רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ישראל שלי, גרסת 2048

לכתבה
נתי הרניק / לע"מ

דפי זהב, ארכיונים, מפות, מכתבים וטורטית שלטו בישראל של שנות ה-80. היום ענקיות הטכנולוגיה והרשתות החברתיות מכתיבות לנו את החיים. ומי יעשה זאת עוד 30 שנה?

תגובות

זה לא היה יום מיוחד — ואני בקושי זוכר אותו. התחלתי את הבוקר בפגישה. האדם שעמו קבעתי התעקש שאגיע למקום מגוריו בלב פתח תקוה — ברחוב קטן שמעולם לא שמעתי את שמו. פתחתי את ספר דפי הזהב שהיה לי בבית, דילגתי למפות הערים שהיו בעמודיו האחרונים, ואיתרתי את הכתובת באמצעות מפתח הרחובות שהסתתר בגב המפה. רשמתי לעצמי על פתק נייר את הוראות ההגעה — משהו בסגנון "פנייה ראשונה שמאלה, פנייה שלישית ימינה", ויצאתי לדרך.

ישבתי בחברת בן שיחי שעתיים ואחרי הפגישה חזרתי לעבודה. עברתי על מיילים. אחר כך — לצורך הידיעה שהכנתי באותו יום, הזדקקתי לחומרים ארכיוניים, כך שירדתי למרתף של מקום העבודה שלי — והתחלתי לעבור על גזרי עיתונים ישנים, כשאני רושם לעצמי על דף נייר את הנתונים שאספתי.

זה לא היה יום מיוחד. אבל את מרבית הפעולות שעשיתי בו — לא הייתי עושה היום. דפי זהב הם כבר היסטוריה. הוראות הגעה הם משהו שאיש אינו מתעסק בו, וארכיונים הם נחלתם של הארכיאולוגים.

קורה לאדם, כאשר הוא מגיע לשנות ה–40 שלו — שהוא מתחיל לזהות את העובדה שהוא עצמו כבר נהפך לפריט היסטורי. הוא מביט סביב ומבין שיותר מדי דברים בעולם שבו הוא מסתובב — לא מתנהלים בדרך דומה לזו שבה הם התנהלו לפני 30 שנה — בגיל שבו שכבר החל לעמוד על דעתו. הוא מבין שדברים ייראו אחרת לגמרי בעוד 30 שנה, בשאיפה שגם אז עדיין יעמוד על דעתו.

כתבי TheMarker מדווחים ב-2048

מטוסים בתור מוניות שירות

נולדתי ב–1974. שנה וחצי אחרי שיצאתי לאוויר העולם כבר הייתי על מטוס בדרך לארה"ב. סבא שלי נהג לחזור ולהסביר לי עד אחרית ימיו על הביזיון הגדול שהתבטא בכך שהתחלתי לצבור קילומטראז' אווירי כבר בתור עולל, בעוד הוא עצמו נסע לראשונה לחו"ל כשהיה בשנות ה–50 שלו. אני לא יודע מה הוא היה אומר על התקופה הנוכחית.

אם ב–1987 יצאו מגבולות ישראל 800 אלף אזרחים, הרי שלפי נתוני הלמ"ס, ב–2017 כבר טסו לחו"ל 7.6 מיליון ישראלים. בזמן שמספר אזרחי ישראל הוכפל, כמות הטיסות של הישראלים לחו"ל גדלה פי שמונה, ואין סימנים לכך שהמגמה הזאת עומדת להיעצר. מחירי הנפט — ומחירי הטיסות — אינם מראים סימני ירידה. הלחץ לצאת מגבולות המדינה כדי להתאוורר גם הוא לא פוחת. הדבר היחיד שיקרה עד שנת ה–100 למדינה הוא שכל הסיפור יהיה הרבה פחות מסורבל. הקונספט של להגיע לשדה התעופה שלוש שעות לפני הטיסה ולשרוף יום שלם על המעבר ממדינה למדינה לא יחזיק מעמד בהתחשב בעלייה בנפח התנועה העולמי.

ב–1982 התחלתי לקבל דמי כיס, כשהאינפלציה דהרה בקצב של מאות אחוזים בשנה. בכיתה ב' הייתי מתעדכן בכל ערב בשער הדולר־שקל היומי במהדורת החדשות, ודואב את השחיקה של נכסי

בתוך 30 שנה העסק יהיה הרבה יותר דומה לנסיעה בכל סוג אחר של תחבורה ציבורית. זה לא שאנשים ירצו להפסיק לבצע פיגועים. הבדיקות פשוט יהיו הרבה יותר מהירות. נגיע לשדה התעופה, יסרקו אותנו במהירות עם גלאי מתכות מהירים שיבצעו לנו על הדרך גם סריקת MRI (מי שירצה את התוצאות יוכל לקבלן עבור תשלום נוסף צנוע), ניגש לשער — נקנה את הכרטיס במקום ונעלה על המטוס שימתין במקום. ברגע שהמטוס יתמלא — הוא יצא. כמו מונית שירות. אני רק מקווה שיימצא פתרון סביבתי סביר שימנע מתנועת המטוסים ליהפך לגורם המרכזי האחראי על פליטות הפחמן בכדור הארץ.

קריית שמונה בשנות ה-80
נתי הרניק / לע"מ

חנויות רהיטים יהיו גם בתי קפה

כשהייתי בכיתה ה' החליטה הממשלה להוריד שלושה אפסים מהשקל הישן - ולהכריז על ה"שקל החדש". הזקנים של השכונה שעוד היו רגילים לעשות חישובים בלירות מאז סוף שנות ה–70 איבדו את עשתונותיהם

כשחזרתי לארץ עם משפחתי לאחר חמש שנים לא יכולתי שלא לשים לב, גם בתור ילד בגן חובה, להבדלים בין ישראל לארה"ב. מוצרי בסיס אמריקאיים כמו חמאת בוטנים וקורנפלקס היו דבר שכמעט בלתי־אפשרי היה להשיג במזרח התיכון. על קרים צ'יז לא היה מה לדבר, וקטשופ היה דבר יקר. כדי לחסוך את העלות שלו — אמי היתה לוקחת רסק עגבניות ישראלי ומוסיפה לו סוכר ומים.

הדברים השתנו מאז. בעוד שהיקף היבוא לישראל ב–1986 הסתכם בכ–9.5 מיליארד דולר בשנה, ב–2016 היקף היבוא של סחורות ושירותים לישראל הסתכם ב–90 מיליארד דולר — פי עשרה, והתפתחות הסחר הגלובלי מביאה לצניחה ביוקר המחיה. הרבה לפני 2048 כבר נראה פלטפורמות שמאפשרות לכל מכולת ופיצוצייה להציע את מוצריה באינטרנט — ולשלח אותם לכל מקום בארץ. שטחי המסחר יתכווצו והדגש בשופינג יהיה על הבילוי, כי בשביל הקנייה עצמה איש לא יצא מהבית. מוכרים בחנויות בגדים יבצעו מופעי סטנד אפ. חנויות רהיטים יהיו חייבות במקביל לשמש גם כבתי קפה.

אוכלי בשר ייהפכו למוקצים כמו מעשנים?

יעקב סער / לע"מ

בשנות ה–80 ההבדלים הכי גדולים בין ישראל לארה"ב בתחום התזונה היו בכל הנוגע לסוכר ובשר. ג'אנק פוד היה יקר בישראל וסטייקים נועדו למיליונרים. אבא שלי היה חוזר מהעבודה עם ופל אחד של טורטית ומחלק אותו לשישה חלקים — כקינוח לשש נפשות. בסופרמרקט היו קונים סטייק עוף פרוס עם עצם עגולה בפנים.

מאז זינקה צריכת הבקר של הישראלים ב–30% לנפש, צריכת העופות והביצים לנפש ירדה, צריכת החלב לנפש כמעט שילשה עצמה, צריכת הסוכר, הממתקים והדבש עלתה ב–26% — ומספר הקלוריות לנפש עלה בכ–20%.

האוכל המשמין והלא בריא הופך זול משנה לשנה. החלק המגוחך פה הוא שלמעט ניתוחים מסורבלים והפרעות אכילה, האנושות לא הצליחה למצוא עדיין פתרון אלגנטי לבעיית ההשמנה. עד 2048 בטח כבר ידאגו לסגור את הפינה הזאת. פשוט נמצא סוף־סוף דרך שבה אנחנו מצליחים לחוות את הטעמים, ואת הסיפוק וההנאה שבהם — באמצעות מערכות הדמיה שמספקות לנו אפילו את חוויית הלעיסה.

מכונות ההדמיה האלה יפתרו גם את הבעיה של הצד השני במשוואת הרגלי האכילה שלנו, שסובל לא פחות. כשגדלתי בשנות ה–80 לא פגשתי צמחונים. בגיל 13 שמעתי לראשונה על מכר שהפסיק לאכול חיות מתוך דאגה לבריאותו האישית ולבריאות החיות שסביבו. המשפחה התייחסה אליו כאל מישהו שחסר לו בורג בראש — בן אנוש שוויתר על סיכויי ההישרדות שלו לטובת בעלי חיים. יש סיכוי לא רע שעד 2048 אוכלי בשר ייהפכו למוקצים כמעט כמו מעשנים.

קריית שמונה בשנות ה-80
נתי הרניק / לע"מ

כמה לירות שווה ביטקוין

ב–1982 התחלתי לקבל דמי כיס, כשהאינפלציה דהרה בקצב של מאות אחוזים בשנה. בכיתה ב' הייתי מתעדכן בכל ערב בשער הדולר־שקל היומי במהדורת החדשות, ודואב את השחיקה של נכסי. כשהייתי בכיתה ה' החליטה הממשלה להוריד שלושה אפסים מהשקל הישן — ולהכריז על ה"שקל החדש". הזקנים של השכונה שעוד היו רגילים לעשות חישובים בלירות מאז סוף שנות ה–70 איבדו את עשתונותיהם. חבילת מסטיקים היתה עלולה לעלות 20 אלף לירות. למטבעות הקטנטנים החדשים קראו "ג'וקים". לא היה ברור מדוע ממשלה שמעוניינת לתת ערך ויציבות למטבע שלה — בוחרת להעמיד מטבעות כה זעירים בבסיס הכלכלה שלה.

30 שנים אחרי כן, יש כלכלנים שמכתירים את השקל כמטבע החזק בעולם, וקברניטי המשק מוטרדים מהאינפלציה האפסית בארבע השנים האחרונות. ספק אם הדבר ישתנה. המגמה של האטה בקצב הילודה כשלעצמה עשויה להביא להאטה בצמיחה ולקצב נמוך של עליית מחירים. צמיחה כבר אינה חזות הכל. עד 2048 אני מצפה להתעסק הרבה פחות בשערי מטבע. המטבעות הדיגיטליים הגלובליים שאינם כפופים לאף ממשלה או למדיניות כלכלית של מדינה זו או אחרת, כאן כדי להישאר. היקף השימוש בהם יגדל בהדרגה והם יגדירו חוקי משחק חדשים גם למטבעות המסורתיים. בעולם שבו כולם משלמים באפליקציות דיגיטליות, אין היגיון רב בכך שדווקא המטבעות לא יהיו כאלה.

איך עוד לא הצליחו לפצח את הזיהוי הקולי?

בסוף שנות ה–80 פתרתי את מצוקת גיל ההתבגרות בדרך שנראתה לי קונבנציונלית באותה תקופה. שלחתי מכתב לעיתון הנוער שעליו הייתי מנוי — ובאמצעותו פירסמתי מודעה המכריזה על רצוני להתכתב ולהכיר נערות בנות גילי. עם אלה שענו — פצחתי במערכת יחסים אינטנסיבית שכללה משלוח מכתב והמתנה של שלושה שבועות עד שמכתב התשובה יגיע אלי. אחרי חצי שנה של התכתבות שכזו, היינו נפגשים, לפעמים.

בסוף שנות ה– 80 שלחתי מכתב לעיתון הנוער שעליו הייתי מנוי — ופירסמתי מודעה המכריזה על רצוני להתכתב ולהכיר נערות בנות גילי. אם מישהו היה מספר לי אז שבתוך כמה שנים שוק ההיכרויות יישלט על ידי אפליקציות ורשתות חברתיות, הייתי שולח אותו לבית משוגעים

בהמשך, הדבר היחיד שיכולנו לעשות כדי לייצר היכרויות היה יוזמות עצמאיות ישירות באוטובוסים, בקפיטריות או במועדונים — פנים אל פנים. אם מישהו היה מספר לי אז שבתוך כמה שנים שוק ההיכרויות יישלט על ידי אפליקציות ורשתות חברתיות שפורשות לך במכה אחת מאות בני זוג פוטנציאלים — הייתי מתייחס אליו כאל טיפוס משיחי ושולח אותו ואת חזיונות אחרית הימים שלו לבית משוגעים.

חוף הים באילת בשנות ה-80
משה מילנר / לע"מ

ב–1987 רק ל–84.6% ממשקי הבית היה טלפון — וגם זה היה קווי בלבד, של בזק, ורק ל–8.8% ממשקי הבית היה מחשב אישי. ב–2016 כבר 80% מהאוכלוסייה הישראלית השתמשה באינטרנט, וחלקה של ההוצאה שלנו על תחבורה ותקשורת גדל מ–3.4% עם קום המדינה — ל–20.1% ב–2016.

אני אפילו זוכר את הבחור הראשון מהחבר'ה שהתחיל לסמס — במקום להרים לנו טלפון. התייחסנו אליו כאל טיפוס מוזר ועצלן, חסר עומק רגשי. אני זוכר גם את הרגע, בראשית שנות ה–2000, שבו הבוס שלי התחיל לסמס לי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה שאנו יושבים באותו חלל עבודה ולמרות זאת אני מקבל ממנו מסרים דרך המכשיר הנייד.

אין לי מושג עד לאן הסיפור הזה יגיע בעתיד. אני לא בטוח שבאמת נסתובב עם צ'יפים מחוברים לרקמת המוח שיאפשרו לנו לשדר את מחשבותינו. הדרישות שלי בתחום הן צנועות. קשה לי להבין מדוע לא הצליחו לפצח באופן יעיל את נושא הזיהוי הקולי. כשאני מנהל שיחה עם מוקדים של השירות הציבורי — אני צריך לחזור שלוש פעמים על מספר תעודת הזהות שלי כדי שהמכונה בצד השני תקלוט אותו כשורה. נמאס לי כבר להקליד הודעות בסמארטפון וטקסטים על מקלדת המחשב. הקלטה של הודעות קוליות והעברתן דרך ווטסאפ היא לא פתרון יעיל מבחינתי. יותר מדי פעמים אני מאזין להם במקומות ציבוריים. אני רוצה להיות מסוגל לדבר — ושהמחשב שמולי יידע להמיר את מילותי לטקסט כתוב בצורה מושלמת, בלי שאצטרך להזיז את האצבעות ובלי שהתוצאה תהיה ג'יבריש.

מדינה לכל עשירון

יש עוד הרבה תחומים שחייבים להתהפך בעשרות השנים הקרובות. בחטיבת הביניים היה לי חבר שהוריו התגרשו. לא הבנתי על מה הוא מדבר. הגירושים ביישוב שבו גרנו אז היו אטרקציה. רק שמינית מהזוגות שנישאו אז בחרו לפרק את החבילה. נכון להיום כבר מדובר ברבע מהמתחתנים שמתגרשים — ועל 11% מהמשפחות שהן חד־הוריות. גם גיל הנישואים עלה בכשלוש שנים ב–30 השנים האחרונות. המגמה הזאת תימשך. עד 2048 תא משפחתי מסורתי יהיה תופעה מיוחדת. לאור העלייה בגיל שבו אנשים בוחרים להביא ילדים לעולם, ומספר הילדים במשפחה שימשיך לרדת — הצורך במונוגמיה יילך ויפחת.

קריית שמונה בשנות ה-80
נתי הרניק / לע"מ

בנוסף, עד סוף התיכון לא הייתי מודע לפערים העדתיים בישראל, למרות שב–1988 30% ממשקי הבית זוהו על ידי הלמ"ס ככאלה שבראשם עומדים אזרחים יוצאי אסיה ואפריקה, 29% זוהו ככאלה שבראשם עומדים יוצאי אירופה ואמריקה — ופערי ההכנסה חגגו. בעשירון העליון היו אז רק 16% מיוצאי אסיה ואפריקה, ו–38% היו יוצאי אירופה ואמריקה. ב–2018 79% מהאזרחים הם ילידי הארץ, לעומת 62% ב–1988. הרוב המכריע של האוכלוסייה שלא נולדה פה מוצאה מרוסיה. את האחרים כבר קשה לסווג בצורה מוחלטת על בסיס יבשת המוצא של סביהם. כולם התחתנו עם כולם, אבל למרות זאת כולנו מתעסקים במוצא העדתי כאילו ירדנו מהאוניות רק אתמול — וילדי בית ספר יסודי מדקלמים את העדה שלהם. אני לא מאמין שהעניין הזה יחזיק מעמד עד 2048 — בכל זאת, עוד 30 שנה של כור היתוך ישראלי יעשו את העבודה. נישאר רק עם הלאום ורמת האמונה באלוהים שיפלגו אותנו.

ואולי הכי חשוב: ב–1987 עבדנו 41 שעות בשבוע בממוצע, ומאז המצב לא השתפר במיוחד. כיום הישראלים עובדים קצת יותר מ–40 שעות בשבוע. יום העצמאות של 2048 לא יהיה שלם אם לא נגיע למצב שבו מי שרוצה בכך — יוכל להרשות לעצמו לעבוד גם 30 שעות.

דווקא במקרה הזה מדובר בצורך אמיתי. אם ב–1956 היה חלקו של החמישון התחתון של החברה הישראלית בהכנסה הכספית ברוטו 9%, וחלקו של החמישון העליון היה 36% — ב–2016 חלקו של החמישון התחתון הצטמצם ל–4% בלבד מההכנסה הכספית — בעוד חלקו של החמישון העליון עלה ל–47%. אם המגמה של פתיחת הפערים לא תיעצר — יום העצמאות של 2048 יהיה זה שבו ארבעת החמישונים התחתונים של החברה יצטרכו להכריז לעצמם על מדינה משלהם.

הרשמה לניוזלטר

TheMarker-הירשמו עכשיו ותקבלו מדי בוקר את הכתבות הכי מומלצות ב

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות