספר דווקא מצליח להתקדם.

זה בלוף. בתמונה הגדולה הפערים לא נסגרים משום שהם מתחילים בבית ולא בבית הספר. ילד מגיע לבית ספר אפוי ברובו, גורלו כמעט נקבע. אנט לרו, אנתרופולוגית אמריקאית, כתבה ספר מטלטל בשם "ילדות לא שוויונית", והראתה כיצד המעמד הנמוך מכשיר את ילדיו לכישלון בחיים, והמעמד הגבוה מכשיר את ילדיו להצלחה. הכל מתחיל וכמעט נגמר במשפחה. זה עניין של קודים.

למשל?

אמא מהמעמד הגבוה לוקחת את בנה בן ה-10 לבדיקה שגרתית אצל הרופא. במהלך הנסיעה ברכב היא אומרת לו, "אתה זוכר שאמרת לי שמגרד לך בבטן? אז אולי תשאל על זה את הרופא". בעצם היא אומרת לו שידבר עם הרופא בגובה העיניים. יום אחד גם הוא יהיה רופא, או בתפקיד בכיר אחר. היא מחדירה בו תחושה של זכאות, מלמדת אותו אסרטיביות.

ואמא מהמעמד הנמוך?

כשהיא לוקחת את הילד שלה לאותה בדיקה, בתחבורה ציבורית, היא אומרת לו "תתנהג יפה, אל תעשה בושות". כלומר, לך אין סיכוי להיות רופא.

בתי הספר לא משפיעים לטובה על עתיד התלמידים?

הם יכולים להשפיע לטובה בתנאים מסוימים, אך לעתים הם משפיעים לרעה, מחבלים בתחושת הערך העצמי של התלמידים ומעמיקים את הפערים. תחשבו על זה שרק 30% מבוגרי בתי הספר מסיימים עם בגרות שמאפשרת להתקבל לאוניברסיטאות. מה אומרים לעצמם 70% מהילדים?! אבל כאמור זו לא אשמת בית הספר, זו אשמת החברה. יאנוש קורצ'אק אמר שתיקון החברה מתחיל בתיקון החינוך. אבל האמת הפוכה - תיקון החינוך מתחיל בתיקון החברה. אפשר לנסות להעלות את הציונים של התלמידים בשכונת עוני, אבל אם נדאג למקומות עבודה טובים להוריהם, הציונים של הילדים יעלו בוודאות. אנשים אצלנו מסתערים על שינויים מקריים. הם אומרים "בואו נשנה את הריהוט בכיתות או את צורת הישיבה, בואו נבנה חללי למידה עתידיים". זו תסיסה על ריק.

אז במערכת עסוקים רק בגימיקים?

לרוב. נדרש שינוי מבני. נדרשת חשיבה אסטרטגית. נדרשת שיטה.

אז מה השיטה שלך?

בספר הצעתי שיטה. היא מבוססת על הרעיון של מורי ורבי צבי לם. הרעיון הוא שאין דבר כזה חינוך, אלא יש סוגי חינוך: חינוך כלים, שמטרתו לצייד את הילד בכלים שיאפשרו לו להשתלב בחברה ובעבודה; וחינוך ערכים, שמטרתו להשפיע על רוחם של התלמידים לאור ערכים של התרבות, למשל, חשיבה מורכבת, תשוקה לידע, מחויבות לסביבה.

תומר אפלבאום

וזה עוזר להשתלב בחברה?

לא, זו לא המטרה כאן. בנאום שנשא פעם אבא אבן בטקס באוניברסיטת קיימברידג', הוא אמר: "כאן למדתי שלוש סגולות טובות - יושר, נדיבות ופתיחות. שלוש סגולות שקילקלו לי את הקריירה". החינוך הראשון אומר שמטרת החינוך היא שלילד יהיה טוב. החינוך השני אומר שמטרת החינוך היא שהילד יהיה טוב, גם אם יהיה לו רע. והחינוך השלישי אומר שמטרת החינוך היא יחידים, כלומר לאפשר לכל ילד להיות עצמו, יחיד ומיוחד.

ומהי השיטה המועדפת בישראל?

ההמונים תמיד הלכו לחינוך מהסוג הראשון, מתוך מחשבה שהוא ישפר את מצבם הכלכלי. האליטות יכולות להרשות לעצמן ללכת לחינוך ערכים או מימוש עצמי. עתידן מובטח. לפני כמה שנים ביקרתי בבית ספר אליטיסטי כזה, והמנהל אמר בהתכנסות של מורים והורים, "אני שמח לבשר שממוצע הבגרות ירד השנה ב-1.5%", וכולם הגיבו בחיוך. מבחינתם, הבגרויות זה להמונים. הם מתחרים בליגה אחרת, הבגרות קטנה עליהם. הם מצליחים בה ללא קושי. בבתי ספר חלשים כל המאמץ מושקע בהכנה לבגרות. תוך כדי כך נותנים להם חיסון נגד תרבות, למידה וחקרנות.

כלומר?

בית הספר אומר שהוא מלמד בשיטת הטעימות. ילד יטעם תנ"ך וחשבון ויקבל תיאבון. אני אומר שהוא מלמד בשיטת החיסונים. ילדים מקבלים חיסון נגד תנ"ך וחשבון. בתי הספר האלה הורסים את הזיקה של הילדים לתרבות ואת חדוות הלמידה שלהם.

איך נראה בעיני רוחך בית ספר של המאה ה-21?

יש הרבה אפשרויות. פיתחתי פעם מודל של הוראה ולמידה בקהילות חשיבה - צוותי חשיבה שעוסקים בבעיות אמיתיות. המורים מלמדים מעט מקצועות לימוד, ומחלצים מהם בעיות שמעסיקות את האנושות. את התוצרים שלהם, עבודות מחקר יישומיות, הם מציגים לקהל של מומחים, מורים והורים.

מה דעתך על הטרנד נגד שיעורי הבית?

צריך לבטל אותם. הרבה פעמים ההורים עושים במקום הילדים. זה ממאיס את חוויית הלימודים, הילדים נאלצים לרמות והמורים נאלצים לתחקר אותם. לפעמים מספרים לי שבכיתה מתחולל טבח קרובי משפחה - הילד מספר שהסבתא בדיוק מתה והדוד התעלף.

אתה גם נגד מבחנים?

ברור לכולם שזה הורס את הלמידה. ילדים עוזבים את בתי הספר עם "ידע שביר", ידע שאינו עובר מהקשר להקשר. אתם יודעים מה ההבדל בין תלמיד רע לתלמיד טוב? תלמיד רע שוכח את החומר דקה לפני הבחינה, ותלמיד טוב שוכח את החומר דקה אחריה.

מה עושים עם בחינות הבגרות?

עקרונית צריך לבטל אותן, אבל מעשית הן החישוקים שמחזקים את בית הספר. לכן צריך לשדרג אותן. לשאול שאלות פתוחות ולאפשר לתלמידים לבטא וליצור מחשבות מקוריות.

אתה בעצמך מרצה במכללה להוראה.

נכון, ובדרך די שגרתית. המכללות מכינות את המורים לבתי ספר רגילים, שמרניים. הן לא יכולות ללמד מורים לעבוד בשיטות שלא משתמשים בהן בבתי הספר.

ילדה מכינה שיעורי בית אבישג שאר-ישוב

פגשת את שר החינוך נפתלי בנט?

לא. השרים לא אוהבים אינטלקטואלים. הם מקשים עליהם. גם במשרד החינוך אין כל כך מקום לאנשי אקדמיה. שם רוצים נהלים, יעדים, תפוקות. אין ראש לחשיבה יסודית.

ואם היית פוגש אותו, מה היית מציע לעשות?

להתעניין בחינוך. לא לראות במשרד החינוך תחנת ביניים למשרד הביטחון. אחר כך הייתי מציע לו לעשות ניסוי ב-50 בתי ספר. לשחרר אותם מבחינות הבגרות, להקטין כיתות, לשנות תוכנית לימודים ולראות מה הוא יקבל. אולי הוא יקבל חינוך אחר, שמתאים לצרכים, לערכים ולאתגרים של חברת ידע דמוקרטית. אבל זה לא יקרה כי אצלנו אין חשיבה אסטרטגית, או חשיבה בכלל. הכל חלטורה ואלתורים. בתי ספר בישראל מתנהלים מכוח האינרציה ותחת לחצים פוליטיים.

בכלל, אתה די נגד שר החינוך.

אני לא רואה בו שר החינוך שלי, בימים אלה אני מחתים 1,000 אנשי חינוך על עצומה.

מה כתוב בה?

שאנחנו אנשי חינוך ממלכתי שעושים מאמץ יום יומי בכיתות להיות אוהבי אדם, לחתור לשלום ולערכים אוניברסליים, והוא בכל דבריו ומעשיו מקדם ערכים המנוגדים לערכי ומטרות החינוך הממלכתי. למורים בחינוך הממלכתי יש תחושה שהמשרד הזה חותר תחתם.

איך אתה יודע מה מורים מרגישים?

אני מבקר המון בשטח. פוגש המון מורים. יש להם תחושה שהוא תמיד מייצג את הצד הימני הרדיקלי.

שר החינוך נפתלי בנט עופר וקנין

אתה שמאלני?

אני איש שמאל, אבל אין קשר לעמדה הפוליטית.

העם בחר את בנט.

הוא קיבל שמונה מנדטים. זאת מפלגה קטנה מאוד.

הוא נבחר להיות שר החינוך ברוב בכנסת.

בתולדות החינוך לא היתה עצומה כזאת. זבולון המר גם היה שר חינוך דתי, אבל הוא היה רגיש לנושאים האלה. וגם שי פירון. יש לנו ארבעה שבטים: לחינוך החרדי יש אוטונומיה, לחינוך הממלכתי-דתי יש אוטונומיה ולחינוך הערבי כבר מזמן אין, ועכשיו גם על החינוך הממלכתי השתלטו אנשים בעלי גישה דתית. מורה ממלכתי שרוצה ללמד ערכים אוניברסליים, מה שמכונה באופן טראגי "עמדות השמאל", מרגיש שהוא צריך לעשות את זה בזהירות ובחשאיות שמא אחד התלמידים ילשין עליו לשלטונות. זה הדהים אותי שמורים התקשרו ואמרו שהם תומכים בעצומה, אבל אין להם אומץ לחתום עליה כי הם פוחדים. זה מדאיג.

מה אתה מצפה שיקרה עם זה?

רציתי שבנט יראה ש-1,000 איש אומרים שהוא לא מייצג אותם. זה לא המשרד שלו. אתה לא יכול להשליט אנשים ועמדות של הבית היהודי על הרוב.

הוא אומר שהוא שר החינוך של כולם.

הוא אומר את זה, אבל כל המעשים האלה מעידים שהוא לא. מורה שצריך ללמד אירוע בהיסטוריה פוחד לתת פרשנות שתהפוך אותו ל"שמאלני". האווירה כיום היא של פחד שמביא את המורים להתיישר עם הקו הלאומני הזה כדי לא לגרום לצרות.