שרי אריסוןJACK GUEZ / AFP

כמו רובין הוד, רק להיפך: האנשים שלוקחים מהציבור הרחב - ונותנים למעט עשירים

שרי אריסון כלל לא היתה מגיעה לטורים אלה אם היו לנו עשרות כמוה, וגם נוחי דנקנר לא היה מגיע לכאן, ולכלא, אם היו מאות דנקנרים. הם צוברים את כוחם בדיוק בזכות העובדה שהם דואגים להישאר בודדים

באיחור של עשור סוף־סוף פירק השבוע בנק ישראל, בהסכמה, את גרעין השליטה בבנק הפועלים. שרי אריסון, בעלת השליטה הנוכחת־נפקדת בבנק הגדול בישראל, הסכימה לוותר חד־צדדית על השליטה בו, מבלי לקבל ״פרמיית שליטה״ עבור מניותיה בבנק. בימים, בחודשים או בשנים הקרובות היא תמכור בבורסה ובעסקות מחוץ לבורסה את מניותיה בבנק, במחיר השוק, לאחר שמכרה כבר בקיץ את השליטה בחברת שיכון ובינוי במכירה בהולה במחיר הנמוך ב–13% ממחיר השוק.

אריסון אינה נוהגת להתראיין. בראיון המקיף האחרון שנערך עמה בטלוויזיה לפני כעשור היא התרכזה בעיקר בנושאים רוחניים, וגילתה שהיא מקבלת מסרים מלמעלה המאפשרים לה לצפות את העתיד. השבוע היא הסתפקה בהודעה לקונית לעיתונות, המסכמת את תקופתה בבנק.

ללא אריסון או מנכ״לית הקבוצה שלה, אפרת פלד, נשאר בזירה — כמו תמיד — עורך דינה, פיני רובין. בראיון ליעקב ברדוגו וירון דקל בגלי צה״ל השבוע, שנפתח בהכרזה שהוא ״אינו מייצג את אריסון או את הבנק", הוא התפייט ש״הייתי מייחל לעוד כמה עשרות שרי אריסונים במדינת ישראל — ואז הכלכלה הישראלית היתה נראית אחרת, לא רק מהטעמים הפרטיים שלי, אלא מטעמי הכלכלה הישראלית. אריסון היא בדיוק מה שאנחנו צריכים…״.

חלק מקוראי טור זה עשויים להשתעשע מעט מההכרזה הזאת או מהתוספת האופיינית לרובין — ״לא רק מהטעמים הפרטיים שלי״, אבל זו תהיה טעות לראות זאת כמקרה פרטי. הממשלה הנוכחית, וסביר להניח שגם הממשלה שתבוא אחריה, קשובה מאוד לטקסטים מהסוג הזה שמגיעים מפיני־רובינים רבים, והמהירות והקלות שבהן הרעיונות האלה מכים שורש עד שהם נתפשים כמובנים מאליהם, מפתיעה.

הרעיון שמעלה רובין פשוט, ולכן שובה מיד את לבו של המאזין: מה צריכה כלכלה? כמובן, משקיעים. מי הם המשקיעים? כמובן, העשירים. כמה עשירים כמו אריסון יש? לא הרבה. ככל שיהיו לנו יותר שרי אריסונים, כך מצבנו יהיה טוב יותר.

אבל האמת היא שהמשוואה הזאת אינה רק פשוטה, אלא שגויה מיסודה. כל משפט בה נשמע הגיוני — אבל הקשר שלו למציאות הכלכלית, ככל שישנו, הוא כמעט אקראי.

עו"ד פיני רובין עופר וקנין

נתחיל עם המשקיעים. האמנם מה שחסר לנו בכלכלה הישראלית הם ״משקיעים״? לא ממש. ישראל היא כלכלה מפותחת הפתוחה לחלוטין לכלכלה הגלובלית, ומדי שנה מושכת משקיעים פיננסים ואסטרטגים מכל העולם בהיקפים של מיליארדי דולרים.

הרעיון שישראל זקוקה ל״משקיעים״ מהסוג של אריסון מתחבר גם לשנים הראשונות של המדינה, כאשר היתה שוק מתפתח ונזקקה להשקעות חיצוניות ולמטבע זר. כיום שני הדברים האלה לא רלוונטיים: ישראל נטמעה לחלוטין בשוקי ההון הבינלאומיים, יש לה יתרות מט״ח אדירות ועודפים מתמשכים במאזן התשלומים.

המשקיעים שמגיעים לישראל לא עושים זאת ממניעים ציוניים או פילנתרופיים, אלא משום שהם מזהים הזדמנות להרוויח. רוב ההשקעות המשמעותיות כאן נעשות על ידי חברות רב־לאומיות בתחום הטכנולוגיה, משום שהן מאמינות בכישרון ובכוח האדם הישראלי.

המשקיעים הזרים והמקומיים הגדולים בישראל נחלקים לשני סוגים עיקריים: פיננסים, כמו אריסון, ואסטרטגים, כמו אמזון, אינטל, גוגל, ג׳נרל מוטורס ועוד מאות חברות רב־לאומיות שנכנסו לישראל ב–20 השנים האחרונות.

בחינת ההשקעות הפיננסיות הגדולות בישראל בעשורים האחרונים מעלה כי התרומה של המשקיעים לכלכלה היתה נמוכה או שלילית. רובם קנו מונופולים או חברות בעלות כוח שוק גדול, העלו מחירים, מינפו אותם, ובהזדמנות הראשונה — מכרו אותם. הדוגמאות הבולטות הן תנובה ובזק, שנרכשו ונמכרו על ידי קרן ההשקעות איפקס.

״המשקיעים״ שהמשק זקוק להם הם בעיקר אלה שמביאים ידע, גודל, רשת בינלאומית משמעותית וכוח שיווק ומכירה. לא כאלה שבאים לקנות מונופולים מקומיים, אלא אלה שמתעניינים בטכנולוגיה ובכישרון הישראלי או מוכנים להתחרות במונופולים מקומיים.

ג'ף בזוס בלומברג

הקבוצה שקנתה את בנק הפועלים לא תרמה דבר למשק; המשקיעים האמריקאים שהיו בגרעין השליטה הביאו ערך מוגבל לבנק ויצאו לפני יותר מעשור בלי להשאיר חותם בבנק, משפחת דנקנר הביאה לבנק בעיקר שחיתות ושערוריות, ולאריסון ואנשיה לא היה מראש מה לתרום לבנק.

המשקיעים שתורמים לכלכלה אינם ״עשירים״ כמו אריסון, אלא חברות עם ידע, מומחיות או פריסה בינלאומית. לרוב מדובר בחברות שאין להן בכלל גרעין שליטה והן שייכות לציבור רחב ומפוזר. במקרה שיש להן גרעין שליטה, מדובר בדרך כלל במייסד שהוא בעל כישורים ניהוליים, מקצועיים וטכניים יוצאי דופן כמו ג׳ף בזוס, מייסד אמזון. טייקונים מהסוג של אריסון, משפחת דנקנר או משפחת עופר הם יורשים או פיננסיירים שמתאימים יותר לכלכלות מתפתחות, המאופיינות בשוקי הון פחות מפותחים.

קבוצת אי.די.בי שהיתה שייכת לנוחי דנקנר והחברה לישראל השייכת למשפחת עופר מדגימות היטב את התופעה: בעשור האחרון שאבו שני הקונצרנים את רוב הרווחים שלהם מהמונופולים, מהקרטלים המקומיים שלהם, או מחברות בתיק ההשקעות שלהם, שרווחיותן נגזרת ממערכת יחסים עם השלטון. ההשקעות הגדולות שהם ביצעו בעסקים חדשים או שווקים תחרותיים — נכשלו ברובן. בולטים בהקשר זה מיליארדי השקלים ששרפה החברה לישראל במיזם בטר פלייס, המכונית החשמלית הישראלית, ובניסיון כושל להקים חברת רכב בסין.

לבנקים הישראליים היו לכאורה פעילויות בינלאומיות של עשרות מיליארדי דולרים, אבל כפי שהראה כאן השבוע סמי פרץ, הפעילות הזאת היתה מבוססת על לקוחות שהעלימו מסים, וברגע שהאמריקאים החלו לרדוף את מעלימי המס — הפעילות של הבנקים הישראלים בחו״ל התבררה כחסרת כל יתרון ויכולת והסתיימה בשרשרת חקירות פליליות וקנסות של מיליארדים שהושתו על בעלי המניות כדי לחלץ את עורם של הבנקאים.

הסיבה היחידה שגורמים רבים במשק הישראלי היו מוכנים להדהד את הנרטיב כאילו האריסונים נחוצים לכלכלה היא שזה משתלם; סביב הטייקונים צמחה בעשור האחרון קאסטה שלמה של יועצים, מאכערים, מנהלים, עורכי דין, רואי חשבון ופרסומאים, שהתעשרה מלמכור את האגדה הזאת לעיתונאים, לרגולטורים ולפוליטיקאים.

הפיני־רובינים הם חלק ממארג של כמה עשרות עורכי דין, לוביסטים, רואי חשבון, פרסומאים, רגולטורים לשעבר שעברו לעבוד בשירות הפיננסיירים, וכמובן עיתונאים שמהדהדים את המסרים שלהם. המארג הזה קריטי לשימור הריכוזיות במשק והכוח הפוליטי והכלכלי בידי מעטים.

נוחי דנקנר מוטי מילרוד

רובין, שב–2018 מייחל שיהיו לנו ״עשרות שרי אריסונים״, חוזר על אמירה דומה שנשמעה מעיתוניו של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס לפני כעשור: ״הלוואי שיהיו לנו 100 נוחי דנקנרים״. בשני המקרים מדובר בהטעיה כפולה. ראשית, אריסון, כמו דנקנר, היתה מעורבת במחדלים יוצאי דופן: היא מינתה לבנק שבשליטתה יו"ר שהלך לכלא, וחברת הנדל״ן שלה היתה מעורבת באופרציות שוחד פליליות בהיקפי עתק; ודנקנר עצמו בדרך לכלא.

ההטעיה השנייה נמצאת במשפטים עצמם, "עשרות אריסונים" ו"מאה דנקנרים". הרי אריסון כלל לא היתה מגיעה לטורים אלה אם היו לנו עשרות כמוה, ודנקנר לא היה מגיע לכאן, ולכלא, אם היו מאות דנקנרים. אריסונים ודנקנרים צוברים את כוחם בדיוק בזכות העובדה שהם דואגים להישאר בודדים. יש רק שרי אריסון, נוחי דנקנר או אליעזר פישמן אחד, כי יש לנו שני בנקים ששולטים ב–60% משוק הבנקאות, שלוש חברות אחזקה (החברה לישראל, אי.די.בי ודלק), חמש חברות ביטוח ומונופול גז אחד. חברות האחזקה מתאפיינות בשוקי הון פחות מפותחים שבהם ההשקעות מתבצעות על בסיס יחסים אישיים, ולא בשוק תחרותי, פתוח ושקוף.

המשק הישראלי לא זקוק איפוא לאריסונים, לדנקנרים או לפישמנים. הוא זקוק ליזמים אמיתיים שמקימים עסקים ומפעלים; למערכת חינוך טובה יותר שתייצר את הדורות הבאים של המנהלים, המהנדסים והמדענים שיתמכו בהקמת חברות; לאנשי הגבלים נחושים ופקידים שיפרקו מונופולים, יזהו קרטלים, יחלישו אוליגופולים ויסירו חסמים לתחרות; לרגולטורים שייזמו ויאכפו חוקים שיגנו על הצרכנים, המשקיעים, העובדים והסביבה; לארגוני עובדים חזקים ומכלילים שיגנו על כלל העובדים במשק באשר הם ולא על קבוצות קטנות וחזקות עם שאלטרים במודל ההסתדרותי; והוא זקוק לפוליטיקאים שיהיו מוכנים לצאת למאבקים כואבים בקבוצות אינטרס שמכבידות על משלם המסים, שותות תקציבים שהיו צריכים להגיע לרשתות הגנה חברתיות ונותנות שירותים גרועים לאזרחים.

המשק הישראלי זקוק גם להשקעה והרחבה דרמטית בתשתיות הציבוריות — תחבורה, בריאות ורשתות הגנה חברתיות. את רוב השירותים האלה, בעיקר בתחום הבריאות והרווחה, צריכה לממן ולספק המדינה, כמקובל ברוב המדינות המערביות למעט ארה"ב, ובמקום שבו השוק הפרטי יעיל יותר — המשק זקוק לכללי משחק, פיקוח ואכיפה, שימנעו מהמפעילים לפגוע בשירותים לאזרחים.

וכן, המשק הישראלי זקוק גם לדוברים רהוטים ובעלי ידע שיסבירו לציבור מדוע הפיני־רובינים, והשותפים הבכירים במרבית משרדי עורכי הדין הגדולים יעדיפו לשרת את עמדות הכוח, המונופולים וחברות הענק, ומדוע הם אינם המרואיינים הרלוונטיים כאשר מנהלים שיח ציבורי על צורכי המשק או מדיניות כלכלית. תפקידם של הפיני־רובינים הוא כמו של רובין הוד, אבל ההפך: לקחת מהציבור הרחב — ולתת למעט עשירים.

אכן, חלק מהרובינים, כמו הרובין המקורי, הם מרואיינים נהדרים ושפתם חלקה ומסתלסלת, אבל הגיע הזמן להיפרד מהם יפה, ולהשאיר את רוב השיח הציבורי לאנשים ששואבים את השראתם, התלהבותם, הנאתם ויוקרתם מלשרת את הציבור הרחב, המפוזר או החלש — ולא את כמה עשרות לקוחות שמחזיקים ביאכטות ובמטוסים פרטיים.