עודד ערןתמר מצפי

האם עודד ערן יצליח לנקות את האורוות של בנק הפועלים?

הפועלים, לאומי ודיסקונט שייכים לציבור, אבל כשהם מסרבים להעביר מסמכים לוועדת החקירה לבחינת האשראי שניתן לטייקונים - הם עובדים נגדו ■ האם יו"ר הדירקטוריון, עודד ערן, יצליח לנקות את האורוות של בנק הפועלים מאנשים ותופעות שהשתרשו בו במשך שנים?

במיתולוגיה היוונית, הגיבור הרקולס נדרש לכפר על עוונותיו (הריגת אשתו ושלושת ילדיהם ברגע של טירוף) באמצעות ביצוע 12 מעללי גבורה — בדרך כלל הריגה או לכידה של מפלצת כזו או אחרת. המעלל החמישי היה קצת שונה: על הרקולס הוטל לנקות את האורוות של המלך אוגיאס, שהכילו אלפי בהמות ולא נוקו 30 שנה.

גם בבנק הפועלים, שהפך מעשית ערב החג לבנק בשליטה ציבורית מלאה, צריך לנקות את האורוות מתופעות, אנשים ותרבות עסקית שהשאירו אחריהם אנשים ששלטו בבנק עד כה, במישרין או בעקיפין. נשאלת השאלה אם יו“ר הבנק, עו“ד עודד ערן, יבצע את מעשה הגבורה? האם הוא יהיה ההרקולס שיעשה את עבודת הניקיון המתבקשת?

לטובת מי שכבר שכח את השנה שחלפה, לפני שבועיים הודיעו בנק ישראל ובעלת השליטה בבנק הפועלים, שר אריסון, על הסדר חדש ומהפכני: אריסון, שחיפשה ולא הצליחה למצוא קונה בודד לבנק, תמכור את מניותיה לציבור באופן הדרגתי, גם בפריסה על כמה שנים אם תצטרך - אך תוותר על השליטה באופן מיידי.

שלושת הנציגים של אריסון בדירקטוריון הבנק יתפטרו ויוחלפו, והבנק יהפוך לתאגיד ללא גרעין שליטה, בדומה לבנק לאומי ולבנק דיסקונט. אם עד כה הדמות הדומיננטית בבנק היתה אפרת פלד, מנהלת העסקים הראשית של שרי אריסון בשנים האחרונות, מעכשיו יהיה בנק הפועלים בשליטה בלעדית של שניים: המנכ“ל אריק פינטו ויו“ר הדירקטוריון, עודד ערן.

הנאמנות צריכה לעבור מאריסון לציבור

אפרת פלד מיכל גורביץ

על כתפי ערן מוטלת עתה האחריות להפוך את הבנק לגוף ציבורי באמת, כזה שעובד עבור הציבור ולא עבור האינטרסים של מישהו אחר. כלומר, למען ציבור בעלי המניות המפוזרים, ציבור המפקידים שמחזיקים בו את כספם, וגם — בשל העובדה שהבנק מהווה כשליש מהמערכת הפיננסית בישראל ולפיכך משפיע על כל המשק — למען כלל הציבור הישראלי.

אילו ניקיונות וסידורים צריך ערן לבצע, כדי להראות לציבורים האלה שהנאמנות שלו עזבה את אריסון, ועברה אליהם?

1. להחליף את הסוסים

אם היו“ר והמנכ“ל רוצים לנקות את האורווה, הם צריכים להחליף סוסים. בהנהלת בנק הפועלים עבדו בשני העשורים האחרונים שורה של בעלי תפקידים, בעיקר יועצים חיצוניים, שנאמנותם היתה נתונה לכל מיני אנשים, אך לא לציבור. כך למשל, עו“ד פיני רובין, היועץ המשפטי, הוא גם יועצה האישי של אריסון, וכן יועצם ודוברם של טייקונים רבים אחרים; משה תאומים, איש השיווק והאסטרטגיה התקשורתית, היה יועצו של נוחי דנקנר בימים שבהם האחרון שלט בבנק באמצעות בן דודו דני דנקנר, שכיהן אז כיו“ר; רו“ח גד סומך, השותף המנהל של סומך חייקין KPMG, הוא גם הרו“ח של קבוצת אי.די.בי, של קבוצת עופר ושל כמעט כל הבנקים האחרים; כך גם בוריס קרסני, בעלי משרד פוליסי, המספק לבנק הפועלים שירותי לובי וקשרי שלטון זה שנים רבות.

מלבד אלה, יש יועצים נוספים וגם מנהלים בתוך הבנק, המייצגים את השלטון היוצא בבנק ומשמרים את התרבות הניהולית שלו. כעת, עליהם לקחת אחריות על שורת הכישלונות הארוכה של בנק הפועלים בקדנציה השלטונית של אריסון, ובהם כישלונות כמו הגניבות של היו"ר דנקנר והמאבק להשאירו בתפקיד למרות הלחץ של בנק ישראל; הרכישה של אג“ח מגובות משכנתאות ערב המשבר הפיננסי; אופן הטיפול בפרשיות מין שנחשפו בבנק; הסיוע ללקוחות לרמות את מס ההכנסה האמריקאי; ומתן האשראי לטייקונים כמו נוחי דנקנר ואליעזר פישמן.

שרי אריסון JACK GUEZ / AFP

העברת השליטה מידיה של אריסון לידי הציבור מחייבת רענון של היועצים החיצוניים הללו, משום שהשארתם בתפקיד תעביר לציבור, הבעלים החדשים, את המסר ההפוך: שום דבר בבנק לא התשנה.

2. לא להפריע לוועדת החקירה

הבנק צריך לבחון מחדש את היחס שלו כלפי ועדת החקירה הפרלמנטרית לבחינת האשראי שניתן לטייקונים, שדיוניה יתחילו מיד בתום החגים. עד כה, ונכון לרגע זה, הדירקטוריון וההנהלה של בנק הפועלים, כמו גם של שאר הבנקים, ראו בוועדה הזו שילוב של סכנה, אויב ומטרד.

הבנקים עשו ככל יכולתם כדי להפריע להצלחתה ולתפקודה של הוועדה. למשל, על ידי סירוב למסור לידיה נתונים ומסמכים בנושא שלשמו הוקמה: ההיסטוריה וקבלת ההחלטות למתן אשראי לאנשי עסקים כמו אליעזר פישמן ונוחי דנקנר.

ללא מסמכים או דיווחים, הוועדה לא יכולה לעשות הרבה. בהחלטתו של בנק הפועלים (ושל לאומי ודיסקונט, כאמור) להפוך את עבודת הוועדה לבלתי־אפשרית, מצליח קומץ מנהלים שאמורים לעבוד אצל הציבור, לטרפד את פעילות הוועדה שהוקמה על ידי ולמען אותו ציבור. זהו כשל לוגי, ובוודאי כשל של שלטון תאגידי.

נוחי דנקנר מור שאולי

במקרה של בנק הפועלים היה, לפחות עד כה, היגיון מסוים בשיטה: לאריסון לא היה עניין לחשוף בפני הציבור את הכישלונות שלה ושל המנהלים מטעמה, או כיצד ומדוע התרחשו. ואולם מרגע שהשליטה בבנק הועברה מאריסון לציבור, גם הטיעון הזה כבר לא מחזיק מים.

אם הציבור, באמצעות חברי הכנסת שבחר, החליט לחקור את האמת בפרשת הבנקאות למקורבים ולוודא שתופעה דומה לא תחזור על עצמה; ואם אותו ציבור הוא גם בעל השליטה ובעל העניין בבנקים הפועלים, לאומי ודיסקונט — לא הגיוני שמנהליהם השכירים של הבנקים יחליטו לטרפד את החקירה.

הבנקים מסרבים להעביר לידי חברי הכנסת מידע על האשראי לטייקונים על סמך טיעון אחד גורף: סודיות בנקאית. אלא שהטיעון הזה לא צריך ולא חייב להתאים למקרה הזה, וממילא הוא לא תמיד מיושם. מבחינה היסטורית, סודיות בנקאית היא דבר שלקוח דורש מבנק, כדי שזה לא ימסור לאחרים מידע על נכסיו. אין לכך קשר עם מידע על חובות ואשראי עסקי, או אפילו אשראי אישי של חייבים שממילא פשטו את הרגל ומצבם הכלכלי ידוע לכל.

מבחינה מעשית, המדינה מקבלת כל הזמן מידע אישי על לקוחות מהבנקים בישראל ובעולם. כך למשל, השלוחה של בנק הפועלים בשווייץ העבירה בשנים האחרונות לרשויות המדינה מידע מפורט על הלקוחות שלהם, כולל תמונת הפיקדונות והאשראי, והדבר נעשה בידיעה ובעידוד של בנק ישראל. ולא רק בנקים ישראלים: גם בנקים שווייצרים, בעבר מבצרים של סודיות בנקאית, מעבירים כיום מידע לרשויות ולמוסדות לאומיים, לרבות רשויות המס הישראליות.

האם הגיוני שבנק הפועלים מעביר למדינה - למס הכנסה, לבנק ישראל, לרשויות הפיקוח על הלבנת הון - נתונים בנקאיים אישיים מפורטים, אך במקביל מסרב להעביר לכנסת ישראל מידע לא־סודי על אשראי של קומץ טייקונים, שפשטו את הרגל וגרמו לציבור הפסדים של מיליארדי שקלים? קשה לחמוק מהמסקנה שסעיף הסודיות, שהבנקים מציגים כסיבה לאי־שיתוף פעולה עם ועדת החקירה, הוא לא יותר מתירוץ.

אליעזר פישמן עופר וקנין

לפיכך, אם בנק הפועלים רוצה להראות שהוא עובד כעת אצל הציבור ושהנאמנות לציבור היא מה שמנחה אותו, הרי שעליו להראות את הדרך לכל שאר הבנקים ולספק לוועדת החקירה הפרלמנטרית את המידע ואת המסמכים שהיא מבקשת.

הרוויחו ביושר את התדמית המפוקפקת

הפועלים, לאומי, דיסקונט ושאר הבנקים הרוויחו ביושר את הציניות של הציבור כלפיהם, אך הם אינם נטולי רצון לשנות את התדמית הזו. כמעט בכל מפגש של עיתונאים ובנקאים, מעלים האחרונים טענות על משקל התקשורת בתדמית המפוקפקת שנוצרה להם, אך במקביל הם גם שואלים את העיתונאים מה הם, הבנקאים, יכולים לעשות כדי שהציבור יראה אותם אחרת, ויעריך את מאמציהם.

הנה חלק מהתשובה: הם יכולים להחליף את המנהלים שהיו מעורבים בכישלונות הגדולים, והם יכולים לשתף פעולה עם נציגי הציבור בכנסת, המבקשים להגיע לחקר האמת בסוגיית הקשרים בין מנהלי הבנקים לבין הטייקונים.

באגדה על הרקולס מסופר שהגיבור היווני ביקש לעשות עסקה עם המלך אוגיס: אם יצליח לנקות את כל האורוות ביום אחד, עד רדת החמה, על המלך יהיה לשלם להרקולס עשירית מהבהמות שבאורווה. הרקולס הצליח במשימה: הוא הסית את אפיקם של שני נהרות, אלה שטפו וניקו את האורוות, ואז החזיר את הנהרות לתוואי המקורי שלהם.

הציבור, שהוא בעל השליטה החדש בבנק הפועלים, אולי לא צריך לצפות לניקוי אורוות בבנק ביום אחד, וגם אינו צריך לשלם למנהלים תשלום נוסף עבור המשימה הזו, הם כבר מקבלים מספיק.

ואולם רק ניקוי כזה יוכיח שהמנהלים הפנימו כי הם כבר לא עובדים עבור אריסון או עבור עצמם - ושהמעסיק החדש שלהם הוא הציבור הישראלי.