הרשמו לקבלת
פושים מדה מרקר
רק שתמשיכו ליהנות
כבר מנויים? התחברו
כביש 1 סמוך לירושלים. הגעתי למסקנה שאם אגיע במכונית לעבודה, הדבר האחרון שאספיק לעשות זה באמת לעבודאוליבייה פיטוסי

תקועה בפקק 18 יום בשנה

לא פחות מ-18 ימים מלאים בשנה, אני נמצאת במכונית, בישיבה, בתסכול ובניסיון לגנוב עוד כמה דקות קיצור, להקשיב לווייז שמוסיפה דקות לנסיעה ובעיקר להסתכל על מי שנמצא לצדי, מעביר את החיים עצמם יחד אתי בפקק, במקום עם משפחתו וחבריו, או במקום לעבוד

אני מתגוררת במרחק של 54 ק"מ מתל אביב, 40 דקות נסיעה לכל כיוון בשבת (ללא פקקים), שעה וחצי נסיעה ביום חול. וזה ביום טוב. תאונה, שביתה פתאומית של עובדי הרכבת או יום גשום במיוחד יוסיפו 40 דקות לנסיעה. במקרה אחד, קצת קיצוני, נדרשו לי שלוש שעות להגיע לעבודה.

עם הזמן הגעתי למסקנה שאם אגיע לעבודה חמישה ימים בשבוע, הדבר האחרון שאספיק לעשות זה באמת לעבוד. אז צימצמתי את נוכחותי במשרד לשלושה ימים בשבוע - ועדיין מדובר בתשע שעות לפחות שאני נמצאת בקופסה הממוזגת שלי, 36 שעות בחודש שבהן אני משותקת מבחינת עבודה, כי הרי אני לא באמת יכולה לענות למיילים בזמן הזה, 432 שעות בשנה שבהן אני לא יכולה לבלות עם ילדי, ללכת לסופר או לישון.

למעשה, 18 יום מלאים בשנה, לכל הפחות, אני נמצאת במכונית, בישיבה, בתסכול ובניסיון לגנוב עוד כמה דקות קיצור, להקשיב לווייז שמוסיפה דקות לנסיעה ובעיקר להסתכל על מי שנמצא לצדי, מעביר את החיים עצמם יחד אתי בפקק, במקום עם משפחתו וחבריו, או במקום לעבוד. לבן זוגי אין פריווילגיה של צמצום נוכחות במשרד - וככה הוא מבלה בקופסה שלו לא פחות מ-30 יום בשנה. חודש שלם.

זה לא היה כך כל הזמן. המרחק נשאר תמיד אותו מרחק, אבל התנועה משתנה - ומה שהיה נסבל במשך שנים נהפך לבלתי אפשרי ומוציא ממני את המיטב - ברמת העצבים כמובן.

פעם התסכול היה שונה. כשהייתי מביטה בנהגים ראיתי אנשים מרוכזים שמסתכלים קדימה, הפקק היה נמשך רק כמה דקות, ולא באמת ידעתי מי עומד לידי. כיום אני מרגישה שרמת הקרבה בינינו גוברת והולכת. אני רואה מישהו מתגלח, מישהי מתאפרת, אחרת מסדרת גבות, אנשים שמשחקים בטלפון שלהם בלי בושה ובלי חשש.

ואחרי כל השעות האלה, אני מגיעה לעבודה ורק רוצה לישון. שורדת איכשהו את היום, מגיעה הביתה היישר למשא ומתן היומי על מי יפזר מחר את הילדים, ייצא מאוחר יותר לעבודה - ויזכה לעמוד יותר מדי זמן בפקק.

אני מתגוררת במרחק של 54 ק"מ מתל אביב, 40 דקות נסיעה לכל כיוון בשבת (ללא פקקים), שעה וחצי נסיעה ביום חול. וזה ביום טוב. תאונה, שביתה פתאומית של עובדי הרכבת או יום גשום במיוחד יוסיפו 40 דקות לנסיעה. במקרה אחד, קצת קיצוני, נדרשו לי שלוש שעות להגיע לעבודה.

עם הזמן הגעתי למסקנה שאם אגיע לעבודה חמישה ימים בשבוע, הדבר האחרון שאספיק לעשות זה באמת לעבוד. אז צימצמתי את נוכחותי במשרד לשלושה ימים בשבוע - ועדיין מדובר בתשע שעות לפחות שאני נמצאת בקופסה הממוזגת שלי, 36 שעות בחודש שבהן אני משותקת מבחינת עבודה, כי הרי אני לא באמת יכולה לענות למיילים בזמן הזה, 432 שעות בשנה שבהן אני לא יכולה לבלות עם ילדי, ללכת לסופר או לישון.

למעשה, 18 יום מלאים בשנה, לכל הפחות, אני נמצאת במכונית, בישיבה, בתסכול ובניסיון לגנוב עוד כמה דקות קיצור, להקשיב לווייז שמוסיפה דקות לנסיעה ובעיקר להסתכל על מי שנמצא לצדי, מעביר את החיים עצמם יחד אתי בפקק, במקום עם משפחתו וחבריו, או במקום לעבוד. לבן זוגי אין פריווילגיה של צמצום נוכחות במשרד - וככה הוא מבלה בקופסה שלו לא פחות מ-30 יום בשנה. חודש שלם.

זה לא היה כך כל הזמן. המרחק נשאר תמיד אותו מרחק, אבל התנועה משתנה - ומה שהיה נסבל במשך שנים נהפך לבלתי אפשרי ומוציא ממני את המיטב - ברמת העצבים כמובן.

פעם התסכול היה שונה. כשהייתי מביטה בנהגים ראיתי אנשים מרוכזים שמסתכלים קדימה, הפקק היה נמשך רק כמה דקות, ולא באמת ידעתי מי עומד לידי. כיום אני מרגישה שרמת הקרבה בינינו גוברת והולכת. אני רואה מישהו מתגלח, מישהי מתאפרת, אחרת מסדרת גבות, אנשים שמשחקים בטלפון שלהם בלי בושה ובלי חשש.

ואחרי כל השעות האלה, אני מגיעה לעבודה ורק רוצה לישון. שורדת איכשהו את היום, מגיעה הביתה היישר למשא ומתן היומי על מי יפזר מחר את הילדים, ייצא מאוחר יותר לעבודה - ויזכה לעמוד יותר מדי זמן בפקק.

לקריאת הכתבה המלאה

כבר מנויים? התחברו