תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כלכלת ישראל בשיא, אבל איך ממשיכים מפה?

לכתבה
בנימין נתניהו. ההצלחה בשני העשורים האחרונים נשענת במידה רבה על הצלחות עברגיל אליהו

בניגוד לאופוריה של ראש הממשלה והפוליטיקאים, מרבית הכלכלנים מודאגים ■ להערכתם, כדי שישראל תמשיך לשגשג גם ב–70 השנים הבאות היא חייבת לבצע רפורמות חשובות, רק שבאווירת ה"הכל טוב" הנוכחית, ספק אם זה יקרה

117תגובות

קצפו של שר האוצר, משה כחלון, יצא באחרונה על נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, בגלל ביקורת שהיא כללה בדו"ח השנתי של הבנק על תוכנית מחיר למשתכן. התגובה האלימה של כחלון, כולל ההודעה שלא ימנה אותה לכהונה נוספת, שידרה לחץ והיעדר שיקול דעת של שר האוצר. כחלון יצא רע מאוד מהתגובה הלחוצה שלו, במיוחד לנוכח העובדה שהדו"ח השנתי של הבנק היה אחד החיוביים ביותר על כלכלת ישראל זה שנים.

בדו"ח מציין הבנק שישראל היא הצלחה כלכלית מסחררת. שיעור ההשתתפות בשוק העבודה נמצא בשיא, בד בבד עם הגעתה של האבטלה לשפל היסטורי — זהו הישג נדיר, כי בדרך כלל גידול בהשתתפות בשוק העבודה אמור לגרום לעלייה באבטלה. ההישג הנדיר הזה הוא תוצאה של שינוי מבני היסטורי בשוק העבודה, שגרם לכך ששיעור האבטלה במשק כיום הוא הנמוך ביותר בקרב כל מדינות OECD. בד בבד, השכר, שהיה נקודת התורפה של המדינה בעשור הקודם, חזר לעלות ובקצב מהיר. 

>> לחצו כאן לכתבות: איך תיראה ישראל ב-2048

ישראל של 2018 מתברכת בעלייה בהשתתפות בעבודה בכל המגזרים, כולל החרדי והערבי, בירידה באי־שוויון — בנק ישראל מייחד גרף מיוחד שבו הוא נותן קרדיט למדיניות של בנימין נתניהו כשר האוצר ב–2003, מדיניות הקיצוץ בקצבאות, כאחד הגורמים לירידה באי־שוויון — ובגידול בתוצר השנתי לנפש לכ–35 אלף דולר. נתון זה ממקם את ישראל עם ממוצע המדינות העשירות בעולם.

בקיצור, הכלכלה הישראלית פורחת, ובחלוף 70 שנה מהקמת המדינה ניתן להביט לאחור בסיפוק. ראש הממשלה נתניהו ללא ספק חש סיפוק, ולוקח לעצמו (ובצדק) לא מעט קרדיט על הפריחה הכלכלית של 15 השנים האחרונות. רק שספק אם נתניהו ירווה נחת מהתחזיות הקודרות של חלק גדול מהכלכלנים המובילים בישראל בנוגע ל–70 השנים הבאות. כמעט כל הכלכלנים מאוחדים בדעה שההצלחה שלנו בשני העשורים האחרונים נשענת במידה רבה על הצלחות מן העבר, ואם ישראל לא תנקוט פעולות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת, ככל הנראה ההצלחה שלה לא תימשך.

כתבי TheMarker מדווחים ב-2048

"מצבנו כיום מזכיר לי את 1972", אומר פרופ' מנואל טרכטנברג. "אנחנו באופוריה, מסוחררים מההצלחה שלנו ומהתחושה שאנחנו מעצמה אזורית, ולא מבחינים בעננים שמתקדרים באופק".

משה כחלון וקרנית פלוג. קונצנזוס על הצורך לשדרג את מערכת החינוך והתשתיות
אמיל סלמן

בקרב הכלכלנים אין כמעט עוררין בנוגע לעננים. "אנחנו הצלחה מאקרו־כלכלית מסחררת", אומר טרכטנברג, "אבל כישלון מיקרו־כלכלי. התוצר לנפש בישראל הוא במקום 18 בעולם, ועדיין חלק גדול מהמשפחות מתקשות לגמור את החודש ואינן מסוגלות לקנות דירה. לכן, האתגר הגדול הוא לשפר את המיקרו־כלכלה בלי לפגוע בהצלחה המאקרו־כלכלית".

האיום האסטרטגי על כלכלת ישראל

הכישלון המיקרו־כלכלי מתמקד בשני תחומים. האחד, העוני והפערים החברתיים העצומים — ישראל היא המדינה עם שיעורי העוני הגבוהים בקרב מדינות OECD (ענייה יותר אפילו ממקסיקו), והיא חמישית בקרב המדינות המפותחות בגודל הפערים החברתיים בה. השני הוא פער הפריון — ישראל מפגרת בפריון העבודה אחרי המדינות המפותחות ב–25%–40% — פיגור שנפתח אחרי מלחמת יום הכיפורים ב–1973, ולא נסגר ב–45 השנים שחלפו מאז.

פרופ' מנואל טרכטנברג
אוליבייה פיטוסי

"דימוי השמן והרזה של נתניהו מ-2003 כבר לא עובד יותר, כי היום הרזה הוא אנורקסי. התוצר לנפש בישראל הוא במקום 18 בעולם, ועדיין חלק גדול מהמשפחות מתקשות לגמור את החודש ולא מסוגלות לקנות לעצמן דירה" פרופ' מנואל טרכטנברג

שתי הבעיות הללו כרוכות זו בזו — הפריון הנמוך לא מאפשר להעלות את שכר העובדים, ובכך להביא לצמצום העוני — וגם מזינות זו את זו. "הפריון שלנו במחצית הגבוהה של האוכלוסייה סביר יחסית", אומר פרופ' צבי אקשטיין, לשעבר משנה לנגיד בנק ישראל וכיום ראש מכון אהרון ודקאן בית הספר טיומקין לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה. "בעיית הפריון נעוצה בעיקר במחצית החלשה, ושם אנחנו מפגרים במידה ניכרת אחרי העולם". מאחר שהפריון של החלשים חלש במיוחד, הם גם לא מצליחים להתקדם במעלה הסולם ולצמצם את הפער.

פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, אומר דברים דומים: "רוב הצמיחה שלנו לא נובע מהגידול בתעסוקה, כי מרבית המצטרפים לשוק העבודה בעשור האחרון היו העובדים החלשים בעלי הפריון הנמוך. הצמיחה נובעת מכך שהעובדים החזקים, עובדי ההיי־טק, מגדילים את הפריון שלהם כל הזמן ומושכים את הכלכלה כולה כלפי מעלה".

המציאות היא שדווקא המחצית החלשה, הענייה ובעלת הפריון הנמוך היא זו שגדלה הכי מהר. כלומר, בלי הגדלת הפריון של המחצית החלשה, ישראל לא תוכל להמשיך לצמוח בקצב מהיר, ולא תוכל לסגור את הפער בתוצר לנפש מול המדינות המפותחות. זהו איום אסטרטגי, כי בלי המשך צמיחת התוצר לנפש (שהוא הבסיס לעלייה ברמת החיים) ישראל תתקשה לשמור על האוכלוסייה האיכותית שלה — זו שמושכת אותה כל הזמן כלפי מעלה — וגם תתקשה לשמור על הכנסות המדינה ממסים. "כבר כיום 50% מהאוכלוסייה לא משלמים מסים ישירים", אומר פרופ' דן בן דוד, ראש מכון שורש, "ו–90% מהמסים מגיעים משני העשירונים העליונים. אם לא נצליח לשפר את טיב האוכלוסייה, מי יישאר כאן כדי לשלם מסים?"

התחזיות הקודרות של הכלכלנים הבכירים עומדות בסתירה מוחלטת לתחושת האופוריה הכלכלית ששוררת בישראל. שמחון הוא היחיד שמחזיק בעמדה הדומה לזאת של נתניהו — שהכל טוב ושאין חששות גדולים בנוגע להמשך פריחתה של המדינה. זאת, מאחר ששמחון תולה את כל הצלחתה של ישראל במגזר ההיי־טק, וטוען שהענף חולל תפנית כלכלית מבנית. הכלכלנים הבכירים האחרים שעמם שוחחנו — הפרופסורים אקשטיין, טרכנטברג, בן דוד וגם עומר מואב מהמרכז הבינתחומי ואוניברסיטת ווריק בלונדון — מודאגים כולם לנוכח המשקולות הכבדות המעיקות על הכלכלה, שעלולות להביא לדעיכת הנס הכלכלי של שני העשורים האחרונים. עמדה דומה מחזיקים גם בנק ישראל והכלכלן הראשי במשרד האוצר.

ישראל 2017 – האבטלה הנמוכה ב-OECD

"החינוך שלנו לא רציני, והתארים לא שווים הרבה"

"על פניה", אומר בן דוד, "ישראל היא המדינה השלישית בעולם בשיעור בעלי התואר האקדמי. אנחנו אחת המדינות המשכילות בעולם. עם זאת, הפריון שלנו מפגר כבר 40 שנה אחר העולם, ולא סוגר את הפער, והביצועים שלנו במבחנים הבינלאומיים הם מהנמוכים בעולם. הסיבה לכך היא שהחינוך שלנו לא רציני, שנת הלימודים מבוזבזת, והתארים האקדמיים שאנחנו מעניקים לא שווים הרבה".

פרופ' אבי שמחון
תומר אפלבאום

"רוב הצמיחה שלנו לא נובעת מהגידול בשיעור התעסוקה, כי מרבית המצטרפים לשוק העבודה בעשור האחרון היו העובדים החלשים בעלי הפריון הנמוך. הצמיחה נובעת מכך שהעובדים החזקים, עובדי ההיי־טק, מגדילים את הפריון שלהם כל הזמן ובכך מושכים את הכלכלה כולה למעלה" פרופ' אבי שמחון

בן דוד מציג את הפיגור העמוק של ישראל באיכות החינוך — במבחנים הבינלאומיים, דוברי העברית ממוקמים מתחת לממוצע העולמי, ודוברי הערבית הם כמעט האחרונים בעולם. יחד, הציון הממוצע של ישראל מדרג אותה במקום 40 בעולם, וזה בלי שהחרדים — שאינם לומדים כמעט דבר — נבחנו. לו החרדים היו מצטרפים למשוואה, הממוצע הישראלי היה צונח נואשות. "ההישגים של הערבים הם מתחת לעולם שלישי", אומר בן דוד, "וזה בלי שמדדנו בכלל את החרדים. אם מוסיפים לכך את הפריפריה החברתית והגיאוגרפית, הרי שכמחצית מילדי ישראל מקבלים השכלה ירודה, וזאת מחצית האוכלוסייה שגדלה הכי מהר".

בנק ישראל מציג תמונה דומה לזאת של בן דוד גם בנוגע למבחני המיומנות של מבוגרים (מבחני PIAAC). מדינה שבה התלמידים מוציאים במבחנים ציוניים בינוניים מצמיחה מבוגרים בעלי כישורים בינוניים בלבד. התשובה למחסור העצום בעובדים מיומנים לתעשיית ההיי־טק לא תוכל להגיע מיכולת ממוצעת ירודה כל כך של הבוגרים.

הבעיה היא ששיפור החינוך סבוך במיוחד. אף שתקציבי החינוך הוכפלו בעשור האחרון, הציון הממוצע במבחנים הבינלאומיים לא השתפר. בן דוד מצביע על היחס הנמוך של תלמידים למורה כעדות לכך שאין מחסור במורים בישראל. לדבריו, הבעיה היא שהמורים אינם טובים ("ציון הקבלה הממוצע של המורים לא מאפשר להם להתקבל לאוניברסיטאות. למה אנחנו רוצים שאנשים כאלה יהיו המורים של ילדינו?"); שמשרד החינוך מנוהל גרוע ("העלות של הבגרות היא כמו של מפקד כולל של האוכלוסייה מדי שנה, זאת עלות עצומה. אבל כל הכסף הזה יוצא על מערכת בחינות מיושנת, שאפילו אינה מכוילת משנה לשנה, כך שלא ניתן לעשות מחקרים על רמת הבגרות לאורך שנים"); ושכל הרפורמות שנערכו עד כה בחינוך היו רפורמות שכר, ולא רפורמות מבניות משמעותיות.

"חייבים תפנית בחינוך", אומר בן דוד. "אנחנו מדינה קטנה, בלי יתרון לגודל, שכל מה שיש לה לסמוך עליו זה ההון האנושי שלה. אבל הילדים שלנו מקבלים השכלה שתקשה עליהם להתחרות בעולם".

יש מקום לשיפור

הבעיות המתמשכות באיכות החינוך של ישראל לא רק מבשרות רעות, הן גם אינדקציה לבעיות הקשות שמסתתרות מחת לאופוריה הכללית. "ישראל היא אחת המדינות היחידות שיש לה מדיניות כלכלית, אבל אין לה מדיניות חברתית", אומר טרכטנברג.

כמקים המועצה הלאומית לכלכלה עסק טרכטנברג רבות בניהול המדיניות הכלכלית של ישראל. לדבריו, מאז תוכנית הייצוב ב–1985 דבקה ישראל באותה מדיניות כלכלית, ובאותם יעדים כלכליים: צמיחה, אינפלציה, יעד גידול ההוצאה בתקציב, יעד גירעון, יעד חוב־תוצר. "בחרנו במדיניות כלכלית שהיתה נכונה מאוד לשעתה", הוא אומר, "אבל הלכנו רחוק מדי. דימוי השמן והרזה של נתניהו מ–2003 כבר לא עובד יותר, כי כיום הרזה הוא אנורקסי — שיעור ההוצאה הציבורית הוא בין הנמוכים בעולם, וזה צבר לנו פיגור עצום בתחומים כמו חינוך, תחבורה, בריאות ורווחה. המשפחות הצעירות, העניים והקשישים משלמים את מחיר המדיניות המוקצנת שלנו. הגיע הזמן לשדרג את היעדים שלנו, ולהוסיף להם יעדים חברתיים בתחומי העוני, הפערים, החינוך, הדיור והתחבורה".

פרופ' צבי אקשטיין
מוטי מילרוד

"הפריון הנמוך לא מאפשר להעלות את שכר העובדים. הפריון שלנו במחצית הגבוהה של האוכלוסייה הוא סביר יחסית. בעיית הפריון נעוצה בעיקר במחצית החלשה, ששם אנחנו מפגרים במידה ניכרת אחרי העולם" פרופ' צבי אקשטיין

טרכטנברג, כמו בנק ישראל, קורא להגדלת ההוצאה הממשלתית, ולממן זאת באמצעות הגדלת המיסוי ("אין אלכימיה. אם רוצים להוציא יותר, צריך להכניס יותר"). ההצעה הזאת שנויה במחלוקת. שמחון, למשל, מתנגד לה בתוקף. הוא תולה את העתיד של ישראל באוכולוסיית ההיי־טק החזקה, ולכן סבור שצריך דווקא להוריד את המיסוי על השכבות החזקות.

גם מואב מעדיף את הגרסה של ממשלה רזה, שמוציאה פחות וגם גובה פחות מסים, אבל להערכתו ניתן לייעל מאוד את ההוצאה הממשלתית באמצעות צמצום הכוח של ארגוני העובדים וביטול הקביעות ("בדנמרק ביטלו את הקביעות"); וניתן גם לייעל את גביית המס באמצעות ביטול כל הפטורים — לרבות הפטור הבולט של חוק עידוד השקעות הון — ולגבות יותר מס, בשיעור נמוך, מכולם.

עם זאת, גם מואב מצטרף לקריאה של הכלכלנים האחרים למיקוד המדיניות הכלכלית בהקטנת הפערים והעוני, והגדלת הפריון. מואב מציע להגיע לכך באמצעות הגדלת היעילות של המשק בדרך של הגדלת החופש הכלכלי. הוא מצדד בביטול מכסים והגבלות יבוא, ביטול העבודה המאורגנת, הקלת הרגולציה, שחרור החרדים לשוק העבודה באמצעות ביטול חובת הגיוס שלהם לצה"ל, והקטנת עידוד הילודה באמצעות ביטול קצבאות הילדים.

שמחון מתמקד בהגדלת פוטנציאל המועסקים בהיי־טק, באמצעות הפחתת מסים דווקא, הגדלת הקיבולת של החוגים הרלוונטיים באוניברסיטאות, משיכת מוחות בורחים חזרה לישראל, וכן שוויון הזדמנויות — ניסיון להגיע לאוכולסיות שמערכת החינוך החמיצה ושעשויים להתאים להיי־טק.

פרופ' דן בן דוד
תומר אפלבאום

"ישראל היא המדינה השלישית בעולם בשיעור בעלי התואר האקדמי שלה. עם זאת, הביצועים שלנו במבחנים הבינלאומיים הם מהנמוכים בעולם. זה בגלל שהחינוך שלנו לא רציני, שנת הלימודים מבוזבזת, והתארים האקדמיים שאנחנו מעניקים לא שווים הרבה" פרופ' דן בן דוד

עם זאת, מרבית הכלכלנים האחרים — אקשטיין, טרכטנברג, בן דוד וכמובן גם בנק ישראל — מתמקדים בצורך לשפר את איכות השירות הממשלתי כדי לסגור את פערי האי־שוויון והפריון הגדולים. השקעה בחינוך, בתשתיות, בתחבורה ובהכשרות מקצועיות היא המלצה שחוזרת אצל כולם. כך גם ההתמקדות במחצית האוכלוסייה שאינה מגיעה לשערי האקדמיה.

הקונצנזוס: נדרשת השקעה בחינוך ובתשתיות

"אנחנו צריכים שוויון הזדמנויות, ומאוחר להגיע אליו בשלב של חמש יחידות הלימוד במתמטיקה", אומר טרכטנברג. "צריך להתחיל בגיל הרך, שמוזנח אצלנו — אנחנו מדינה עם שיעור ילודה גבוה ושיעור השתתפות גבוה של אמהות בשוק העבודה. זה מצוין, אבל את המחיר משלמים הילדים הצעירים. צריך גם לדאוג ל–50% שלא מגיעים לשערי האקדמיה. חובתה של המדינה לקבל אחריות על ההכשרה של כל צעיר".

מואב מצביע גם הוא על "הסובסידיה המטורפת שהמדינה משלמת על כל מיני תארים אקדמיים מקושקשים, בשעה שלמחצית שלא לומדת באוניברסיטאות המדינה לא נותנת דבר".

כלומר, מצטיירת הסכמה גורפת לגבי הצורך לשדרג את מערכת החינוך, ובמיוחד הצורך לשדרג את ההכשרות הטכנולוגיות. הסכמה גורפת דומה שוררת לגבי הצורך לשדרג את התשתיות, בעיקר בתחבורה. אקשטיין שם זרקור גם על התכנון האורבני ומגמת הפרבור ששולטת כיום, שיוצרת נזק כפול: היא ממקמת את הדירות הרחק ממקומות התעסוקה — וכך פוגעת בפוטנציאל התעסוקה; ובמקביל יוצרת את הצורך במכונית פרטית כדי להגיע לעבודה, וכך רק מחריפה את מצוקת תשתיות התחבורה.

הפריון במשק תקוע

תחום נוסף ששורר לגביו קונצנזוס הוא זה של הביורוקרטיה הממשלתית, שמכבידה מאוד על היזמות. "צריך לפעול בשורה ארוכה של תחומים בו־זמנית", אומר אקשטיין, "ואלה הם צעדים שייקחו 15–20 שנה עד שיושלמו. אבל אין ברירה, כי הדרך להמשיך ולקדם את ישראל היא להשקיע באותם תחומים — חינוך, דיור, הכשרות מקצועיות, תחבורה, פריון, ביורוקרטיה — ולהתמיד בהם עדשנראה תוצאות".

אם כך, האופוריה אינה נחלת הכלכלנים. אין עוררין על כך שמצבה של ישראל מצוין, אבל גם כמעט שאין עוררין על כך שהאיומים על המשך המצב המצוין רבים מנשוא. אם ישראל רוצה להמשיך ולשגשג גם ב–70 השנים הבאות — היא חייבת להיות קצת פחות מרוצה מעצמה, והרבה יותר רצינית בשינויים המבניים שנדרשים ממנה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו לעדכון יומי מאתר TheMarker ישירות לתיבת הדוא"ל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות