הורים מוחים על יוקר המחיהניר קידר

מגזין TheMarkerתפנו לפופטיץ: מה הסיפור של יוקר המחיה

הממשלה, היבואנים והסוחרים מגלגלים זה על זה את האחריות למחירים הגבוהים שכולנו משלמים על הכל. ככה זה כשכולם צודקים – ואשמים

יוקר המחיה בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי, והגורמים האחראים לכך עסוקים בהאשמות הדדיות. התעשיינים והיבואנים מאשימים את הממשלה שמטילה מסים, ואת רשתות השיווק שגוזרות קופון על גב הצרכנים; הממשלה טוענת שדווקא היבואנים והתעשיינים תאבי ההון הם האשמים, כי הם מונעים יבוא מוצרים איכותיים וזולים יותר; בעלי רשתות השיווק מסבירים לנו שהאשמים הם התעשיינים, היבואנים ואפילו החקלאים שמוכרים את תוצרתם במחיר גבוה. הסיפורים האלה נכונים ומטעים גם יחד: הממשלה, התעשיינים, היבואנים וגם הרשתות חוללו את יוקר המחיה ומשמרים אותו.

הנה דוגמה: הרפורמה במשק החשמל שעברה ביולי בכנסת, תחת חוסר עניין מצד הציבור הרחב ובהובלת שר האוצר משה כחלון ושר האנרגיה יובל שטייניץ. שני השרים מתגאים בכך שזו הרפורמה המקיפה ביותר בשנים האחרונות ומוסיפים שהצרכן ייהנה משירות טוב יותר ומחירים נמוכים יותר. שטייניץ אף סיפר שהצרכנים לא יממנו את הרפורמה. הצהרה זו אינה תואמת את המציאות, שכן אף שהיא כוללת פיטורים שיקטינו את ההוצאות לשכר בתקציב חברת החשמל, במשך שמונה שנות הרפורמה, הוצאות השכר לא יקטנו. הציבור שלא ייהנה מהחיסכון יממן את הרפורמה בתעריף החשמל בכ־7.1 מיליארד שקל.

אפשר בקלות למנות סעיפים שבהם מייקרת לנו הממשלה את ההוצאות דרך מיסוי. ידה נשלחת לכל כיס במיסוי הכנסה ובהוצאות הגדולות של כל משפחה, בהן דירה ורכב. היא לא בוחלת גם בהוצאות קטנות יותר של אגרות או דלק. היעדר בסיס תכנוני לתחרות תורם את שלו. לכן, כשבמשרדי הממשלה מספרים שלא בהם יש לתלות את האשם ביוקר המחיה, הם אומרים רק חצי אמת.

היבואנים והתעשיינים טוענים שאנחנו אי כלכלי, ללא שכנים שניתן לסחור עמם, ושהמחירים הגבוהים משקפים עלויות מכירה לאוכלוסייה בת כ־9 מיליון איש, ולא 90 מליון כבאירופה. הם טוענים גם שהמע''מ שמטילה הממשלה מייקר מוצרים. גם זו חצי אמת. תעשיינים ישראלים בלמו במשך שנים יבוא מתחרה לאחר שהשתלטו על ועדות התקינה במכון התקנים. שיטה זו אפשרה להם להישאר כמעט לבדם בשוק המקומי, ולגרוף רווחים נאים. היו גם מי שניצלו ביקוש קשיח למוצרים כמו קוקה קולה, גבינה צהובה או קוטג', ומכרו אותם במחירים גבוהים יחסית.

גם יבואנים לא טמנו ידם בצלחת. כך למשל, בשוק התמרוקים והטואלטיקה שלטו במשך עשרות שנים יבואני מותגים פופולריים שחסמו ניסיונות ליבוא מקביל. הם גם הצליחו לרתום אליהם חלק מהרגולטורים ואת היצרנים בחו''ל כדי לחסום יבוא מתחרה. לאחרונה העבירה הממשלה רפורמה המאפשרת יבוא מקביל, אך אותם יבואנים עדיין מוצאים דרכים לחסום אותו.

בתחום האופנה מנסים יצרנים ויבואנים לחסום מתחרים ופתחו במאבק נגד היבוא האישי בתירוצים שונים. חלקם אף יוצא ללא בושה נגד הפטור ממע''מ ביבוא אישי בהיקף קטן, כדי שיוכלו להנציח את המחירים הגבוהים שבהם נמכרים מוצריהם. אולי החוק החדש להגבלת כוחם של יבואנים רשמיים, שעבר בקריאה ראשונה בינואר השנה, יסייע לייבוא מתחרה.

אנחנו קונים בדרך כלל ברשתות המזון או הפארם, ושם נתקלים במחירים הגבוהים. ברשתות מאשימים חקלאים וסיטונאים במחירם הגבוה של הפירות והירקות, אך הדו''חות הכספיים מראים שמחלקת הירקות והפירות שלהן היא הרווחית ביותר.

הטענות הדומות נגד יבואנים ויצרנים, נהדפות על ידם בטענה שהרשתות לא מגלגלות הנחות לצרכנים. נראה שכאן האמת היא באמצע. כל צד לוחץ לקבל את המחיר המרבי במשוואת התחרות המקומית הדלה. פתיחת המשק ליבוא מתחרה של גבינות ובשר טרי הצליחה בעיקר להגדיל את המבחר ופחות להוריד מחירים, אם כי חלק מהמחירים התמתנו.

השוק הישראלי ריכוזי וקטן. הגודל מאפשר לחברות להימנע מתחרות אמיתית. הממשלה בונה על תחרות ביבוא, ובצדק. אבל זה לא אמור להשכיח את חלקה הגדול ביוקר המחיה בכל הקשור לרכישות הגדולות ביותר שלנו, ובראשן הדיור.